A provocative way to finance the fight against climate change | Michael Metcalfe

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

Will we do whatever it takes to tackle climate change?

האם נעשה את מה שדרוש כדי להתמודד עם שינויי האקלים?

I come at this question not as a green campaigner,

אני ניגש לשאלה זאת לא כתועמלן ירוק,

in fact, I confess to be rather hopeless at recycling.

למען האמת, אני מודה שאני מקרה אבוד בנוגע למיחזור.

I come at it as a professional observer of financial policy making

אני ניגש לכך כצופה מקצועי בקבלת החלטות פיננסיות

and someone that wonders how history will judge us.

וכמי שתוהה איך ההיסטוריה תשפוט אותנו.

One day,

יום אחד,

this ring that belonged to my grandfather

הטבעת הזאת, שהיתה של סבי,

will pass to my son, Charlie.

תעבור לבני, צ'רלי.

And I wonder what his generation

ואני תוהה מה הדור שלו ואולי זה שאחריו,

and perhaps the one that follows

will make of the two lives this ring has worked.

יחשבו על שתי תקופות החיים שהטבעת הזאת עברה.

My grandfather was a coal miner.

סבי היה כורה פחם.

In his time,

בימיו,

burning fossil fuels for energy and for allowing economies to develop

שריפת דלקי מאובנים בשביל אנרגיה והתפתחות הכלכלה

was accepted.

היתה דבר מקובל.

We know now that that is not the case

היום אנו יודעים שזה לא כך

because of the greenhouse gases that coal produces.

בגלל גזי החממה שהפחם יוצר.

But today,

אבל היום,

I fear it's the industry in which I work that will be judged more harshly

חוששני שהתעשייה שבה אני עובד תישפט ביתר חומרה

because of its impact on the climate --

בגלל השפעתה על האקלים --

more harshly than my grandfather's industry, even.

ביתר חומרה אפילו מהתעשייה בה עבד סבי.

I work, of course, in the banking industry,

אני כמובן עובד בתעשיית בנקאות,

which will be remembered for its crisis in 2008 --

שתיזכר בשל המשבר של 2008 --

a crisis that diverted the attention and finances of governments

משבר שהסיט את תשומת הלב ואת המימון הממשלתי

away from some really, really important promises,

מכמה הבטחות חשובות עד מאד,

like promises made at the Copenhagen Climate Summit in 2009

כמו ההבטחה שניתנה בוועידת האקלים בקופנהגן, ב-2009,

to mobilize 100 billion dollars a year

לגייס 100 מיליארד דולר בשנה

to help developing countries move away from burning fossil fuels

כדי לעזור לארצות מתפתחות להימנע משריפת דלקי מאובנים

and transition to using cleaner energy.

ולעבור לאנרגיה נקיה יותר.

That promise is already in jeopardy.

על ההבטחה הזאת כבר מרחפת סכנה.

And that's a real problem,

וזאת בעיה אמיתית,

because that transition to cleaner energy needs to happen

כי המעבר לאנרגיה נקיה יותר חייב להתרחש מהר ככל האפשר.

sooner rather than later.

Firstly,

קודם כל,

because greenhouse gases, once released,

משום שגזי חממה ששוחררו נותרים באטמוספירה עשרות שנים.

stay in the atmosphere for decades.

And secondly,

ושנית,

if a developing economy builds its power grid around fossil fuels today,

אם כלכלה מתפתחת מקימה היום את רשת החשמל שלה על דלקי מאובנים,

it's going to be way more costly to change later on.

יהיה הרבה יותר יקר לשנות זאת בעתיד.

So for the climate,

אז מבחינת האקלים,

history may judge that the banking crisis happened

ההיסטוריה תקבע כנראה שמשבר הבנקאות

התרחש בדיוק בזמן הלא-נכון.

at just the wrong time.

The story need not be this gloomy, though.

אבל הסיפור לא חייב להיות קודר.

Three years ago,

לפני שלוש שנים,

I argued that governments could use the tools

טענתי שהממשלות יכולות להשתמש בכלים

deployed to save the financial system

שהופעלו להצלת המערכת הפיננסית

to meet other global challenges.

כדי לפתור אתגרים גלובליים אחרים.

And these arguments are getting stronger, not weaker, with time.

ואותם טיעונים מתחזקים עם הזמן ולא נחלשים.

Let's take a brief reminder of what those tools looked like.

מהם אותם כלים? הנה תזכורת קצרה.

When the financial crisis hit in 2008,

כשפרץ המשבר הפיננסי ב-2008,

the central banks of the US and UK

הבנקים המרכזיים של ארה"ב ובריטניה

began buying bonds issued by their own governments

החלו לקנות אגרות חוב שהנפיקו הממשלות שלהם

in a policy known as "quantitative easing."

במדיניות שנודעה כ"הרחבה כמותית".

Depending on what happens to those bonds when they mature,

לפי מה שיקרה לאגרות חוב אלה במועד פרעונן,

this is money printing by another name.

זהו שם אחר להדפסת כסף.

And boy, did they print.

והן הדפיסו, ועוד איך.

The US alone created four trillion dollars' worth of its own currency.

ארה"ב לבדה יצרה ערך של 4 טריליון דולר במטבע שלה.

This was not done in isolation.

זה לא נעשה באופן מבודד.

In a remarkable act of cooperation,

בשיתוף-פעולה הראוי לציון,

the 188 countries that make up the International Monetary Fund, the IMF,

188 המדינות שמהוות את קרן המטבע הבינלאומית

agreed to issue 250 billion dollars' worth of their own currency --

הסכימו להנפיק ערך של 250 מיליארד דולר במטבעות שלהן --

the Special Drawing Right --

זכות המשיכה המיוחדת --

to boost reserves around the world.

כדי להגדיל את הרזרבות בכל העולם.

When the financial crisis moved to Europe,

כשהמשבר הפיננסי עבר לאירופה,

the European Central Bank President, Mario Draghi,

נשיא הבנק המרכזי האירופי, מריו דראגי,

promised "to do whatever it takes."

הבטיח "לעשות כל מה שדרוש".

And they did.

והם אכן עשו.

The Bank of Japan repeated those words -- that exact same commitment --

הבנק של יפן חזר על המלים האלה -- בדיוק על אותה התחייבות --

to do "whatever it takes" to reflate their economy.

לעשות "כל מה שדרוש" כדי לאושש את הכלכלה שלהם.

In both cases,

בשני המקרים

"whatever it takes" meant trillions of dollars more

"כל מה שדרוש" משמעו תוספת טריליוני דולרים

in money-printing policies that continue today.

כמדיניות הדפסת כסף שנמשכת גם היום.

What this shows

מה שזה מוכיח

is that when faced with some global challenges,

הוא שלנוכח אתגרים גלובליים מסוימים

policy makers are able to act collectively, with urgency,

קובעי המדיניות מסוגלים לפעול יחד ובדחיפות,

and run the risks of unconventional policies like money printing.

ולקחת סיכונים של גישות חריגות כמו הדפסת כסף.

So, let's go back to that original question:

אז הבה נחזור לשאלה המקורית:

Can we print money for climate finance?

האם נוכל להדפיס כסף למימון אקלימי?

Three years ago,

לפני שלוש שנים

the idea of using money in this way was something of a taboo.

הרעיון להשתמש כך בכסף נחשב מעשה שלא ייעשה.

Once you break down and dismantle the idea

כשמפרקים למרכיביו את הרעיון שכסף הוא משאב מוגבל,

that money is a finite resource,

governments can quickly get overwhelmed by demands from their people

ממשלות עלולות להיות מוצפות במהירות בדרישות מצד עמיהן

to print more and more money for other causes:

להדפיס עוד ועוד כסף למטרות נוספות:

education, health care, welfare --

חינוך, בריאות, רווחה --

even defense.

אפילו לצרכי בטחון.

And there are some truly terrible historical examples of money printing --

ויש בהיסטוריה כמה דוגמאות ממש נוראות של הדפסת כסף --

uncontrolled money printing --

הדפסת כסף לא-מבוקרת --

leading to hyperinflation.

שהובילו להיפר-אינפלציה.

Think: Weimar Republic in 1930;

היזכרו ברפובליקת וויימאר ב-1930,

Zimbabwe more recently, in 2008,

בזימבאבואה, לאחרונה, ב-2008,

when the prices of basic goods like bread are doubling every day.

כשמחירי המוצרים הבסיסיים כמו לחם הוכפלו מידי יום.

But all of this is moving the public debate forward,

אבל כל הדברים אלה מניעים את גלגלי השיח הציבורי,

so much so, that money printing for the people is now discussed openly

עד כדי כך שהדפסת כסף למען העם נידונה היום בגלוי

in the financial media, and even in some political manifestos.

במדיה הפיננסית ואפילו בכמה גילויי-דעת פוליטיים.

But it's important the debate doesn't stop here,

אבל חשוב שהוויכוח לא ייעצר בסוגיה של הדפסת מטבעות לאומיים.

with printing national currencies.

Because climate change is a shared global problem,

מכיוון ששינויי האקלים הם בעיה עולמית משותפת,

there are some really compelling reasons

יש כמה סיבות ממש משכנעות

why we should be printing that international currency

לכך שעלינו להדפיס מטבע בינלאומי

that's issued by the IMF,

כמו זה שהנפיקה קרן המטבע הבינלאומית,

to fund it.

כדי לממן זאת.

The Special Drawing Right, or SDR,

זכות המשיכה המיוחדת

is the IMF's electronic unit of account

היא יחידת החשבון האלקטרונית של קרן המטבע הבינלאומית

that governments use to transfer funds amongst each other.

שבה משתמשות ממשלות כדי להעביר ביניהן כספים.

Think of it as a peer-to-peer payment network,

חישבו על זה כעל רשת תשלומים בין עמיתים,

like Bitcoin, but for governments.

כמו הביטקוין, אבל בין ממשלות.

And it's truly global.

וזה באמת גלובלי.

Each of the 188 members of the IMF hold SDR quotas

לרשות כל אחת מ-188 החברות בקרן המטבע הבינלאומית

עומדות מכסות זכות משיכה מיוחדת כחלק מרזרבות מטבע החוץ שלהן.

as part of their foreign exchange reserves.

These are national stores of wealth

מדובר במאגרי עושר לאומיים

that countries keep to protect themselves against currency crises.

שהמדינות מנהלות כדי להתגונן מפני משברי מטבע.

And that global nature is why,

והאופי הגלובלי הזה הוא הסיבה לכך

at the height of the financial crisis in 2009,

שבשיא המשבר הפיננסי, ב-2009,

the IMF issued those extra 250 billion dollars --

קרן המטבע הבינלאומית הנפיקה את תוספת 250 מיליארד הדולר --

because it served as a collective global action

כי זה היווה פעולה גלובלית משותפת

that safeguarded countries large and small in one fell swoop.

שהגנה על כל המדינות, גדולות וקטנות, בבת אחת.

But here --

אבל --

here's the intriguing part.

הנה החלק המסקרן.

More than half of those extra SDRs that were printed in 2009 --

יותר מחצי מאותן זכויות משיכה עודפות שהודפסו ב-2009 --

150 billion dollars' worth --

בערך של 250 מיליארד דולר --

went to developed market countries who, for the most part,

הופנו למדינות שוק מפותחות שבד"כ

have a modest need for these foreign exchange reserves,

יש להן צורך צנוע ברזרבות מטבע חוץ אלה,

because they have flexible exchange rates.

משום שיש להן שיעורי חליפין גמישים.

So those extra reserves that were printed in 2009,

אז אותן רזרבות עודפות שהודפסו ב-2009,

in the end, for developed market countries at least,

בסופו של דבר, לפחות מבחינת מדינות שוק מפותחות,

weren't really needed.

לא היה בהן צורך אמיתי.

And they remain unused today.

והן נותרו ללא שימוש עד היום.

So here's an idea.

אז הנה רעיון.

As a first step,

כשלב ראשון,

why don't we start spending those unused,

מדוע שלא נתחיל להוציא אותן,

those extra SDRs that were printed in 2009,

להשתמש בזכויות המשיכה העודפות שהודפסו ב-2009,

to combat climate change?

על המאבק בשינויי האקלים?

They could, for example,

אפשר, לדוגמה,

be used to buy bonds issued by the UN's Green Climate Fund.

להשתמש בהן לרכישת אגרות חוב של קרן האקלים הירוקה של האו"ם,

This was a fund created in 2009,

קרן שהוקמה ב-2009,

following that climate agreement in Copenhagen.

בעקבות הסכמי האקלים של קופנהגן.

And it was designed to channel funds towards developing countries

היא נועדה לתעל כספים למדינות מתפתחות

to meet their climate projects.

כדי לממן שם מיזמי אקלים.

It's been one of the most successful funds of its type,

זו היתה אחת הקרנות הכי מוצלחות מסוגה,

raising almost 10 billion dollars.

והיא גייסה כמעט 10 מיליארד דולר.

But if we use those extra SDRs that were issued,

אבל אם נשתמש בעודפי זכויות המשיכה המיוחדות שהונפקו,

it helps governments get back on track,

זה יעזור לממשלות לחזור לתפקוד,

to meet that promise of 100 billion dollars a year

ולעמוד בהבטחה של 100 מיליארד דולר בשנה

that was derailed by the financial crisis.

שהמשבר הפיננסי חיבל בה.

It could also --

זה גם יכול --

it could also serve as a test case.

זה יכול גם לשמש כמקרה-מבחן.

If the inflationary consequences of using SDRs in this way are benign,

אם התוצאות האינפלציוניות של שימוש כזה בזכויות המשיכה המיוחדות תהיינה מתונות,

it could be used to justify

אפשר יהיה להצדיק כך

the additional, extra issuance of SDRs, say, every five years,

הנפקה נוספת של זכויות משיכה מיוחדות נניח, מידי 5 שנים,

again, with the commitment

שוב, תוך התחייבות

that developed-market countries would direct their share

שמדינות שוק מפותחות יתעלו את חלקן ברזרבות החדשות

of the new reserves

to the Green Climate Fund.

לקרן האקלים הירוקה.

Printing international money in this way has several advantages

יש כמה יתרונות להדפסת כסף בינלאומית כזאת

over printing national currencies.

לעומת הדפסת מטבעות ברמה הלאומית.

The first is it's really easy to argue

ראשית, קל מאד לטעון

that spending money to mitigate climate change benefits everyone.

שהוצאת כסף לריסון שינויי האקלים מועילה לכולם.

No one section of society benefits from the printing press over another.

אין מגזר חברתי שנהנה ממכבש הדפוס יותר מאחרים.

That problem of competing claims is mitigated.

מצטמצמת הבעיה של תביעות מתחרות.

It's also fair to say

וגם הוגן לומר

that because it takes so many countries to agree to issue these extra SDRs,

שהיות שדרושה הסכמה של מדינות כה רבות להנפקת זכויות המשיכה הנוספות,

it's highly unlikely that money printing would get out of control.

מאד לא סביר שהדפסת הכסף תצא משליטה.

What you end up with is a collective, global action

מה שמתקבלת לבסוף היא פעולה קולקטיבית וגלובלית --

aimed -- and it's controlled global action --

ומדובר בפעולה גלובלית מבוקרת --

aimed at a global good.

שמטרתה היא טובת העולם.

And,

בנוסף,

as we've learned with the money-printing schemes,

כפי שלמדנו משיטות הדפסת הכסף,

whatever concerns we have can be allayed by rules.

ניתן להפיג כל דאגה באמצעות חוקים.

So, for example,

למשל,

the issuance of these extra SDRs every five years could be capped,

אפשר להגביל את הנפקות החומש של זכויות המשיכה הנוספות,

such that this international currency is never more than five percent

כך שהמטבע הבינלאומי הזה לעולם לא יעלה על 5%

of global foreign exchange reserves.

מרזרבות החליפין הגלובליות.

That's important because it would allay

זה חשוב, כי זה יפיג, הבה נאמר בגלוי,

well, let's say, the ridiculous concerns that the US might have

את הדאגות המגוחכות שעלולות להתעורר בארה"ב

that the SDR could ever challenge the dollar's dominant role

מפני איום מצד זכויות המשיכות המיוחדות על שלטון הדולר בפיננסים הבינלאומיים.

in international finance.

And in fact,

ולמעשה,

לדעתי, הדבר היחיד שזכויות המשיכה המיוחדות עשויות לגנוב מהדולר

I think the only thing that the SDR would likely steal from the dollar

under this scheme

במסגרת השיטה הזאת

is its nickname, the "greenback."

הוא את כינויו, "ירוקים".

Because even with that cap in place,

כי אפילו עם המגבלה הזאת,

the IMF could have followed up its issuance --

קרן המטבע הבינלאומית יכלה בעקבות ההנפקה שלה --

its massive issuance of SDRs in 2009 --

ההנפקה המסיבית של זכויות משיכה מיוחדות ב-2009 --

with a further 200 billion dollars of SDRs in 2014.

להנפיק עוד 200 מיליארד דולר בזכויות משיכה מיוחדות ב-2014.

So hypothetically,

אז באופן היפותטי,

that would mean that developed countries could have contributed

מדינות מפותחות יכלו לתרום

up to 300 billion dollars' worth of SDRs

זכויות משיכה מיוחדות בערך של עד 300 מיליארד דולר

to the Green Climate Fund.

לקרן האקלים הירוקה.

That's 30 times what it has today.

זה פי 30 מכפי שיש לקרן היום.

And you know,

ואתם יודעים, ככל שזה נשמע מדהים,

as spectacular as that sounds,

it's only just beginning to look like "whatever it takes."

זה רק מתחיל להיראות כמו "כל מה שדרוש".

And just to think what amazing things could be done with that money,

ורק לתת מושג על הדברים המדהימים שאפשר לעשות בכסף הזה,

consider this:

חישבו על זה:

in 2009,

ב-2009,

Norway promised one billion dollars of its reserves to Brazil

נורבגיה הבטיחה לברזיל מיליארד דולר מהרזרבות שלה

if they followed through on their goals on deforestation.

אם היא תשיג את מטרותיה בתחום בירוא היערות.

That program has since delivered a 70 percent reduction in deforestation

מאז, התכנית הזו השיגה צמצום של 70% בבירוא יערות

in the past decade.

בעשור האחרון.

That's saving 3.2 billion tons of carbon dioxide emissions,

זהו חסכון של 3.2 מיליארד טון של פליטות פחמן דו-חמצני:

which is the equivalent of taking all American cars off the roads

שווה ערך להורדת כל המכוניות האמריקניות מהכבישים

for three whole years.

במשך שלוש שנים שלמות.

So what could we do

אז מה נוכל לעשות

עם עוד 300 מיזמי אקלים כאלה, של תשלום-על-ביצועים,

with 300 other pay-for-performance climate projects like that,

organized on a global scale?

שיאורגנו בהיקף גלובלי?

We could take cars off the roads for a generation.

נוכל להוריד מכוניות מהכביש במשך דור שלם.

So,

לכן,

let's not quibble about whether we can afford to fund climate change.

הבה לא נתעסק בקטנות ונשאל אם ביכולתנו לממן את שינויי האקלים.

The real question is:

השאלה האמיתית היא:

Do we care enough about future generations

האם איכפת לנו מספיק מהדורות הבאים

to take the very same policy risks we took to save the financial system?

כדי לקחת את אותם הסיכונים שלקחנו למען הצלת המערכת הפיננסית?

After all,

אחרי הכל,

we could do it,

הצלחנו לעשות זאת,

we did do it

באמת עשינו זאת ואנו עדיין עושים זאת.

and we are doing it today.

We must, must, must do "whatever it takes."

אנו מוכרחים, מוכרחים, מוכרחים לעשות "כל מה שדרוש".

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים ותרועות)