Martina Flor: The secret language of letter design (with English subtitles) | TED

Translator: Camille Martínez Reviewer: TED Translators admin

תרגום: Zeeva Livshitz עריכה: Ido Dekkers

Can you imagine what the word "TED" would have looked like

התוכלו לדמיין איך היתה נראית המילה "TED"

לו היתה קיימת בתקופת האימפריה הרומית?

if it had existed during the Roman Empire?

I think maybe something like this.

אני חושבת שאולי משהו כזה.

An artisan would have spent days in the sun chiseling it into stone.

אומן היה חורט אותה באבן עם מפסלת במשך ימים,

תחת אור השמש,

And in the Middle Ages?

ובימי הביניים?

A monk, locked in his room,

נזיר נעול בחדרו

would write T-E-D with his pen.

היה כותב T-E-D עם הנוצה שלו.

And without going so far back in time,

ובלי להרחיק לכת אחורה בזמן,

how would these letters have looked in the 80s?

איך היו נראות האותיות האלו בשנות ה-80?

They would have had electric, strange colors,

היו להן צבעים חשמליים מוזרים כמו התסרוקות שלנו.

just like our hairstyles.

(Laughter)

(צחוק)

If this event were about children,

אם האירוע הזה היה על ילדים,

I would draw the letters like this,

הייתי מציירת את צורות האותיות כך,

as if they were building blocks,

כאילו היו קוביות משובצות

in vivid colors.

בצבעים חיים.

And if it were about superheroes instead?

ואם לחלופין היה מדובר בגיבורי על

I would do them like this,

הייתי עושה אותן כך,

inspired by -- in my opinion -- the greatest of all:

בהשראת מי שלדעתי, הוא הגדול מכולם:

Superman.

סופרמן.

(Laughter)

(צחוק)

The shapes of these letters talk.

הצורות של האותיות האלו מדברות.

They tell us things beyond what they represent.

והן מספרות לנו דברים, מעבר למה שהן מייצגות.

They send us to different eras,

הן שולחות אותנו לתקופות שונות, הן מעבירות אלינו ערכים,

they convey values,

they tell us stories.

הן מספרות לנו סיפורים.

If we think about it, our days are full of letters.

אם נחשוב על כך, הימים שלנו מלאים באותיות.

We see them on the front of the bus,

רואים אותן בחזית האוטובוס, בחזית המאפייה,

on the bakery's facade,

on the keyboard we write on,

על המקלדת שעליה אנו כותבים,

on our cell phones --

על הטלפון הנייד שלנו,

everywhere.

בכל מקום.

Since the beginning of history,

מראשית ההיסטוריה, אנשים הרגישו צורך

people have felt the need to give language an image.

לתת לשפה תמונה,

And rightly so,

ובצדק,

because language is the most important communication tool we have.

כי השפה היא הכלי החשוב ביותר שלנו

לצורך תקשורת.

Without understanding what a word means,

מבלי להבין מה משמעות המילה,

we can see certain things it conveys.

נוכל לראות דברים מסוימים שהיא מעבירה.

Some letters tell us that something is modern --

יש מילים שמספרות לנו שמשהו הוא מודרני,

at least it was back in the 70s.

סביב שנות ה-70 לפחות.

Others verify the importance and monumentality of a place,

יש אותיות שבאות לאשר את חשיבות

ועוצמתו של מקום.

and they do so in uppercase.

והן מספרות את זה באותיות גדולות.

There are letters not made to last long --

יש אותיות שלא נוצרו על מנת לשרוד לאורך זמן,

and neither is the opportunity they communicate.

כמו גם הדבר שעליו הן מספרות.

And there are letters made by inexperienced hands

ויש אותיות שנוצרו בידיים לא מיומנות

that, whether they mean to or not,

שאם מתכוונים לכך או לא, גורמות לנו לדמיין איך המקום הזה נראה מבפנים.

make us imagine what a place looks like inside.

When I moved to Berlin, I experienced firsthand

כשעברתי לברלין הרגשתי על בשרי

all the impact that drawn letters can have in our day-to-day life.

את כל ההשפעה שיכולה להיות לאות מצוירת בחיי היום יום שלנו.

I arrived in a new city, which was exciting and novel for me.

הגעתי לעיר חדשה וחדשנית שריגשה אותי,

Now, dealing with an unfamiliar language was at times very frustrating

עכשיו, להתמודד עם שפה לא מוכרת

היה לפעמים מתסכל מאוד ולא נוח.

and uncomfortable.

I found myself several times at parties clutching my glass of wine,

כמה פעמים מצאתי את עצמי במסיבה

אוחזת את כוס היין שלי,

without understanding a single word of what was being said around me.

מבלי להבין מילה ממה שדיברו סביבי.

And of course, I'd smile as if I understood everything.

וחייכתי כמובן , כאילו הבנתי הכל.

I felt limited in my ability to say what I thought,

הרגשתי בעלת יכולת מוגבלת לומר את מה שחשבתי,

what I felt,

מה שהרגשתי,

what I believed.

ומה שהאמנתי.

Not only did I not understand the conversations,

לא רק שלא הבנתי את השיחות,

but the streets were full of signs and text that I couldn't read.

הרחובות היו מלאים בכרזות ובטקסטים שלא יכולתי לקרוא.

But the shapes of the letters gave me clues;

אבל צורות האותיות נתנו לי רמזים,

they would open up a little window

פתחו עבורי צוהר כדי להבין את הסיפורים הקטנים

to understanding the stories enclosed in those shapes.

שכלואים באותן צורות.

I recognized places where tradition was important.

זיהיתי באילו מקומות המסורת הייתה חשובה.

[Bakery Pastries Café Restaurant]

[מאפייה, קונדיטוריה, בית קפה, מסעדה]

Or I'd know when someone was trying to give me a signal,

או שהבנתי כשמישהו ניסה להנחות אותי

and my gut would tell me it was better to stay away.

וחשתי שעדיף יהיה לא לעבור כאן.

[No trespassing!]

[אין כניסה. הורים אחראים לילדיהם]

I could also tell when something was made to last forever.

ויכולתי להבחין שמשהו נעשה על מנת שיישאר לנצח.

The shapes of letters helped me understand my surroundings better

צורות האותיות עזרו לי להבין טוב יותר את הסביבה שלי

and navigate the city.

ולנווט בעיר.

I was in Paris recently,

לאחרונה הייתי בפריס

and something similar happened to me.

ומשהו דומה קרה לי.

After a few days in the city,

לאחר שביליתי כמה ימים בעיר

I was on the lookout for something tasty to take back home.

חיפשתי משהו טעים כדי לקחת חזרה הביתה.

So I walked and walked and walked until I found the perfect bakery.

הלכתי והלכתי והלכתי

עד שמצאתי את המאפייה המושלמת.

The sign said it all.

הכרזה שלה אמרה את הכל.

[Bakery]

[מאפייה]

I see it, and even today, I imagine the master baker

אני רואה את זה, ואפילו היום, אני מדמיינת את האופה

dedicating the same amount of time to each loaf of bread

מקדיש לכל כיכר לחם

את אותו זמן שהאומן הקדיש לכל אות במילה זו.

that the craftsman dedicated to each letter of this word.

I can see the bread, with just the right ingredients,

אני יכולה לראות את כיכר הלחם עם המרכיבים הנכונים

being kneaded softly and carefully,

נילושים בעדינות ובזהירות

in the same way the craftsman drew the ends of the letters

באותו אופן שהאומן צייר את סופי האותיות האלו

with smooth and precise curves.

עם פיתולים חלקים ומדויקים.

I see the master baker placing the buns over a thin layer of flour

אני רואה את האופה מניח את הלחמניות

על שכבה דקה של קמח כדי שהתחתיות לא יישרפו.

so the bottoms don't burn.

I think of the craftsman putting the mosaics in the oven one by one,

אני חושבת, על האומן שמניח בתנור את אבני הפסיפס, זו אחר זו

being careful to not let the ink run.

בזהירות שלא לגרום לדיו להימרח.

The love for detail that the master baker has

האהבה לפרטים שיש לאופה

is reflected in the attention that went into creating this sign.

משתקפת בתשומת הלב הממוקדת שהושקעה ביצירת השלט הזה.

Without having tried their bread, we already imagine it tastes good.

מבלי שטעמנו את הלחם שלו אנו כבר מדמיינים שהוא טעים.

And I can vouch for it; it was delicious.

ואני מעידה על כך, הוא היה טעים.

I'm a letterer; that's my job --

אני מעצבת אותיות, והעבודה שלי היא לצייר אותיות.

to draw letters.

Just like when you make bread, it requires care in its preparation,

וכמו באפיית הלחם, היא דורשת תשומת לב,

just the right amount of ingredients

מידה מדויקת של המרכיבים

and love for the details.

ואהבה לפרטים.

Our alphabet is at the same time my raw material and my limitation.

האלף-בית שלנו הוא חומר הגלם שלי, ובאותו זמן, המגבלה שלי.

The basic structure of the letters is for me a playing field,

המבנה הבסיסי של האותיות, הוא גן משחקים בשבילי

where the only rule is that the reader, at the end of the road,

שבו הכלל היחיד הוא שבסוף הדרך, הקורא יוכל,

will be able to read the message.

לקרוא את ההודעה.

Let me show you how I work,

הרשו לי להראות לכם איך אני עובדת,

how I "knead my bread."

כיצד אני לשה את הבצק שלי.

A while back, I was commissioned to design the cover of a classic book,

לפני זמן מה קיבלתי הזמנה לעצב את העטיפה של ספר קלאסי,

"Alice in Wonderland."

" אליס בארץ הפלאות."

Alice falls in a burrow

אליס נפלה לתוך מחילה

and begins an absurd journey through a world of fantasy, remember?

והחלה בטיול אבסורדי לעולם של פנטזיה, זוכרים?

In this situation, the title of the story is my raw material.

במקרה הזה שם הסיפור

הוא חומר הגלם שלי.

At first glance, there are elements that are not very important,

במבט ראשון יש אלמנטים שאינם כל כך חשובים

and I can decide to make them smaller.

ואני יכולה להחליט להקטין את גודלם.

For example, I'll write "in" on a smaller scale.

לדוגמה "בתוך..." "ושל...", יהיו מאוד קטנים.

Then I'll try some other ideas.

ואז ניסיתי כמה רעיונות.

What if, to communicate the idea of "wonder,"

מה יקרה אם כדי להעביר את הרעיון של "פלאות"

I used my best handwriting,

אשתמש בכתב היד הטוב ביותר שלי,

with lots of curleycues here and there?

עם הרבה סלסולים ועיקולים כאן ושם?

Or what if I focused more on the fact that the book is a classic

או מה היה קורה אם הייתי מתמקדת יותר על כך שזה ספר קלאסי.

and used more conventional lettering,

ומשתמשת בצורות אותיות יותר קונבנציונאליות,

making everything look a little more stiff and serious,

שיגרמו לכל להיראות קצת יותר נוקשה ורציני,

like in an encyclopedia or old books?

כמו אנציקלופדיה או ספרים ישנים?

Or how would it look, considering this book has so much gibberish,

או איך זה ייראה בהתחשב בכך שבספר יש כל כך הרבה אִיגָיוֹן,

if I combined both universes in a single arrangement:

אם הייתי משלבת את שני העולמות בסדר אחד

rigid letters and smooth letters living together in the same composition.

אותיות קשיחות ורכות שנמצאות יחד באותו ארגון?

I like this idea, and I'll work on it in detail.

אני אוהבת את הרעיון הזה ואעבוד על זה בפרוטרוט.

I use another sheet of paper to work more comfortably.

אני אשתמש בדף נוסף כדי לעבוד יותר בנוחיות.

I mark some guidelines,

אני מסמנת כמה קווים מנחים,

delimiting the framework where the words will be.

וכך אני תוחמת את המסגרת שבה המילים האלו ייכתבו.

There, I can start giving form to each letter.

שם אני יכולה להתחיל לתת צורה לכל אות,

I work carefully.

אני עובדת בזהירות.

I dedicate time to each letter without losing sight of the whole.

אני מקדישה זמן לכל אות מבלי לאבד את המראה של השלם.

I draw the ends of the letters methodically.

אני מציירת את סופי האותיות בתשומת לב.

Are they square or round?

האם הן מרובעות או עגולות?

Are they pointy or plump and smooth?

האם הן מחודדות, או שמנמנות ורכות?

I always make several sketches,

אני תמיד עושה כמה רישומים,

where I'll try different ideas or change elements.

ששם אני בודקת רעיונות, או שינוי של אלמנטים.

And there comes a point when the drawing turns into precise forms,

ומגיעה הנקודה שבה השרטוטים מתורגמים לצורות מדויקות,

with colors, volumes and decorative elements.

עם צבעים, נפחים ואלמנטים דקורטיביים.

Alice, the celebrity here, is placed at the front

אליס, שהיא "הסלבריטאית", ממוקמת בחזית

with volume in her letters.

באותיות בעלות נפח.

Lots of points and lines playing in the background

הרבה נקודות וקווים שמשחקים ברקע

help me convey that in this story, lots of things happen.

עוזרים לי לספר שבסיפור הזה הרבה דברים קורים

And it helps to represent the feeling it generates,

ולייצג את התחושה שמתעוררת

as if you had your head in the clouds.

כאילו היה הראש בעננים.

And of course, there's Alice, looking at her wonderland.

וכמובן, ישנה אליס שמסתכלת על ארץ הפלאות שלה.

Drawing the letters of this title, I recreate the text's atmosphere a little.

כשאני משרטטת את האותיות של הכותרת אני משחזרת מעט את האווירה של הטקסט.

I let the reader see the story through a peephole in the door.

אני מאפשרת לקורא לראות את הסיפור מבעד לעינית ההצצה של הדלת.

To do that, I gave shape to concepts and ideas

כדי לעשות זאת, נתתי צורה למושגים ולרעיונות שכבר קיימים בדמיוננו:

that already exist in our imagination:

the idea of dreams,

רעיון החלום, הכאוס, מושג הפליאה

of chaos,

the concept of wonder.

The typography and the shape of letters work a bit like gestures

הטיפוגרפיה וצורת האותיות עובדות מעט כמו מחוות

and tone of voice.

והנימה של הקול.

It's not the same to say,

זה לא אותו דבר לומר

(In a flat tone of voice) "TEDxRíodelaPlata's audience is huge,"

(בקול משעמם)ׁ "הציבור של TEDxRíodelaPlata הוא ענק", ׁ

as it is to say (In an animated voice), "TEDxRíodelaPlata's audience is huge!"

מאשר לומר (בקול נלהב) "הציבור של TEDxRíodelaPlata הוא עצום."

Gestures and tone are part of the message.

המחוות ונימת הדיבור הם חלק מהמסר.

By giving shape to the letters,

בעיצוב האותיות אני יכולה להחליט יותר במדויק

I can decide more precisely what I mean to say and how,

מה אני רוצה לומר וכיצד,

beyond the literal text.

מעבר לטקסט המילולי.

I can say my favorite swear word in a very flowery way

אני יכולה לומר את ניבול הפה החביב עלי באופן מאוד מליצי

and be really corny when I talk about love.

ולהישמע נדושה מאוד כשאני מדברת על אהבה.

I can talk loudly and in a grandiose way

אני יכולה לדבר בקול רם ומרשים,

or in a soft and poetic voice.

או בקול רך ופיוטי.

And I can communicate the difference between Buenos Aires

ואני יכולה לספר על ההבדל בין בואנוס איירס

and Berlin,

לברלין,

two cities I know very well.

שתי ערים שאני מכירה היטב.

It was precisely in Berlin where my work became more colorful,

וממש בברלין

עבודתי הפכה לססגונית יותר ,

more expressive,

הבעתית יותר ,

more precise at telling stories.

לספר סיפורים ביתר דיוק,

Everything I couldn't say at those parties,

כל מה שלא יכולתי לומר במסיבה ההיא

standing there holding my glass of wine,

כשעמדתי שם אוחזת בכוס יין,

exploded in shapes and colors on paper.

התפוצץ בצורות וצבעים על הנייר.

Without my realizing it, this limitation that language has

מבלי להבין זאת, מגבלת השפה שהיתה לי

became an engine

הפכה למנוע

that propelled me to perfect the tools with which I could express myself.

שהניע אותי לשכלל את הכלים

שבעזרתם יכולתי לבטא את עצמי.

If I couldn't say it by speaking,

אם לא הייתי יכולה לומר זאת בדיבור,

this was my way of talking

זו הייתה הדרך שלי לומר ולספר דברים לעולם.

and telling things to the world.

Since then, my big quest has been to find my own voice

מאותו זמן החלתי בחיפוש הגדול למצוא את הקול שהוא שלי,

and to tell stories with the exact tone and gesture I want.

ולספר את הסיפורים בדיוק בנימה ובמחווה שאני רוצה.

No more, no less.

לא יותר ולא פחות.

That's why I combine colors,

לכן אני משלבת צבעים, מרקמים,

textures

and of course, letters,

וכמובן, אותיות שהן הלב.

which are the heart.

And that's why I always want them to have shapes that are truly beautiful

וזו הסיבה שאני תמיד רוצה שיהיו להן צורות יפות באמת,

and exquisite.

ומיוחדות,

Telling stories by drawing letters --

לספר סיפורים דרך ציור אותיות -

that's my job.

זו העבודה שלי.

And with that I look for a reaction in the reader,

ועם זה אני מחפשת תגובה מהקורא,

to wake them up somehow,

להעיר אותו איכשהו,

to make them dream,

לגרום לו לחלום, להתרגש.

make them feel moved.

I believe that if the message is important,

אני מאמינה שאם המסר חשוב,

it requires work and craftsmanship.

הוא מצריך עבודה ומלאכת אומנות.

And if the reader is important,

ואם הקורא חשוב,

they deserve beauty and fantasy as well.

גם הוא ראוי לקבל יופי ופנטזיה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)