Is Chandigarh a perfectly planned city? - Vikramāditya Prakāsh

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

In 1947, India achieved independence from British rule—

בשנת 1947 השיגה הודו עצמאות מהשלטון הבריטי -

but this freedom came at a tremendous cost.

אך לחופש זה היה מחיר אדיר.

The region had been split in two, displacing over 10 million residents

האזור חולק לשניים, ועקר למעלה מ -10 מיליון תושבים

and leading to riots that saw the deaths of roughly 1 million people.

והוביל למהומות שגרמו למותם של כמיליון איש.

Jawaharlal Nehru, India’s first prime minister,

ג’וואהרלל נהרו, ראש ממשלת הודו הראשון,

was eager to usher his country towards a brighter, united future.

היה להוט להוביל את ארצו לעבר עתיד בהיר ומאוחד.

And one of the projects that would prove most essential to realizing this vision

ואחד הפרויקטים שיהיו חיוניים ביותר למימוש חזון זה

was the construction of Chandigarh:

היה בניית צ'אנדיגאר:

a modern metropolis designed to symbolize “the nation’s faith in the future.”

מטרופולין מודרנית שנועדה לסמל את “אמונתה של האומה בעתיד“.

But the path to Nehru’s futurist city was far from simple.

אבל הדרך לעיר העתידנית של נהרו הייתה רחוקה מלהיות פשוטה.

Since money was tight for the burgeoning nation,

מכיוון שהכסף היה בדוחק לאומה המתפתחת,

the project was only able to secure a budget of 175 million rupees.

הפרויקט הצליח להבטיח רק תקציב של 175 מיליון רופי.

That’s the modern equivalent of roughly 500 million US dollars—

שהיא המקבילה המודרנית של כ-500 מיליון דולר אמריקאי -

which is barely enough to build a pair of skyscrapers today.

וזה בקושי מספיק כדי לבנות זוג גורדי שחקים כיום.

The project also had low public support

הפרויקט זכה גם לתמיכה ציבורית נמוכה

because the plans required the further displacement of local villages.

מכיוון שהתוכניות דרשו עקירה נוספת של כפרים מקומיים.

The government compensated protesting residents with funds to buy new homes.

הממשלה פיצתה את התושבים המפגינים בכספים לרכישת בתים חדשים.

But their agricultural lands would still be overtaken by the new city.

אבל אדמותיהם החקלאיות עדיין ילקחו על ידי העיר החדשה.

Nehru’s plan for unity was off to a rocky start.

התוכנית של נהרו לאחדות החלה באופן צולע.

But the city’s plans were as inspiring as they were innovative.

אבל התוכניות של העיר היו מעוררות השראה כמו שהיו חדשניות.

In 1949, Nehru commissioned American architect Albert Mayer,

בשנת 1949 הזמין נהרו את האדריכל האמריקאי אלברט מאייר,

whose initial designs laid out green spaces, sectioned neighborhoods,

שעיצוביו הראשוניים הציבו שטחים ירוקים, שכונות מחולקות

and organized traffic systems.

ומערכות תנועה מאורגנות.

When Mayer left the project due to his business partner’s death,

כאשר מאייר עזב את הפרויקט עקב מותו של שותפו העסקי,

his plans were taken even further by renowned French architect Le Corbusier.

תוכניותיו נלקחו עוד יותר רחוק על ידי האדריכל הצרפתי הנודע לה קורבוזיה.

Known as one of the fathers of modern architecture,

הידוע כאחד מאבות האדריכלות המודרנית,

Le Corbusier prioritized functional designs devoid of ornamentation.

לה קורבוזיה, העדיף עיצובים פונקציונליים נטולי קישוט.

His style championed unornamented concrete for creating efficient structures

סגנונו דגל בבטון לא מעוטר ליצירת מבנים יעילים

that prioritized function over decoration.

שהעדיפו תפקוד על פני קישוט.

Building on Mayer’s plans,

בהתבסס על תוכניותיו של מאייר,

Le Corbusier introduced the metaphor of a human body

לה קורבוזיה הציג את המטאפורה של גוף אנושי

to describe and design Chandigarh’s urban environment.

כדי לתאר ולעצב את הסביבה העירונית של צ’אנדיגאר.

The head of the city would comprise the main administrative area.

בראש העיר יכללו האזור המנהלי העיקרי.

Alongside the State Secretariat, Parliamentary Assembly and High Court,

לצד מזכירות המדינה, האסיפה הפרלמנטרית ובית המשפט העליון,

the complex included symbolic structures like the Martyr’s Memorial,

המתחם כלל מבנים סמליים כמו אנדרטת הקדושים,

dedicated to those who perished fighting for Indian independence.

המוקדשת לאלה שנספו בלחימה למען עצמאות הודו.

From the head, residents could travel down the city’s circulatory system:

מהראש, התושבים יכלו לנסוע במורד מערכת התחבורה העירונית של העיר:

a network of roads and pathways known as the 7Vs.

שהיא רשת של כבישים ושבילים המכונה ה- 7V.

These hierarchical roads connected Chandigarh to other cities

כבישים היררכיים אלה חיברו את צ’אנדיגאר לערים אחרות

while seamlessly linking the sectors within

תוך קישור חלק בין המגזרים בפנים

for drivers, cyclists, and pedestrians.

לנהגים, רוכבי אופניים והולכי רגל.

Chandigarh’s heart was Sector 17— a commercial district housing large shops,

לבה של צ’אנדיגאר היה סקטור 17- רובע מסחרי שהכיל חנויות גדולות,

offices, a parade ground, and the main interstate bus terminal.

משרדים, מגרש מצעדים ומסוף האוטובוסים הראשי.

And the city’s lungs took the form of a continuous Leisure Valley.

וריאות העיר קיבלו צורה של עמק פנאי מתמשך.

This series of green belts was modeled after the popular garden city concept,

סדרת חגורות ירוקות זו עוצבה על פי תפיסת עיר הגן הפופולרית,

which sought to increase green cover

שביקשה להגדיל את הכיסוי הירוק

and guarantee all residents access to fresh air and open space.

ולהבטיח לכל התושבים גישה לאוויר צח ולשטח פתוח.

Taken as a whole, these plans were unprecedented, daring, and expensive.

בכללותן, תוכניות אלה היו חסרות תקדים, נועזות ויקרות.

Fortunately, Le Corbusier’s streamlined modernist aesthetic helped keep costs low.

למרבה המזל, האסתטיקה המודרניסטית היעילה של לה קורבוזיה סייעה לשמור על עלויות נמוכות.

Most structures were built of brick, which was left unpainted and unplastered.

רוב המבנים נבנו מלבנים, שנותרו לא צבועות ולא מטויחות.

Even the city’s grandest concrete buildings remain naked to this day.

אפילו בנייני הבטון הגדולים בעיר נותרו עירומים עד היום.

And since the budget couldn’t accommodate mechanical heating and cooling systems,

ומכיוון שהתקציב לא יכול היה להכיל מערכות חימום וקירור מכניות,

Chandigarh was designed with passive cooling and ventilation

צ’אנדיגאר תוכננה עם קירור ואוורור פסיביים

built into every structure.

מובנים בכל מבנה.

Other tropical cities employed similar techniques on a smaller scale,

ערים טרופיות אחרות השתמשו בטכניקות דומות בקנה מידה קטן יותר,

but in Chandigarh every room had direct access

אך בצ’נדיגאר לכל חדר הייתה גישה ישירה

to adequate sunlight and ventilation.

לאור שמש ואוורור נאותים.

Overhangs provided shade during the summer and let in heat during the winter.

מתלים סיפקו צל במהלך הקיץ והכניסו חום במהלך החורף.

And today, the energy efficiency of Chandigarh’s many brick buildings

והיום, היעילות האנרגטית של בנייני הלבנים הרבים של צ'אנדיגאר

has made the city famous for its eco-friendly design.

הפכה את העיר למפורסמת בזכות העיצוב הידידותי לסביבה שלה.

Of course, neither Chandigarh’s past nor present is perfect.

כמובן, לא העבר ולא ההווה של צ’אנדיגאר הינם מושלמים.

The hierarchy of housing types resulted in segregation

ההיררכיה של סוגי הדיור הביאה להפרדה

between affluent, large households and small, denser plots.

בין משקי בית אמידים וגדולים לבין חלקות קטנות וצפופות יותר.

And the city’s focus on residential and government buildings

והתמקדות העיר בבנייני מגורים וממשלה

prevented the development of other industries.

מנעה את התפתחותן של תעשיות אחרות.

But many other elements of Mayer and Le Corbusier’s plans have aged quite well.

אבל אלמנטים רבים אחרים בתוכניות של מאייר ולה-קורבוזייה התיישנו די טוב.

Thousands of trees and open spaces make it one of India’s greenest cities.

אלפי עצים ושטחים פתוחים הופכים אותה לאחת הערים הירוקות ביותר בהודו.

And its high quality of life continues to make Chandigarh

ואיכות החיים הגבוהה שלה ממשיכה להפוך את צ’אנדיגאר

one of the most desirable cities to live in the nation.

לאחת הערים הנחשקות ביותר לחיות בהן במדינה.

Over 60 years after its construction,

מעל 60 שנה לאחר בנייתה,

Chandigarh remains an international exemplar of urban design.

צ’אנדיגאר נותרה דוגמה בינלאומית לעיצוב עירוני.