Elizabeth Camarillo Gutierrez: What's missing from the American immigrant narrative | TED

תרגום: Dolev Zachar עריכה: Ido Dekkers

Hi, everyone, my name is Elizabeth,

היי כולם, שמי אליזבת,

and I work on the trading floor.

ואני עובדת בקומת המסחר

But I'm still pretty new to it.

אבל אני עדיין די חדשה בתחום

I graduated from college about a year and a half ago,

סיימתי את לימודי בקולג׳ בערך לפני שנה וחצי

and to be quite honest,

ואם להיות כנה,

I'm still recovering from the recruiting process

אני עדיין מתאוששת מתהליך הגיוס

I had to go through to get here.

שהייתי צריכה לעבור כדי להגיע לפה

(Laughter)

(צחוק)

Now, I don't know about you,

עכשיו, אני לא יודעת לגביכם,

but this is the most ridiculous thing

אבל הדבר הכי מגוחך

that I still remember about the whole process,

שאני עדיין זוכרת לגבי כל התהליך,

was asking insecure college students what their biggest passion was.

היה לשאול סטודנטים חסרי ביטחון, מהי התשוקה הכי גדולה שלהם

Like, do you expect me to have an answer for that?

כאילו, אתם באמת מצפים ממני, שתהיה לי תשובה לכך?

(Laughter)

(צחוק)

Of course I did.

ברור שהייתה לי.

And to be quite honest,

ולמען הכנות,

I really showed those recruiters just how passionate I was

ממש הראתי למגייסים כמה תשוקה הייתה לי

by telling them all about my early interest in the global economy,

בכך שסיפרתי להם הכל לגבי העניין המוקדם שלי בכלכלה גלובלית

which, conveniently, stemmed from the conversations

שבאופן נוח, נבע מהשיחות

that I would overhear my immigrant parents having

של הוריי המהגרים שבמקרה הייתי שומעת

about money and the fluctuating value of the Mexican peso.

לגבי כסף, והערך הלא יציב של הפסו המקסיקני.

They love a good personal story.

הם אהבו סיפור אישי טוב.

But you know what?

אבל אתם יודעים מה?

I lied.

שיקרתי.

(Laughter)

(צחוק)

And not because the things I said weren't true --

ולא כיוון שהדברים לא היו נכונים --

I mean, my parents were talking about this stuff.

כלומר, ההורים שלי אכן דיברו על נושאים כאלו

But that's not really why I decided to jump into finance.

אבל זה לא באמת הסיבה שבגללה החלטתי להיכנס לתחום הכספים

I just really wanted to pay my rent.

אני פשוט ממש הייתי צריכה לשלם שכר דירה

(Laughter)

(צחוק)

And here's the thing.

והנה העניין.

The reality of having to pay my rent and do real adult things

הצורך לשלם שכירות ולעשות דברים של מבוגרים

is something that we're rarely willing to admit to employers,

זה לפעמים משהו שאנחנו כמעט אף פעם לא מוכנים להודות בו למעסיקים,

to others and even to ourselves.

לאחרים, ואפילו לעצמנו

I know I wasn't about to tell my recruiters

אני יודעת שלא הייתי מספרת למגייסים

that I was there for the money.

שאני כאן בשביל הכסף.

And that's because for the most part,

וזה מכיוון שלרוב,

we want to see ourselves as idealists

אנחנו רוצים לראות את עצמו כאידיאליסטים

and as people who do what they believe in

וכאנשים שעושים את מה שהם מאמינים בו

and pursue the things that they find the most exciting.

ורודפים אחרי הדברים שהכי מרגשים אותנו.

But the reality is

אבל המציאות היא

very few of us actually have the privilege to do that.

שרק למעטים מאיתנו יש את הפריבילגיה לעשות זאת.

Now, I can't speak for everyone,

עכשיו, אני לא יכולה לדבר בשם כולם,

but this is especially true for young immigrant professionals like me.

אבל זה נכון במיוחד לגבי צעירים מקצועיים, בני מהגרים, כמוני.

And the reason this is true has something to do with the narratives

והסיבה שזה נכון, קשורה לסיפור

that society has kept hitting us with

שהחברה הטמיעה בנו

in the news, in the workplace

בחדשות, בעבודה

and even by those annoyingly self-critical voices in our heads.

ואפילו אותם קולות ביקורת עצמית בראשנו.

So what narratives am I referring to?

אז מה הם אותם נרטבים שאני מתייחסת אליהם?

Well, there's two that come to mind when it comes to immigrants.

ובכן, יש שניים שעולים לראש לגבי מהגרים.

The first is the idea of the immigrant worker.

הרעיון הראשון הוא של המהגר העובד.

You know, people that come to the US in search of jobs as laborers,

אתם יודעים, אנשים שבאים לארצות הברית בחיפוש אחר עבודה כעובדים,

or field workers, dish washers.

עובדי שטח, שוטפי כלים.

You know, things that we might consider low-wage jobs

אתם יודעים, עבודות שנחשבות בעלות שכר נמוך

but the immigrants?

אבל המהגרים?

That's a good opportunity.

זאת הזדמנות טובה.

The news nowadays has convoluted that whole thing quite a bit.

החדשות בימינו סיבכו את הסוגייה.

You could say that it's made America's relationship with immigrants complicated.

אפשר לומר, שזה הפך את יחסיה של אמריקה עם מהגרים למסובכים.

And as immigrant expert George Borjas would have put it,

וכמו שמומחה המהגרים, ג׳ורג׳ בורחס היה מנסח את זה,

it's kind of like America wanted workers,

זה כאילו שאמריקה רצתה עובדים,

but then, they got confused when we got people instead.

אבל אז היא התבלבלה, כשהיא קיבלה אנשים במקום.

(Laughter)

(צחוק)

I mean, it's natural that people want to strive

אני מתכוונת, זה טבעי שלאנשים יש שאיפות

to put a roof over their heads and live a normal life, right?

לשים גג מעל לראשם, ולחיות חיים נורמלים, נכון?

So for obvious reasons,

אז מסיבות ברורות מאליהן,

this narrative has been driving me a little bit crazy.

הנרטיב הזה קצת משגע אותי.

But it's not the only one.

אבל הוא לא היחיד.

The other narrative that I'm going to talk about

הנרטיב השני שאני הולכת לדבר עליו

is the idea of the superimmigrant.

הוא הרעיון של סופר-מהגר.

In America, we love to idolize superimmigrants

באמריקה, אנחנו אוהבים להאדיר סופר-מהגרים

as the ideal symbols of American success.

כסמל האידיאלי להצלחה אמריקאית.

I grew up admiring superimmigrants,

אני גדלתי בהערצה לאותם סופר-מהגרים,

because their existence fueled my dreams and it gave me hope.

כיוון שהקיום שלהם תדלק את החלומות שלי ונתן לי תקווה.

The problem with this narrative is that it also seems to cast a shadow

הבעיה עם הנרטיב הזה היא שנראה שהוא גם מטיל צל

on those that don't succeed

על אלו שלא מצליחים

or that don't make it in that way, as less than.

או שלא עושים את זה.

And for years, I got caught up in the ways

ובמשך שנים, נתפסתי בדרכים

in which it seemed to celebrate one type of immigrant

באופן כזה שבו חוגגים סוג אחד של מהגר

while villainizing the other.

תוך כדי שהופכים את השני לרשע.

I mean, were my parents' sacrifices not enough?

כלומר, האם ההקרבה של ההורים שלי לא הייתה מספיקה?

Was the fact that my dad came home from the metal factory

האם העובדה שאבא שלי היה צריך לחזור כל יום ממפעל המתכת

covered in corrosive dust,

מכוסה באבק שוחק,

was that not super?

זה לא היה מספיק?

Don't get me wrong,

שלא תבינו לא נכון,

I've internalized both of these narratives to some degree,

אני הפנמתי את שני הנרטיבים ברמה מסויימת,

and in many ways,

ובדרכים רבות,

seeing my heroes succeed, it has pushed me to do the same.

לראות את הגיבורים שלי מצליחים, דחף אותי לעשות אותו דבר.

But both of these narratives are flawed in the ways

אבל שני הנרטיבים האלו פגומים באופן

in which they dehumanize people if they don't fit within a certain mold

שבו הם עושים דה-הומניזציה לאנשים שלא מתאימים לתבנית מסויימת

or succeed in a certain way.

או מצליחים בדרך מסויימת.

And this really affected my self-image,

וזה ממש השפיע על הדימוי העצמי שלי,

because I started to question these ideas for who my parents were

כיוון שהתחלתי לערער על הרעיונות האלו לגבי ההורים שלי

and who I was,

ולגבי עצמי,

and I started to wonder,

והתחלתי לתהות,

"Am I doing enough to protect my family and my community

האם אני עושה מספיק כדי להגן על המשפחה שלי ועל הקהילה שלי

from the injustices that we felt every day?"

מאותו חוסר צדק שאנחנו חשים כל יום?

So why did I choose to "sell out"

אז למה בחרתי ״להתעלם״

while watching tragedies unfold right in front of me?

בעודי צופה בטרגדיות מול העיניים שלי?

Now, it took me a long time to come to terms with my decisions.

לקח לי הרבה זמן להשלים עם ההחלטות שלי.

And I really have to thank the people

ואני באמת חייבת להודות לאנשים

running the Hispanic Scholarship Fund, or HSF,

שמנהלים את קרן המלגות ההיספניות, קה״ה,

for validating this process early on.

שנתנו אישור לתהליך בשלב מוקדם.

And the way that HSF --

והאופן שבו קרן המלגות ההיספניות

an organization that strives to help students achieve higher education

ארגון שעוזר לסטודנטים להשיג השכלה גבוהה

through mentorship and scholarships --

דרך חונכות ומלגות --

the way that they helped calm my anxiety,

הדרך שבה הם עזרו להרגיע את החרדה שלי,

it was by telling me something super familiar.

הייתה לספר לי סיפור מוכר.

Something that you all probably have heard before

משהו שכולכם בטח שמעתם בעבר.

in the first few minutes after boarding a flight.

בדקות הראשונות אחרי עלייה לטיסה.

In case of an emergency,

בשעת חירום,

put your oxygen mask on first before helping those around you.

שימו קודם כל את מסיכת החמצן, לפני שתעזרו למי שמסביבכם.

Now I understand that this means different things to different people.

עכשיו אני מבינה שיש לזה משמעות שונה לאנשים שונים.

But for me, it meant that immigrants couldn't

אבל מבחינתי המשמעות היא שמהגרים לא יכלו

and would never be able to fit into any one narrative,

ולעולם לא יוכלו להשתלב לתוך נרטיב אחד,

because most of us are actually just traveling along a spectrum,

כיוון שכולנו נעים בתוך ספקטרום,

trying to survive.

מנסים לשרוד.

And although there may be people that are further along in life

ולמרות שיש אנשים בשלבים מתקדמים יותר בחיים

with their oxygen mask on and secured in place,

ומסיכות החמצן שלהם כבר נמצאות במקומן,

there are undoubtedly going to be others

ללא ספק יהיו אחרים

that are still struggling to put theirs on

שעדיין נאבקים לשים את שלהם

before they can even think about helping those around them.

לפני שהם יכולים לחשוב על לעזור למי שמסביבם.

Now, this lesson really hit home for me,

עכשיו, השיעור הזה ממש הזכיר לי את הבית,

because my parents,

כיוון שהוריי,

while they wanted us to be able to take advantage of opportunities

רצו שנוכל לנצל הזדמנויות

in a way that we wouldn't have been able to do so anywhere else --

בדרכים בהן לא יכלנו לעשות בשום מקום אחר --

I mean, we were in America,

כלומר היינו באמריקה.

and so as a child, this made me have these crazy, ambitious

ולכן כילדה, זה גרם לכך שיהיו לי שאיפות רבות

and elaborate dreams for what my future could look like.

וחלומות מורכבים, לגבי איך שהעתיד שלי יכול להיראות.

But the ways in which the world sees immigrants,

אבל הדרכים בהן העולם רואה מהגרים,

it affects more than just the narratives in which they live.

משפיעות על יותר מהאופן בו איך הם חיים.

It also impacts the ways laws and systems can affect communities,

הן גם משפיעות על הדרכים בהן חוקים ומערכות יכולים להשפיע על קהילות,

families and individuals.

משפחות ויחידים.

I know this firsthand,

אני יודעת ממקור ראשון,

because these laws and systems, well, they broke up my family,

כיוון שאותם חוקים ומערכות, שברו את המשפחה שלי,

and they led my parents to return to Mexico.

והובילו את ההורים שלי לחזור למקסיקו.

And at 15,

ובגיל 15,

my eight-year-old brother and I,

אחי בן ה8 ואני,

we found ourselves alone and without the guidance

מצאנו את עצמנו לבד ובלי ההדרכה,

that our parents had always provided us with.

שההורים שלנו תמיד סיפקו לנו.

Despite being American citizens,

למרות שאנחנו אזרחים אמריקאיים,

we both felt defeated

שנינו הרגשו מובסים

by what we had always known to be the land of opportunity.

ממי שתמיד חשבנו שהיא ארץ ההזדמנויות.

Now, in the weeks that followed my parents' return to Mexico,

בשבועות שעברו אחרי שהוריי חזרו למקסיקו,

when it became clear that they wouldn't be able to come back,

כשהתברר שהם לא יוכלו לחזור לארצות הברית,

I had to watch as my eight-year-old brother

אני הייתי צריכה לצפות באחי בן ה8

was pulled out of school to be with his family.

שהוצא מבית הספר כדי להיות עם המשפחה שלו.

And during this same time,

ובאותה תקופה,

I wondered if going back

תהיתי אם לחזור חזרה

would be validating my parents' sacrifices.

יתן אישור לקורבן של הוריי.

And so I somehow convinced my parents to let me stay,

אז איכשהו שכנעתי את ההורים שלי לאפשר לי להישאר,

without being able to guarantee them that I'd find somewhere to live

מבלי להתחייב להם שאוכל למצוא מקום לגור

or that I'd be OK.

או שאני אהיה בסדר.

But to this day, I will never forget how hard it was

אבל עד היום הזה, אני לעולם לא אשכח כמה קשה זה היה

having to say goodbye.

הצורך להגיד להתראות.

And I will never forget how hard it was

ואני לעולם לא אשכח כמה קשה זה היה

watching my little brother crumble in their arms

לצפות באחי הקטן מתפורר בזרועותיהם

as I waved goodbye from the other side of steel grates.

בעודי מנופפת לשלום, מהצד השני של שערי הפלדה.

Now, it would be naive to credit grit

עכשיו, זה יהיה תמים לראות באומץ

as the sole reason for why I've been able to take advantage

כסיבה היחידה לכך שהייתי יכולה לנצל

of so many opportunities since that day.

כל כך הרבה הזדמנויות מאז אותו יום.

I mean, I was really lucky, and I want you to know that.

אני מתכוונת, הייתי ברת מזל, ואני רוצה שאתם תדעו זאת.

Because statistically speaking,

כיוון שמבחינה סטטיסטית,

students that are homeless or that have unstable living conditions,

סטודנטים שהם מחוסרי בית, או שאין להם תנאי מחייה יציבים,

well, they rarely complete high school.

רק לעיתים רחוקות מסיימים בית ספר תיכון.

But I do think

אבל אני חושבת

that it was because my parents had the trust in letting me go

שבזכות זה שלהורים שלי היה את האומץ לתת לי ללכת

that I somehow found the courage and strength

איכשהו מצאתי את האומץ והכוח

to take on opportunities

לנצל הזדמנויות

even when I felt unsure or unqualified.

גם כשהרגשתי חוסר ביטחון או חוסר התאמה.

Now, there's no denying that there is a cost

אני לא מכחישה שיש מחיר

to living the American dream.

ללחיות את החלום האמריקאי.

You do not have to be

אתם לא חייבים להיות

an immigrant or the child of immigrants to know that.

מהגרים, או ילדים של מהגרים כדי לדעת זאת.

But I do know that now, today,

אבל אני כן יודעת שכיום,

I am living something close to what my parents saw

אני חייה משהו דומה למה שהוריי ראו

as their American dream.

כחלום האמריקאי שלהם.

Because as soon as I graduated from college,

כיוון שמיד בסיום לימודי בקולג׳,

I flew my younger brother to the United States to live with me,

הטסתי את אחי הקטן לאמריקה, לגור איתי,

so that he, too, could pursue his education.

כדי שגם הוא יוכל לרכוש השכלה.

Still, I knew that it would be hard flying my little brother back.

עדיין ידעתי שזה יהיה קשה להטיס את אחי בחזרה.

I knew that it would be hard

ידעתי שזה יהיה קשה

having to balance the demands and professionalism

לאזן את הדרישות והמקצועיות

required of an entry-level job

שנדרשו ממשרה התחלתית

while being responsible for a child with dreams and ambitions of his own.

בעודי אחראית על ילד עם חלומות ושאיפות משל עצמו.

But you can imagine how fun it is to be 24 years old,

אבל אתם יכולים לדמיין כמה כייף זה להיות בת 24,

at the peak of my youth, living in New York,

בשיא נעוריי, חיה בניו יורק,

with an angsty teenage roommate who hates doing the dishes.

עם שותף חרד, בן עשרה, ששונא לעשות כלים.

(Laughter)

(צחוק)

The worst.

הכי גרוע שיש.

(Laughter)

(צחוק)

But when I see my brother learning how to advocate for himself,

אבל כשראיתי את אחי לומד להגן על עצמו,

and when I see him get excited about his classes and school,

וכשראיתי כמה הוא התרגש לגבי השיעורים בבית הספר,

I do not doubt anything.

לא פיקפקתי בשום דבר.

Because I know that this bizarre,

כיוון שידעתי שהחיים,

beautiful and privileged life that I now live

היפים, מוזרים ומרובי זכויות שכיום אני חיה

is the true reason for why I decided to pursue a career

זו הסיבה האמיתית לכך שהחלטתי לרדוף אחרי קריירה

that would help me and my family find financial stability.

שתעזור לי ולמשפחתי למצוא יציבות פיננסית.

I did not know it back then,

לא ידעתי את זה אז,

but during those eight years that I lived without my family,

אבל במהלך 8 השנים האלו שחייתי בלי משפחתי,

I had my oxygen mask on and I focused on survival.

עטיתי את מסיכת החמצן והתמקדתי בהישרדות.

And during those same eight years,

ובאותן 8 שנים,

I had to watch helplessly the pain and hurt

הייתי צריכה לצפות בחוסר אונים בכאב

that it caused my family to be apart.

שזה גרם למשפחה שלי להיות בנפרד.

What airlines don't tell you is that putting your oxygen mask on first

מה שחברות תעופה לא מספרות לכם, זה שכששמים את מסיכת החמצן שלכם קודם כל

while seeing those around you struggle --

בעודכם רואים את מי שמסביבכם נאבקים --

it takes a lot of courage.

זה מצריך הרבה אומץ.

But being able to have that self-control

אבל היכולת להיות בשליטה עצמית

is sometimes the only way that we are able to help those around us.

היא לפעמים הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים לעזור למי שסובב אותנו.

Now I'm super lucky to be in a place where I can be there for my little brother

אני ברת מזל להיות במקום שבו יכלתי לעזור לאחי הקטן

so that he feels confident and prepared

כך שהוא ירגיש בטוח ומוכן

to take on whatever he chooses to do next.

לקחת על עצמו כל מה שהוא יבחר לעשות בהמשך.

But I also know

אבל גם ידעתי

that because I am in this position of privilege,

שכיוון שאני נמצאת במקום הזה של זכות יתר,

I also have the responsibility

הייתה לי גם האחריות

to make sure that my community finds spaces where they can find guidance,

לוודא שהקהילה שלי מוצאת מקומות שבהם יש הדרכה,

access and support.

גישה ותמיכה.

I can't claim to know where each and every one of you are

אני לא יכולה לטעון לדעת, איפה כל אחד ואחת

on your journey through life,

בדרכם בחיים,

but I do know that our world is one

אבל אני יודעת שהעולם שלנו הוא כזה

that flourishes when different voices come together.

שפורח כשקולות שונים נשמעים ביחד.

My hope is that you will find the courage

תקוותי היא שתמצאו את האומץ

to put your oxygen mask on when you need to,

לשים את מסיכת החמצן כשאתם צריכים,

and that you will find the strength

ושתמצאו את הכח

to help those around you when you can.

לעזור לאלו שמסביבכם כשאתם יכולים.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)