How Two Decisions Led Me to Olympic Glory - Steve Mesler

תרגום: Ido Dekkers עריכה: eviatar edlerman

(מוזיקה)

יום אחד, מצאתי את עצמי על ראש הר,

One day, I found myself at the top of a mountain,

one descent to go, one last chance to fulfill a lifelong dream.

ירידה אחת נוספת, סיכוי אחרון להגשים חלום חיים.

I wasn't even old enough to walk into a PG-13 movie alone

לא הייתי מבוגר מספיק אפילו להכנס לסרט שמוגבל למעל גיל 13 לבד כשהחלום שלי השתרש,

when my dream took roots.

Yet there I stood,

ועדיין עמדתי שם, שלושת חברי הנבחרת שלי לצידי,

my three teammates by my side,

facing the opportunity to make history.

ועומדים לפני האפשרות לעשות הסטוריה.

My mind wandered, just for half a second,

הראש שלי נדד, רק לחצי שניה,

but that half-second was filled with a lifetime of memories,

אבל חצי השניה הזו היתה מלאה בחיים שלמים של זכרונות,

and two decisions that brought me here to the top of the mountain.

ושתי החלטות שהביאו אותי לכאן לראש ההר.

I made the first decision after a very challenging period

עשיתי את ההחלטה הראשונה אחרי תקופה מאוד מאתגרת בקרירה שלי כאתלט,

in my career as an athlete --

חמש שנים של פציעות חוזרות כאתלט מסלול.

five years of recurring injuries as a track athlete.

Five years -- that's a long time to dedicate to anything.

חמש שנים, זה הרבה זמן להקדיש למשהו.

But as much as I loved track,

אבל כמה שאהבתי את המסלול, הפציעות הרגו לאט לאט את הדרייב שלי והחלומות שלי.

the injuries were slowly killing my drive and my dreams.

My injuries had me feeling like a failure

הפציעות שלי גרמו לי להרגיש כמו כישלון בספורט שהייתי פעם מעולה בו.

at a sport I was once great at.

The last of the series of injuries required major elbow surgery.

הפעם האחרונה בשרשרת הפציעות דרשה ניתוח מרפק מסובך,

As I sat on my couch, days out of surgery,

וכשישבתי על הספה שלי, ימים אחרי הניתוח,

I thought of an old coach and mentor's words,

חשבתי על מילים שאמר לי מאמן ומנטור קודם,

comparing me to a great bobsledder he once knew.

שהשווה אותי למחליק מזחלות גדול שהוא פעם הכיר.

"Bobsled? No way!"

"מזחלות? אין סיכוי!"

But after year upon year of not reaching the goals

אבל אחרי שנה אחרי שנה של אי הגעה ליעדים שהצבתי לעצמי במסלול,

I set for myself in track,

it was time for a change.

זה היה זמן לשינוי.

So I reached out to the US Olympic Committee,

אז ניגשתי לועדה האולימפית האמריקאית, והם אמרו לי להתחיל להתאמן.

and they told me to start training.

I was going to be a bobsledder!

נפלא! עמדתי להיות ספורטאי מזחלות. לא ממש ידעתי משהו על זה,

I didn't know anything about it,

אבל ההחלטה הראשונה נעשתה.

but the first decision had been made.

There I was, in what felt like a blink of an eye later,

ושם הייתי, במה שהרגיש כמו מצמוץ עין מאוחר יותר,

about to push my four-man sled with my team

עומד לדחוף את מזחלת ארבעת האנשים עם הצוות שלי

to the chance of Olympic gold, Olympic glory.

לסיכוי לזהב אולימפי, תהילה אולימפית.

"Back set! Front set! Ready and --"

"אחורי! קדמי מוכן! מוכנים ו --"

the driver yelled, and off we went.

הנהג צעק, ויצאנו לדרך.

We dug as deep as we could,

התחפרנו הכי עמוק שיכולנו, וכשקצב הצעדים שלנו התגבר והמזחלת האיצה,

and as the cadence of our steps increased and the sled accelerated,

we left everything we had on the track,

השארנו את כל מה שהיה לנו על המסלול, לפני שעזבנו את הקרח

before leaving the ice and boarding our Night Train sled.

ועלינו על מזחלת רכבת הלילה שלנו.

And a calm came over me.

ורוגע נחת עלי,

And once in the sled, as it was picking up speed,

וברגע שהיינו בתוך המזחלת, כשהיא האיצה,

for just another millisecond,

רק לעוד מילישניה, הראש שלי חזר ליום ההוא על הספה.

my mind went back to that day on the couch.

"How can I train for the bobsled team without getting hurt

"איך אני יכול להתאמן לנבחרת המזחלות בלי להפצע שוב ושוב כמו קודם?"

over and over again like before?"

I looked in the mirror and realized I still wanted to compete.

הייתי חייב להביט במראה ולהבין שעדיין רציתי להתחרות.

I still wanted to succeed.

עדיין רציתי להצליח.

But I had to face the reality that my getting hurt

אבל הייתי חייב להתמודד עם המציאות שאי אפשר להאשים מישהו אחר בפציעות שלי.

wasn't to be blamed elsewhere.

I realized that if I had a problem it was up to me to change it,

הייתי חייב להבין שאם היתה לי בעיה, אני אחרי לשינוי.

and that what I had been doing all this time

הייתי חייב לעמוד מול העובדה שמה שעשיתי כל הזמן הזה

may not have been best for me.

אולי לא היה הדבר הכי טוב בשבילי.

I had to confront my reality and make a change,

הייתי צריך להתמודד עם המציאות ולעשות שינוי,

and that was the second decision.

וזו היתה ההחלטה השניה.

The decision in my mind not to get hurt anymore had many layers,

להחלטה בראשי לא להפצע יותר היו הרבה רבדים,

but it mostly had to do with taking responsibility

אבל היא בעיקר נגעה בלקחת אחריות לכל המשתנים בחיי.

for all the variables in my life.

If I thought something I would do or something I felt

אם חשבתי שמשהו שאעשה או משהו שארגיש

would lead me to injury, then it most certainly would.

יובילו לפציעה, אז הם די בביטחון יובילו לזה.

I would have to have a fundamental shift in mindset.

הייתי חייב לעבור שינוי משמעותי בדרך החשיבה.

I learned to let go of the fears I had trained myself to have over the years

למדתי לשחרר פחדים שאימנתי את עצמי לפחד במהלך השנים

and decided to trust myself and my body

ופשוט החלטתי לבטוח בעצמי ובגופי

to push through situations I had thought insurmountable before.

לעבור את המצבים שחשבתי שהם בלתי עבירים בעבר.

What followed those five years of injuries

מה שבא אחרי חמש שנות הפציעות

were nine years of not missing one race I entered

היו תשע שנים של לא לפספס אף מרוץ

אליו נרשמתי עם נבחרת אמריקה והנבחרת האולימפית.

for the USA National and Olympic teams.

Because I made a decision, then another one,

מפני שהחלטתי החלטה, ואז עוד אחת,

and held true to those two decisions,

ועמדתי בשתי ההחלטות האלו,

I found myself back with my team approaching 90 miles per hour.

מצאתי את עצמי עם הקבוצה שלי מתקרבים ל 150 קילומטר לשעה.

And as we came around the last corners, I could hear the crowd cheering

וכשעברנו את הפניות האחרונות, יכולתי לשמוע שת הקהל מריע

ופעמוני הפרות מצלצלים, וה"יו!" החזק מגיע מההמון

and the cowbells blaring, and a hard "You!" coming from the masses

as we passed by at 95 miles an hour.

כשעברנו 150 קילומטרים לשעה.

But someone wasn't yelling "You!" at us, they were yelling "USA!"

אבל אף אחד לא צעק "יו!" אלינו, הם צעקו "USA!"

We were moving so fast, we only heard the first piece of it.

אבל אחנחו עברנו כל כך מהר, ששמענו רק את החלק הראשון.

We then came around the last bend,

אז יצאנו מהעיקול האחרון,

and when we all looked up, the clock simply read "1."

וכולנו הבטנו למעלה, השעון פשוט הראה "1."

We had done it; we were Olympic gold medalists.

עשינו את זה; היינו מדליסטי זהב אולימפיים.

We were the best in the world.

היינו הכי טובים בעולם.

My hands went up immediately,

הידיים שלי התרוממו מיד, כשהרגע שחיכיתי לו כל חיי סוף סוף הגיע.

as the moment I had been waiting for my entire life had finally come true.

וכשהמזחלת שלנו עצרה באיטיות

And as our sled slowly came to a stop

והבטתי לקהל לראות את אימי ואבי

and I looked into the crowd to see my mom, dad,

sister and family and friends crying for me,

ואחותי ומשפחה וחברים בוכים בשבילי,

I knew my decisions had been worth the sacrifice, worth the fear.

ידעתי שההחלטות שלי היו שוות את ההקרבה, שוות את הפחד.

Two decisions and those five minutes sitting on that couch

שתי החלטות וחמש הדקות של ישיבה על הספה

began to change my life,

התחילו לשנות את חיי

and sticking to them fulfilled my dreams.

ועמידה בהן הגשימה את חלומותי.

It was those decisions and standing by them

אלו היו ההחלטות האלו ועמידה בהן

that ultimately gave me the confidence to perform at the Olympic games.

שבסופו של דבר נתנו לי את הבטחון להשתתף במשחקים האולימפיים.

What two decisions can you make and stick to

איזה שתי החלטות אתם יכולים לעשות ולעמוד בהן

that will change your life forever?

שישנו את חייכם לנצח?

I challenge you to look at what you're doing in your life

אני מאתגר אתכם להביט במה אתם עושים בחייכם

and think of what you dream to do.

ולחשוב מה אתם חולמים לעשות.