A love letter to realism in a time of grief | Mark Pollock and Simone George

תרגום: Zeeva Livshitz עריכה: Ido Dekkers

Simone George: I met Mark when he was just blind.

סימון ג'ורג': פגשתי את מארק כשהיה עיוור.

I had returned home to live in Dublin

חזרתי לגור בדבלין

after the odyssey that was my 20s,

אחרי האודיסיאה שעברתי בשנות ה -20 לחיי,

educating my interest in human rights and equality in university,

בה לימדתי על זכויות אדם ושוויון, שהיה הנושא שעניין אותי.

traveling the world, like my nomad grandmother.

טיילתי בעולם כמו סבתי הנוודית.

And during a two-year stint working in Madrid,

ובמשך שנתיים שעבדתי במדריד,

dancing many nights till morning in salsa clubs.

לילות רבים רקדתי עד הבוקר במועדוני סלסה.

When I met Mark, he asked me to teach him to dance.

כשפגשתי את מארק, הוא ביקש ממני ללמד אותו לרקוד.

And I did.

ולימדתי אותו.

They were wonderful times, long nights talking,

אלה היו זמנים נפלאים, דיברנו לאורך לילות ארוכים,

becoming friends and eventually falling for each other.

נעשינו חברים, ובסופו של דבר התאהבנו.

Mark had lost his sight when he was 22,

מארק איבד את הראייה כשהיה בן 22,

and the man that I met eight years later was rebuilding his identity,

והגבר שפגשתי כעבור שמונה שנים עבד על עיצוב מחדש של זהותו,

the cornerstone of which was this incredible spirit

אבן היסוד היתה רוחו המדהימה

that had taken him to the Gobi Desert, where he ran six marathons in seven days.

שהובילה אותו למדבר גובי, שם הוא רץ 6 מרתונים בשבעה ימים.

And to marathons at the North Pole, and from Everest Base Camp.

ולמרתונים בקוטב הצפוני, וממחנה הבסיס של האוורסט.

When I asked him what had led to this high-octane life,

כששאלתי אותו מה הוביל אותו לחיים באוקטן כה גבוה,

he quoted Nietzsche:

הוא ציטט את ניטשה:

"He, who has a Why to live, can bear with almost any How."

"מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'."

He had come across the quote in a really beautiful book

הוא נתקל בציטוט בספר ממש יפה

called "Man's Search for Meaning," by Viktor Frankl,

שנקרא "האדם מחפש משמעות" מאת ויקטור פרנקל,

a neurologist and psychiatrist

נוירולוג ופסיכיאטר

who survived years in a Nazi concentration camp.

ששרד שנים במחנה ריכוז נאצי.

Frankl used this Nietzsche quote to explain to us

פרנקל השתמש בציטוט של ניטשה כדי להסביר לנו

that when we can no longer change our circumstances,

שכשאנחנו כבר לא יכולים לשנות את הנסיבות שלנו,

we are challenged to change ourselves.

אנו מאותגרים לשנות את עצמנו.

Mark Pollock: Eventually, I did rebuild my identity,

מארק פולוק: בסופו של דבר, בניתי מחדש את הזהות שלי,

and the Why for me was about competing again,

וה"למה" בשבילי היה להתחרות שוב,

because pursuing success and risking failure

כי רדיפה אחר הצלחה והסתכנות בכישלון

was simply how I felt normal.

היו בשבילי להרגיש נורמלי.

And I finished the rebuild

וסיימתי את בניית הזהות מחדש

on the 10th anniversary of losing my sight.

ביום השנה העשירי לאובדן הראייה שלי.

I took part in a 43-day expedition race

השתתפתי במשלחת מירוץ של 43 יום

in the coldest, most remote, most challenging place on earth.

במקום הקר והמרוחק ביותר, והמאתגר ביותר עלי אדמות.

It was the first race to the South Pole

זה היה המירוץ ה- 1 לקוטב הדרומי

since Shackleton, Scott and Amundsen set foot in Antarctica, 100 years before.

מאז ששקלטון, סקוט, ואמונדסן הגיעו לאנטרקטיקה, 100 שנה קודם לכן.

And putting the demons of blindness behind me

והשארתי את השדים של העיוורון מאחורי

with every step towards the pole,

עם כל צעד לעבר הקוטב,

it offered me a long-lasting sense of contentment.

זה העניק לי תחושת שביעות רצון מתמשכת.

As it turned out, I would need that in reserve,

כפי שהתברר, אני אזדקק לזה במלאי,

because one year after my return,

כי שנה לאחר שובי,

in, arguably, the safest place on earth,

במקום שניתן לטעון, שהוא הבטוח ביותר על פני כדור הארץ,

a bedroom at a friend's house,

חדר השינה בביתו של חבר,

I fell from a third-story window onto the concrete below.

נפלתי מחלון של הקומה השלישית על הבטון שלמטה.

I don't know how it happened.

אני לא יודע איך זה קרה.

I think I must have got up to go to the bathroom.

אני חושב שקמתי כנראה ללכת לשירותים.

And because I'm blind, I used to run my hand along the wall

ומכיוון שאני עיוור, נהגתי להחליק את ידי לאורך הקיר

to find my way.

כדי למצוא את דרכי.

That night, my hand found an open space where the closed window should have been.

באותו לילה, היד שלי מצאה מקום פתוח שבו החלון היה צריך להיות סגור.

And I cartwheeled out.

והתגלגלתי החוצה.

My friends who found me thought I was dead.

החברים שמצאו אותי חשבו שאני מת.

When I got to hospital, the doctors thought I was going to die,

כשהגעתי לבית החולים, הרופאים חשבו שאני עומד למות,

and when I realized what was happening to me,

וכשהבנתי מה שקרה לי,

I thought that dying might have been ...

חשבתי שאולי למות היה ...

might have been the best outcome.

היה יכול להיות התוצאה הכי טובה.

And lying in intensive care,

ולשכב בטיפול נמרץ,

facing the prospect of being blind and paralyzed,

מול האפשרות להיות עיוור ומשותק,

high on morphine, I was trying to make sense of what was going on.

מלא במורפיום, ניסיתי לגלות את ההיגיון במה שקורה.

And one night, lying flat on my back,

ולילה אחד, כשאני שוכב על הגב,

I felt for my phone to write a blog,

חיפשתי את הטלפון שלי כדי לכתוב בלוג.

trying to explain how I should respond.

בו אני מנסה להסביר איך עלי להגיב.

It was called "Optimist, Realist or Something Else?"

קראתי לו "אופטימיסט, ראליסט או משהו אחר?"

and it drew on the experiences of Admiral Stockdale,

והוא התבסס על החוויות של אדמירל סטוקדייל,

who was a POW in the Vietnam war.

שהיה שבוי במלחמת וייטנאם.

He was incarcerated, tortured, for over seven years.

הוא היה כלוא, ומעונה, במשך למעלה משבע שנים.

His circumstances were bleak, but he survived.

הנסיבות שלו היו קודרות, אבל הוא שרד.

The ones who didn't survive were the optimists.

אלה שלא שרדו היו האופטימיים.

They said, "We'll be out by Christmas,"

הם אמרו, "אנחנו נצא מכאן עד חג המולד".

and Christmas would come and Christmas would go,

וחג המולד היה מגיע, וחג המולד עבר,

and then it would be Christmas again,

ואז יגיע שוב חג המולד,

and when they didn't get out, they became disappointed, demoralized

וכשהם לא יצאו, הם נעשו מאוכזבים, מיואשים

and many of them died in their cells.

ורבים מהם מתו בתאים שלהם.

Stockdale was a realist.

סטוקדייל היה ראליסט.

He was inspired by the stoic philosophers,

הוא קיבל השראה מהפילוסופים הסטואיים,

and he confronted the brutal facts of his circumstances

והוא התעמת עם העובדות הברוטליות של הנסיבות שלו

while maintaining a faith that he would prevail in the end.

בעודו שומר על האמונה שהוא ינצח בסופו של דבר.

And in that blog, I was trying to apply his thinking as a realist

ובאותו בלוג, ניסיתי ליישם את החשיבה שלו כראליסט

to my increasingly bleak circumstances.

אל הנסיבות הקודרות שלי.

During the many months of heart infections and kidney infections

בחודשים הרבים של דלקות בלב וזיהומים בכליות

after my fall, at the very edge of survival,

לאחר הנפילה שלי, ממש על קצה ההישרדות,

Simone and I faced the fundamental question:

סימון ואני התמודדנו עם השאלה הבסיסית:

How do you resolve the tension between acceptance and hope?

כיצד ניתן לפתור את המתח בין קבלה ותקווה?

And it's that that we want to explore with you now.

וזה מה שאנחנו רוצים לחקור איתכם עכשיו.

SG: After I got the call, I caught the first flight to England

ס.ג.: לאחר שקיבלתי את השיחה, תפסתי את הטיסה הראשונה לאנגליה

and arrived into the brightly lit intensive care ward,

והגעתי למחלקת טיפול נמרץ שמוארת באור חזק,

where Mark was lying naked, just under a sheet,

שם מארק שכב עירום, מכוסה רק בסדין,

connected to machines that were monitoring if he would live.

מחובר למכונות שניטרו את סיכוייו להישאר בחיים.

I said, "I'm here, Mark."

אמרתי, "אני כאן, מארק".

And he cried tears he seemed to have saved just for me.

והוא בכה בדמעות שנראה ששמר רק בשבילי.

I wanted to gather him in my arms, but I couldn't move him,

רציתי לאסוף אותו בזרועותיי, אבל לא יכולתי להזיז אותו,

and so I kissed him the way you kiss a newborn baby,

ולכן נישקתי אותו כמו שמנשקים תינוק שזה עתה נולד,

terrified of their fragility.

מפוחדים משבריריותו.

Later that afternoon, when the bad news had been laid out for us --

מאוחר יותר, אחר הצהריים, החדשות הרעות הונחו בפנינו --

fractured skull, bleeds on his brain, a possible torn aorta

שבר בגולגולת, דימום מוחי, ואבי עורקים קרוע

and a spine broken in two places, no movement or feeling below his waist --

שני שברים בעמוד השדרה, חוסר תנועה או תחושה מתחת למותניו -

Mark said to me, "Come here.

מארק אמר לי, "בואי הנה.

You need to get yourself as far away from this as possible."

עלייך להתרחק מזה רחוק ככל האפשר ".

As I tried to process what he was saying,

כאשר ניסיתי לעכל את מה שאמר,

I was thinking, "What the hell is wrong with you?"

חשבתי, "מה לעזאזל לא בסדר איתך?"

(Laughter)

(צחוק)

"We can't do this now."

"לא נוכל לעשות את זה עכשיו."

So I asked him, "Are you breaking up with me?"

אז שאלתי אותו, "אתה נפרד ממני?"

(Laughter)

(צחוק)

And he said, "Look, you signed up for the blindness, but not this."

והוא אמר, "תראי, התחייבת לעיוורון, אבל לא לזה".

And I answered, "We don't even know what this is,

ואני עניתי, "אנחנו אפילו לא יודעים מה זה,

but what I do know is what I can't handle right now

אבל אני יודעת שמה שאני לא יכולה להתמודד איתו עכשיו

is a breakup while someone I love is in intensive care."

הוא פרידה בזמן שמישהו שאני אוהבת נמצא בטיפול נמרץ."

(Laughter)

(צחוק)

So I called on my negotiation skills and suggested we make a deal.

אז גייסתי את מיומנויות המו"מ שלי והצעתי שנעשה עסקה.

I said, "I will stay with you as long as you need me,

אמרתי, "אשאר איתך כל עוד אתה זקוק לי,

as long as your back needs me.

כל עוד הגב שלך זקוק לי.

And when you no longer need me, then we talk about our relationship."

וכאשר לא תזדקק לי יותר, אז נדבר עלינו

Like a contract with the possibility to renew in six months.

כמו חוזה עם אפשרות לחידוש כעבור שישה חודשים.

(Laughter)

(צחוק)

He agreed and I stayed.

הוא הסכים ואני נשארתי.

In fact, I refused to go home even to pack a bag, I slept by his bed,

למעשה, סירבתי לחזור הביתה אפילו כדי לארוז תיק, ישנתי ליד מיטתו,

when he could eat, I made all his food,

כשהוא יכל לאכול, הכנתי לו את כל האוכל שלו,

and we cried, one or other or both of us together, every day.

ובכינו, אני או הוא, או שנינו יחד, כל יום.

I made all the complicated decisions with the doctors,

עשיתי את כל ההחלטות המסובכות עם הרופאים,

I climbed right into that raging river over rapids that was sweeping Mark along.

קפצתי ישר לתוך הנהר הסוער על פני המפלים שסחפו את מארק.

And at the first bend in that river, Mark's surgeon told us

ובעיקול הראשון של אותו נהר המנתח של מארק סיפר לנו

what movement and feeling he doesn't get back in the first 12 weeks,

תנועה והרגשה שאינה חוזרת אליו ב -12 השבועות הראשונים,

he's unlikely to get back at all.

הוא לא צפוי לחזור למצבו בכלל.

So, sitting by his bed, I began to research why,

אז, כשישבתי ליד מיטתו, התחלתי לחקור מדוע,

after this period they call spinal shock,

לאחר תקופה זו שהם קוראים לה הלם שדרתי,

there's no recovery, there's no therapy, there's no cure, there's no hope.

אין התאוששות, אין טיפול, אין תרופה, אין תקווה.

And the internet became this portal to a magical other world.

והאינטרנט נעשה שער לעולם אחר קסום.

I emailed scientists,

שלחתי דוא"ל למדענים,

and they broke through paywalls

והם פרצו דרך "חומות תשלום"

and sent me their medical journal and science journal articles directly.

ושלחו לי ישירות את כתב העת הרפואי שלהם ומאמרים מדעיים מכתבי עת.

I read everything that "Superman" actor Christopher Reeve had achieved,

קראתי את כל מה ש"סופרמן" השחקן כריסטופר ריב השיג,

after a fall from a horse

לאחר נפילה מסוס

left him paralyzed from the neck down and ventilated.

שהשאירה אותו משותק מהצוואר למטה ומונשם.

Christopher had broken this 12-week spell;

כריסטופר שבר את הכישוף בן 12 השבועות.

he had regained some movement and feeling years after his accident.

הוא החזיר לעצמו קצת תנועה ותחושה שנים אחרי התאונה.

He dreamed of a world of empty wheelchairs.

הוא חלם על עולם של כיסאות גלגלים ריקים.

And Christopher and the scientists he worked with fueled us with hope.

וכריסטופר והמדענים שאיתם עבד סיפקו לנו תקווה.

MP: You see, spinal cord injury

מ.פ.: אתם רואים, פגיעה בחוט השדרה

strikes at the very heart of what it means to be human.

מכה בלב של כל מה שמשמעו להיות אדם.

And it had turned me from my upright, standing, running form,

וזה הפך אותי מצורת העמידה והריצה הזקופה שלי,

into a seated compromise of myself.

לכדי פשרה יושבת של עצמי.

And it's not just the lack of feeling and movement.

וזה לא רק חוסר של תחושה ותנועה.

Paralysis also interferes with the body's internal systems,

שיתוק גם מתערב במערכות הפנימיות של הגוף,

which are designed to keep us alive.

שנועדו לשמור אותנו בחיים.

Multiple infections, nerve pain, spasms, shortened life spans are common.

זיהומים רבים, כאבי עצבים, עוויתות, תקופות חיים מקוצרות הן בשכיחות גבוהה,

And these are the things that exhaust even the most determined

ואלה הם הדברים שמתישים אפילו את הנחושים ביותר

of the 60 million people around the world who are paralyzed.

מבין 60 מיליון המשותקים ברחבי העולם.

Over 16 months in hospital,

לאחר יותר מ 16 חודשים בבית החולים,

Simone and I were presented with the expert view

הוצגה בפני סימון ובפני דעתו של מומחה

that hoping for a cure had proven to be psychologically damaging.

שתקווה לריפוי הוכחה כמזיקה מבחינה פסיכולוגית.

It was like the formal medical system was canceling hope

זה הרגיש כאילו המערכת הרפואית הרשמית, ביטלה כל תקווה

in favor of acceptance alone.

לטובת קבלה בלבד.

But canceling hope ran contrary to everything that we believed in.

אבל ביטול התקווה היה מנוגד לכל מה שהאמנו בו.

Yes, up to this point in history,

כן, עד לנקודה זו בהיסטוריה,

it had proven to be impossible to find a cure for paralysis,

הוכח שלא ניתן למצוא תרופה לשיתוק,

but history is filled with the kinds of the impossible made possible

אבל ההיסטוריה מלאה בסוגים של בלתי אפשרי שהופך אפשרי

through human endeavor.

באמצעות מאמץ אנושי.

The kind of human endeavor that took explorers to the South Pole

סוג המאמץ האנושי שהוביל חוקרים אל הקוטב הדרומי

at the start of the last century.

בתחילת המאה הקודמת,

And the kind of human endeavor

וסוג המאמץ האנושי

that will take adventurers to Mars in the early part of this century.

שייקח הרפתקנים למאדים בחלק המוקדם של המאה הזאת.

So we started asking,

אז התחלנו לשאול,

"Why can't that same human endeavor cure paralysis in our lifetime?"

"למה אותו מאמץ אנושי לא יכול לרפא שיתוק בתקופת חיינו?"

SG: Well, we really believed that it can.

ס.ג: ובכן, באמת האמנו שהוא יכול.

My research taught us

המחקר שלי לימד אותנו

that we needed to remind Mark's damaged and dormant spinal cord

שאנחנו צריכים להזכיר לחוט השדרה הפגוע והרדום של מארק

of its upright, standing, running form,

את צורות העמידה והריצה הזקופות שלו,

and we found San Francisco-based engineers at Ekso Bionics,

ומצאנו את המהנדסים בסן פרנסיסקו ב Ekso Bionics,

who created this robotic exoskeleton that would allow Mark to stand and walk

שיצרו שלד אקסו רובוטי שיאפשר למארק לעמוד

in the lab that we started to build in Dublin.

במעבדה שהתחלנו לבנות בדבלין.

Mark became the first person to personally own an exo,

מארק היה לאדם הראשון שהיה בעלים אישי של אקסו,

and since then, he and the robot have walked over one million steps.

מאז הוא והרובוט צעדו למעלה ממיליון צעדים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

It was bit of an early celebration, because actually it wasn't enough,

זו היתה חגיגה קצת מוקדמת, כי למעשה זה לא היה מספיק,

the robot was doing all of the work,

הרובוט עשה את כל העבודה,

so we needed to plug Mark in.

אז היינו צריכים לחבר אליו את מארק,

So we connected the San Francisco engineers

אז חיברנו את המהנדסים מסן פרנסיסקו

with a true visionary in UCLA, Dr. Reggie Edgerton,

עם בעל חזון אמיתי מ- UCLA, ד"ר רג'י אדג'רטון,

the most beautiful man

שהוא האדם היפה ביותר

and his team's life work had resulted in a scientific breakthrough.

ועבודת חייהם של הצוות שלו הביאו לפריצת דרך מדעית.

Using electrical stimulation of the spinal cord,

באמצעות גירוי חשמלי של חוט השדרה,

a number of subjects have been able to stand,

מספר מטופלים הצליחו לעמוד,

and because of that, regain some movement and feeling

וכתוצאה מכך, להחזיר קצת תנועה ותחושה

and most importantly,

והכי חשוב,

to regain some of the body's internal functions

להחזיר חלק מהפונקציות הפנימיות של הגוף

that are designed to keep us alive and to make that life a pleasure.

שנועדו לשמור עלינו חיים ולהפוך את החיים האלה למהנים

Electrical stimulation of the spinal cord,

אנו חושבים שגירוי חשמלי של חוט השדרה,

we think, is the first meaningful therapy ever for paralyzed people.

הוא הטיפול המשמעותי הראשון למשותקים.

Now, of course, the San Francisco engineers

עכשיו, כמובן, המהנדסים של סן פרנסיסקו

and the scientists in UCLA

והמדענים ב- UCLA

knew about each other, knew about each other's work.

ידעו זה על זה, ידעו אחד על עבודתו של האחר.

But as so often happens

אבל כפי שקורה לעתים קרובות כל כך

when we're busy creating groundbreaking scientific research,

כאשר עסוקים במחקר מדעי פורץ דרך,

they hadn't quite yet got together.

הם עדיין לא הגיעו זה לזה.

That seemed to be our job now.

זה נראה כמו העבודה שעלינו לעשות עכשיו.

So we created our first collaboration,

אז יצרנו את שיתוף הפעולה הראשון שלנו,

and the moment when we combined

והרגע שבו שילבנו

the electrical stimulation of Mark's spinal cord,

את הגירוי החשמלי של חוט השדרה של מארק,

as he walked in his robotic exoskeleton,

בעודו פוסע בתוך שלד האקסו הרובוטי שלו,

was like that moment when Iron Man plugs the mini arc reactor into his chest

היה הרגע שבו איש הברזל תקע את המיני כור בחזה שלו

and suddenly he and his suit become something else altogether.

ולפתע הוא והחליפה שלו הפכו להיות משהו אחר לגמרי.

MP: Simone, my robot and I moved into the lab at UCLA for three months.

מ.פ: סימון, הרובוט שלי ואני עברנו למעבדה ב UCLA למשך 3 חודשים,

And every day, Reggie and his team

ובכל יום, רג'י והצוות שלו

put electrodes onto the skin on my lower back,

שמו אלקטרודות על העור בגב התחתון שלי,

pushed electricity into my spinal cord to excite my nervous system,

הכניסו את החשמל לתוך חוט השדרה שלי כדי לעורר את מערכת העצבים שלי,

as I walked in my exo.

כאשר הלכתי באקסו שלי,

And for the first time since I was paralyzed,

ובפעם הראשונה מאז שהפכתי למשותק,

I could feel my legs underneath me.

יכולתי להרגיש את הרגליים מתחתי.

Not normally --

לא באופן נורמלי --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

It wasn't a normal feeling, but with the stimulator turned on,

זו לא היתה הרגשה נורמלית, אבל עם הממריץ מופעל,

upright in my exo, my legs felt substantial.

כשאני זקוף באקסו שלי, הרגליים שלי הרגישו ממשיות.

I could feel the meat of my muscles on the bones of my legs,

יכולתי להרגיש את בשר השרירים על עצמות רגלי,

and as I walked, because of the stimulation,

כשהלכתי, בגלל הגירוי,

I was able to voluntarily move my paralyzed legs.

הייתי מסוגל בכוח הרצון שלי להניע את רגלי המשותקות.

And as I did more, the robot intelligently did less.

וככל שעשיתי יותר, הרובוט בתבונה עשה פחות.

My heart rate got a normal running, training zone

קצב הלב שלי בריצה, באימונים היה בתחום הנורמלי

of 140 to 160 beats per minute,

של 140 עד 160 פעימות בדקה,

and my muscles, which had almost entirely disappeared,

והשרירים שלי, שכמעט נעלמו לחלוטין,

started to come back.

התחילו לחזור.

And during some standard testing throughout the process,

במהלך כמה בדיקות סטנדרטיות לאורך התהליך,

flat on my back,

כשאני שטוח על הגב,

twelve weeks, six months and three whole years

12 שבועות, 6 חודשים ו-3 שנים תמימות

after I fell out that window and became paralyzed,

אחרי שנפלתי מהחלון ונעשיתי משותק,

the scientists turned the stimulator on

המדענים הפעילו את הממריץ

and I pulled my knee to my chest.

ואני משכתי את ברכי אל החזה.

(Video) Man: OK, start, go, go, go, go, go.

(וידאו) גבר: בסדר, להתחיל, לך, לך, לך, לך, לך.

Good, good, good.

טוב טוב טוב.

SG: Yeah, yeah, go on, Mark, go on, go, go, go, go, go, wow!

ס.ג: כן, כן, המשך, מארק, קדימה, לך, לך, לך, לך, לך, וואו!

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Laughter)

(צחוק)

SG: Well done!

ס.ג: כל הכבוד!

(Applause)

(מחיאות כפיים)

MP: Do you know, this week, I've been saying to Simone,

מ.פ: לידיעתכם, השבוע, אמרתי לסימון,

if we could forget about the paralysis,

לו יכולנו לשכוח את עניין השיתוק,

you know, the last few years have been incredibly exciting.

את יודעת, השנים האחרונות היו מרגשות להפליא.

(Laughter)

(צחוק)

Now, the problem is, we can't quite forget about the paralysis just yet.

הבעיה היא, שאנחנו לא יכולים עדיין, ממש לשכוח את השיתוק.

And clearly, we're not finished,

וברור, אנחנו לא סיימנו,

because when we left that pilot study and went back to Dublin,

כי כשעזבנו את המחקר המקדים וחזרנו לדבלין,

I rolled home in my wheelchair

התגלגלתי הביתה בכיסא הגלגלים שלי

and I'm still paralyzed and I'm still blind

אני עדיין משותק, ואני עדיין עיוור

and we're primarily focusing on the paralysis at the moment,

ואנחנו בעיקר מתמקדים על השיתוק כרגע,

but being at this conference,

אבל כשאנו כבר נמצאים בכנס הזה,

we're kind of interested if anyone does have a cure for blindness,

אנחנו מעוניינים לדעת אם יש למישהו תרופה לעיוורון,

we'll take that as well.

ניקח גם את זה.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But if you remember the blog that I mentioned,

אבל אם אתם זוכרים את הבלוג שהזכרתי,

it posed a question of how we should respond,

הוצגה שם שאלה: איך עלינו להגיב,

optimist, realist or something else?

אופטימיסט, ראליסט, או משהו אחר?

And I think we have come to understand that the optimists rely on hope alone

ואני חושב שהגענו להבנה שהאופטימיסטים מסתמכים על תקווה בלבד

and they risk being disappointed and demoralized.

והם מסתכנים בכך שיתאכזבו ויתייאשו.

The realists, on the other hand,

הראליסטים, לעומת זאת,

they accept the brutal facts and they keep hope alive, as well.

מקבלים את העובדות האכזריות וגם שומרים על תקווה.

The realists have managed to resolve the tension between acceptance and hope

הראליסטים הצליחו למתן את המתח שבין קבלה לתקווה

by running them in parallel.

על ידי הפעלתם במקביל.

And that's what Simone and I have been trying to do

וזה מה שסימון ואני מנסים לעשות

over the last number of years.

במספר השנים האחרונות.

Look, I accept the wheelchair --

אני מקבל את הצורך בכיסא גלגלים -

I mean, it's almost impossible not to.

זה כמעט בלתי אפשרי לא לקבל זאת.

And we're sad, sometimes, for what we've lost.

ואנחנו עצובים, לפעמים על מה שאיבדנו.

I accept that I, and other wheelchair users, can and do live fulfilling lives,

אני מקבל את זה, שאני ומשתמשים אחרים בכסא גלגלים,יכולים לחיות, חיים מספקים,

despite the nerve pain and the spasms and the infections

למרות כאבי העצבים, והעוויתות והזיהומים

and the shortened life spans.

ותקופות החיים המקוצרות.

And I accept that it is way more difficult

ואני מקבל את זה שהרבה יותר קשה

for people who are paralyzed from the neck down.

לאנשים שמשותקים מהצוואר למטה.

For those who rely on ventilators to breathe,

למי שמסתמך על מכשירי הנשמה,

and for those who don't have access to adequate, free health care.

ולאלה שאין להם גישה לטיפול רפואי הולם.

So, that is why we also hope for another life.

ולכן, אנחנו מקווים גם לחיים אחרים.

A life where we have created a cure through collaboration.

חיים שבהם נצליח לייצר תרופה באמצעות שיתוף פעולה.

A cure that we are actively working to release from university labs

תרופה שבאופן פעיל אנחנו מתאמצים להפיק ממעבדות אוניברסיטאיות

around the world

ברחבי העולם

and share with everyone who needs it.

ולשתף זאת עם כל מי שזקוק לזה.

SG: I met Mark when he was just blind.

ס.ג: פגשתי את מארק כשהיה רק עיוור.

He asked me to teach him to dance, and I did.

הוא ביקש ממני ללמד אותו לרקוד, ועשיתי זאת.

One night, after dance classes,

לילה אחד, לאחר שיעורי הריקוד,

I turned to say goodnight to him at his front door,

פניתי לומר לו לילה טוב בדלת הכניסה שלו,

and to his gorgeous guide dog, Larry.

ולכלב הנחיה היפה שלו, לארי.

I realized, that in switching all the lights off in the apartment

הבנתי, שבכיבוי כל האורות בדירה

before I left,

לפני שהלכתי,

that I was leaving him in the dark.

שהשארתי אותו בחשכה.

I burst into uncontrollable tears and tried to hide it, but he knew.

פרצתי בדמעות בלתי נשלטות וניסיתי להסתיר זאת, אבל הוא ידע.

And he hugged me and said,

והוא חיבק אותי ואמר,

"Ah, poor Simone.

"או, סימון המסכנה.

You're back in 1998, when I went blind.

חזרת לשנת 1998, כשהתעוורתי.

Don't worry, it turns out OK in the end."

אל תדאגי, בסופו של דבר זה בסדר."

Acceptance is knowing that grief is a raging river.

קבלה היא הידיעה שהצער הוא נהר סוער.

And you have to get into it.

ואתה צריך להיכנס לתוכו.

Because when you do, it carries you to the next place.

כי כאשר אתה עושה זאת, זה נושא אותך למקום הבא.

It eventually takes you to open land,

בסופו של דבר זה לוקח אותך לשטח פתוח,

somewhere where it will turn out OK in the end.

מקום שבסופו של דבר יהיה בסדר.

And it truly has been a love story,

וזה באמת היה סיפור אהבה,

an expansive, abundant, deeply satisfying kind of love

סוג של אהבה גלוית לב, שופעת, ומאוד מספקת

for our fellow humans and everyone in this act of creation.

עבורנו בני האדם, ועבור כל אחד במעשה הבריאה הזה.

Science is love.

המדע הוא אהבה.

Everyone we've met in this field

כל מי שפגשנו בתחום הזה

just wants to get their work from the bench and into people's lives.

רק רוצה שעבודתו תגיע משולחן העבודה לחיי האנשים.

And it's our job to help them to do that.

והתפקיד שלנו הוא לעזור להם לעשות את זה.

Because when we do, we and everyone with us

כי כאשר אנחנו עושים זאת, אנחנו, וכל אחד אתנו

in this act of creation

במעשה הבריאה הזה

will be able to say,

יוכל לומר,

"We did it.

"עשינו זאת.

And then we danced."

ואז רקדנו ".

(Video) (Music)

(וידאו) (מוסיקה)

SG: Thank you.

ס.ג: תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

MP: Thank you.

מ.פ: תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)