How to Find Humor in Life's Absurdity | Maira Kalman | TED

תרגום: aknv tso עריכה: zeeva livshitz

Every day

בכל יום ויום

I speak to my beautiful and brilliant cousin Orna,

אני מדברת עם בת דודתי היפה והמבריקה, אורנה,

who lives in Israel.

המתגוררת בישראל.

In normal times, we talk about which cousin is the bigger idiot,

בזמנים רגילים, אנו מדברות על מי הדודנית האידיוטית יותר,

which honey cake recipe to use,

באיזה מתכון עוגת-דבש להשתמש,

which books we're reading,

אילו ספרים אנו קוראות,

the family stories from Belarus --

הסיפורים המשפחתיים מבלארוס --

this is not Orna, these are other people in Belarus.

זאת לא אורנה, אלה סתם אנשים מבלארוס.

The conversations are a beacon for me,

השיחות הן עבורי מגדלור,

and they fill my soul and enter my books.

והן ממלאות את נשמתי ונכנסות לספרים שלי.

The other day, Orna brought up a Romanian philosopher named Emil Cioran.

לפני כמה ימים, אורנה סיפרה על פילוסוף רומני בשם אמיל צ’יורן.

He was a miserable insomniac

הוא היה מסכן שסבל מנדודי-שינה

who drove everyone nuts because of this.

ושיגע בגלל זה את כולם.

(Laughter)

[הצרה של להיוולד]

That's actually my favorite book of his,

זה למעשה הספר האהוב עלי ביותר שלו,

but the better title, the more accurate translation,

אבל הכותרת הטובה יותר, התרגום המדויק יותר,

is "On the Inconvenience of Being Born."

הוא “על אי הנוחות של להיוולד“.

(Laughter)

(צחוק)

So he was relentless in talking about how horrible it was to be alive.

הוא סיפר ללא הרף כמה נורא זה להיות בחיים.

And he did this until the age of 85, when he died, which is incredibly ironic.

והוא עשה זאת עד גיל 85, הגיל שבו מת, שזה אירוני להפליא.

(Laughter)

(צחוק)

But I must give him credit.

אבל עלי לומר משהו לזכותו.

He does bring up the essential dilemma:

הוא אכן מעלה את הדילמה המהותית:

why are we here, for what purpose?

למה אנו כאן, לאיזו תכלית?

But today, I don't really want to dwell on the morose.

אבל היום, אני לא ממש רוצה להתעכב על דברים עגמומיים.

בואו נדבר על דברים אחרים.

Let's talk about other things.

That's not the right slide.

זו לא השקופית הנכונה.

(Laughter)

(צחוק)

[על המוות]

That's the right slide.

זאת השקופית הנכונה.

[On death]

(צחוק) (מחיאות כפיים)

(Laughter)

[על המוות]

So here's Proust.

אז הנה פרוסט...

Dead, obviously --

מת, כמובן --

or you think he's sleeping, but he's dead --

חושבים שהוא ישן, אבל הוא מת --

from a series of paintings that I’ve done called “Dead in Bed,”

זה סדרת ציורים שלי בשם “מת במיטה“,

which includes Tolstoy and Chekhov, of course.

שכוללת את טולסטוי וצ’כוב, כמובן.

In normal times --

בזמנים רגילים --

and these are not normal times,

ואלה לא זמנים רגילים,

these are grim times when the world is awash in war and killing --

אלה זמנים קודרים שבהם העולם שטוף במלחמה והרג --

but in normal times, I have a routine.

בזמנים רגילים, יש לי שגרה.

In the early morning hours, with a strong cup of coffee,

בשעות הבוקר המוקדמות, על כוס קפה חזק,

I read the obituaries.

אני קוראת את מודעות האבל.

The infusion of coffee and biography affords me a way to reflect.

עירוי הקפה והביוגרפיה מאפשרים לי להרהר.

And it might seem too soon in the day to start with such a tremendous topic.

ואולי נראה שמוקדם מדי להתחיל עם נושא כה כבד ועצום.

But it is a jolt to action

אבל זו טלטלה לפעולה

because it reminds me how fragile

כי זה מזכיר לי כמה שבריריים וכמה פגיעים כולנו,

and how vulnerable we all are,

and how quickly our lives can end.

וכמה מהר חיינו עלולים להסתיים.

The night is different.

בערב, זה שונה.

Then I watch an endless stream of murder mysteries,

אני צופה אז בשרשרת אינסופית של תעלומות רצח,

preferably British.

רצוי בריטיות.

Watching them is the kind of solace.

לצפות בהן זה סוג של נחמה.

I call this the murder and mint chip portion of the day.

אני קוראת לזה “החלק ביום של רצח בטעם נענע“.

(Laughter)

(צחוק)

We have a problem, we solve the problem.

יש לנו בעיה, אנו פותרים את הבעיה.

People seem briefly upset by the murders,

אנשים נראים מוטרדים לזמן-מה מהרציחות,

so many in every episode.

כל-כך הרבה רציחות בכל פרק.

But there is no time to brood

אבל אין זמן להתעכב עליהן כי צריך לצלם את הפרק הבא.

because they have to film the next episode.

And they all seem to say, “Get on with it.”

ונראה שכולם אומרים, “נו כבר, הלאה”,

והרעיון של נצחון על הרוע

And the idea of prevailing over evil

is my lullaby, and I sleep.

הוא שיר הערש שלי, ואני נרדמת.

[אודות היום]

But what of the day that lies ahead?

אבל מה עם היום שמצפה לנו?

Every one of us invents the day.

כל אחד מאיתנו ממציא את היום.

Every single day is invented.

כל יום מומצא.

The actual first day was 13.8 billion years ago, more or less.

היום הראשון היה לפני 13.8 מיליארד שנה, פחות או יותר.

And maybe with the information from the Webb telescope,

ואולי עם המידע שמתקבל מטלסקופ “ווב“,

we can actually see the beginning of time,

נוכל ממש לראות את תחילת הזמן,

which is an incomprehensible idea, of course.

שזה רעיון בלתי-נתפש, כמובן.

But what does that perspective afford us

אבל מה נקודת המבט הזו מעניקה לנו

when contemplating which tutu to wear

כשאנו שוקלות איזו חצאית בלט ללבוש

or which insult to respond to

או לאיזה עלבון להגיב

or what book to write?

או איזה ספר לכתוב?

[על לצאת מהמיטה ולחזור אליה]

Sometimes the day is too long, excruciatingly long,

לפעמים היום ארוך מדי, ארוך עד להתיש,

and I get out of bed, I look longingly at the bed

אני קמה מהמיטה, מסתכלת בכמיהה על המיטה

and I say to the bed,

ואני אומרת למיטה,

I will be back soon.

“אחזור בקרוב.”

(Laughter)

(צחוק)

And in between, there are things to know

ובין שני הרגעים האלה, יש דברים שצריך לדעת

[על לא לדעת]

and things to not know.

ודברים שאסור לדעת.

Here is a map of the United States

הנה מפה של ארצות הברית

made from memory by my mother, Sarah.

שצויירה מהזיכרון על ידי אמי, שרה.

(Laughter)

[...מצטערת. השאר לא ידוע. תודה]

(צחוק)

Sarah was the dean of American history at Harvard.

שרה היתה דיקנית להיסטוריה אמריקאית בהרווארד.

(Laughter)

(צחוק)

Actually not.

לא באמת.

(Laughter)

(צחוק)

Her family fled the pogroms of Belarus for Palestine in the 1930s,

משפחתה ברחה מהפוגרומים בבלארוס לפלשתינה בשנות ה-30 של המאה ה-20,

and in 1954 our family moved to New York City.

ובשנת 1954 משפחתנו עברה לעיר ניו-יורק.

Her acute sense of the absurd permeated everything in our life

החוש החריף שלה לאבסורדי חלחל לכל דבר בחיינו

in the best way possible.

בצורה הכי טובה שזה אפשרי.

This map for me is the gold standard of knowledge.

המפה הזו בשבילי היא תקן הזהב של הידע.

Knowledge as imagination, knowledge as humor,

ידע כדמיון, ידע כהומור,

knowledge as not giving a damn

ידע של:

“לא אכפת לי מה התשובה הנכונה לשום דבר, לעולם.”

what the correct answer is to anything, ever.

(Laughter and applause)

(צחוק ומחיאות כפיים)

[על אי-דיבור]

Sarah, this is Sarah, did not speak that much.

שרה - זאת שרה - לא דיברה הרבה.

Really, she was of few words, and we really listened to her.

באמת, היא לא הרבתה במילים, וממש הקשבנו לה.

And what are the obvious assets of not speaking?

ומהן המעלות הברורות של אי-דיבור?

So many.

הן רבות כל-כך.

No worries about repeating yourself or boring others.

אין צורך לדאוג שמא תחזרי על עצמך או תשעממי אחרים.

(Laughter)

(צחוק)

Or boring yourself or being misunderstood.

או שתשעממי את עצמך, או שלא יבינו אותך.

No regrets of having said something inconsiderate or too considerate,

אין חרטות על שאמרת משהו לא-מתחשב או מתחשב מדי,

or too banal or too provocative,

או בנאלי מדי או מתגרה מדי,

or just plain stupid and altogether insufferable.

או סתם מטופש ובכלל בלתי-נסבל.

That is what happens when we speak,

זה מה שקורה כשאנו מדברים,

it is inevitable.

זה בלתי-נמנע.

No justification at all for saying much of what we say.

בכלל אין הצדקה לומר הרבה ממה שאנו אומרים.

And if we examine this notion to its ultimate conclusion,

ואם ניקח את הרעיון הזה עד למסקנה הסופית שלו,

obviously the answer is no more dinner parties.

ברור שהתשובה היא סוף לארוחות ערב משותפות.

(Laughter)

(צחוק)

“Wait,” you say, “None at all?

“רגע,” אתם אומרים, “בכלל לא?

What if the Tolstoys invite me?” who are pictured here.

“ואם הזוג טולסטוי יזמינו אותי?” אלה מי שמצוירים כאן.

“Sure, but have you hung out with the Tolstoys?”

“בטח, אבל יצא לכם לבלות עם הזוג טולסטוי?”

"Or what if Antony and Cleopatra invite me?

“ואם אנטוניוס וקליאופטרה יזמינו אותי? האם עלי לבוא?”

Should I attend?"

“OK,” I say. “But at your own peril.

“אוקיי,” אני אומרת. “אבל על אחריותכם.

You know what happened to them.”

“אתם יודעים מה קרה להם“.

(Laughter)

(צחוק)

On the other hand,

מצד שני,

if you are invited,

אם אתם מוזמנים,

and let's just say, it's really lovely to be invited,

ובואו נגיד רק שזה ממש נחמד להיות מוזמן,

you never know what you're going to see that will be a painting,

לעולם אינכם יודעים שתראו משהו שיהיה בעתיד ציור,

or hear, that might be a story,

או לשמוע משהו שעשוי פעם להיות סיפור,

some fragment, some gesture,

רסיס של משהו, מחווה כלשהי,

an image of a dog sitting on a green chair

מראה של כלב יושב על כיסא ירוק מול צנוניות ופרחים.

in front of radishes and flowers.

And let's not forget connectedness, congeniality, conviviality,

ובל נשכח את החיבור, החברותא, היחד, האחווה

camaraderie,

bonhomie, merriment, laughter.

הלבביות, השמחה, הצחוק.

What is wrong with that?

מה לא בסדר בזה?

Nothing, absolutely nothing.

שום דבר, ממש שום דבר.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I used to be ashamed of my inconsistencies.

פעם התביישתי בחוסר העקביות שלי.

Now I revel in them.

עכשיו אני מתענגת עליה.

Everything is in conflict,

הכל בקונפליקט. לכל דבר יש היפוכו,

everything has an opposite,

you are not bound to be one thing,

את לא חייבת להיות משהו מסוים:

a truly liberating notion for me.

רעיון ממש משחרר עבורי.

You might tell the truth or you might lie.

אפשר לומר את האמת ואפשר לשקר.

You might be kind or unkind,

להיות נחמד או לא נחמד,

selfish or generous, quick or thick.

אנוכי או נדיב, מהיר או טמבל.

And in the midst of that confusion and that tumult,

ובתוך הבלבול והמהומה האלה,

the work blossoms.

העבודה פורחת.

To have meaningful work is a salvation,

עבודה משמעותית היא הצלה,

and one of my greatest pleasures is to stare at things,

ואחת מהנאותי הגדולות ביותר היא לבהות בדברים,

וילדי תמיד אומרים שאני מתקרבת יותר מדי לאנשים, לזרים ברחוב,

and my children always say that I get too close to people, strangers on the street,

ופשוט בוהה בהם, בתווי פניהם,

and just stare at them, at their features,

כי אני כל-כך מוקסמת.

because I'm so entranced.

So I have to be pulled away a little bit.

אז מישהו צריך למשוך ולהרחיק אותי קצת מהם. אבל...

But then I can go into my studio and report on what I have encountered.

אבל אז אני יכולה להיכנס לסטודיו שלי ולדווח על מה שפגשתי.

And then, as a bonus, the bliss of mixing colors,

ואז, כבונוס, האושר שבערבוב צבעים,

of being alone and listening to music and going into another world.

של להיות לבד ולהאזין למוזיקה וללכת לעולם אחר.

Here is a painting from a visit that I did to Cézanne's studio.

הנה ציור מביקור שלי בסטודיו של סזאן.

The walls are painted gray.

הקירות צבועים באפור.

This is the recipe for any of those who need it:

זהו המתכון לכל מי שזקוק לו:

black, white, ochre and aquamarine.

שחור, לבן, אוכרה ואקוומרין. וכקמע,

Now, as a talisman,

every painting I do includes Cézanne gray.

כל ציור שלי כולל את האפור של סזאן.

[על הכתיבה]

Writing, of course, is different.

הכתיבה, כמובן, שונה.

Finding the idea,

למצוא את הרעיון

plucking a word out of the air.

לקטוף מילה מן האוויר.

But which word?

אבל איזו מילה? ואז משפט, אבל איזה משפט?

And then a sentence, but which sentence?

ואז פיסקה. איזו פיסקה?

And then a paragraph, and which paragraph?

וזה לא נגמר לעולם. כל-כך הרבה מילים.

And it never stops, so many words.

I could not live without both painting and writing,

לא יכולתי לחיות בלי ציור וכתיבה,

and one supports the other in obvious ways.

והאחד תומך בשני בדרכים ברורות.

In both, the struggle is invisible but palpable.

בשניהם, המאבק הוא סמוי אך מוחשי.

I say the tears are invisible, but they're definitely there.

אני אומרת שהדמעות סמויות, אבל הן בהחלט קיימות.

How do I deal with never good enough?

איך אני מתמודדת עם “אף פעם לא מספיק טוב“?

Easy.

בקלות.

[On self-loathing]

[על תיעוב עצמי]

(Laughter)

(צחוק)

“Self-loathing” is a truly ugly expression,

“תיעוב עצמי” הוא באמת ביטוי מכוער,

but it is an unavoidable condition.

אבל זו מחלה בלתי-נמנעת.

החרדה המוחצת של לא לקלוע,

The crushing anxiety of not getting it right,

of not finding the truth,

לא למצוא את האמת,

להרגיש חסרת-ערך.

of feeling worthless.

If you look at it one way,

במובן מסוים, הספק והחרדה עשויות להועיל.

it could be helpful to have doubt and dismay.

Plowing through the muck of despair

פילוס הדרך בבוץ של הייאוש מוביל לתחושה של הומניזם ועקשנות.

leads to a sense of humanism and perseverance.

[מצד שני]

On the other hand,

מצד שני, כמה אבסורדי ומייגע להימצא בלפיתת הספק העצמי.

how absurd and tedious to be in the grips of self-doubt.

What a waste of time, that insidious insecurity.

איזה בזבוז זמן הוא חוסר הביטחון הערמומי הזה.

What of finding your work and your place on Earth?

ומה בדבר מציאת העבודה שלך ומקומך עלי אדמות?

What of self-confidence?

ומה עם בטחון עצמי?

What of the bliss of finding the right color or the right word?

מה עם האושר שבמציאת הצבע הנכון או המילה הנכונה?

What of sheer joy?

מה עם שמחה טהורה? מה לא בסדר בזה?

What is wrong with that?

Nothing, absolutely nothing.

שום דבר, ממש שום דבר.

[על הטיול]

After reading the obituaries, I go for a walk,

אחרי שקראתי את מודעות האבל, אני יוצאת לטיול,

which is a salvation.

וזאת הצלה.

Here is Robert Walser,

הנה רוברט ואלזר, שכתב את אחד הספרים האהובים עלי, “הטיול“,

who wrote one of my favorite books called "The Walk,"

שאני מאוד ממליצה לכם לקרוא.

which I highly suggest you read.

Walking and not thinking is the favorite state.

לטייל בלי לחשוב הוא המצב העדיף.

An empty brain, which I call my best brain,

מוח ריק, שאני מכנה “המוח הכי טוב שלי“,

is the only way to have any ideas, to allow surprises to appear.

הוא הדרך היחידה לקבל רעיונות, לאפשר הופעה של הפתעות.

“Solvitur ambulando,” they thought of this before I did, long ago.

“סולוויטור אמבולנדו“ (לפתור את זה בטיול). חשבו על זה עוד לפני, מזמן.

Walking solves all problems without trying.

הליכה פותרת את כל הבעיות מבלי לנסות.

Walking leads to the pleasure of sitting,

ההליכה מובילה להנאה שבישיבה,

perhaps on a bus going down Fifth Avenue,

אולי באוטובוס שעובר בשדרה החמישית,

and looking at the entire world around you with a great sense of well-being.

ולהסתכל על העולם שמסביב בשלווה גדולה.

One day at a farmers market,

יום אחד, בשוק איכרים,

I saw a woman carrying an absolutely gigantic cabbage.

ראיתי אישה נושאת כרוב ממש ענק.

(Laughter)

(צחוק)

When I asked to photograph her, she looked really annoyed.

כשביקשתי לצלם אותה, היא נראתה ממש מעוצבנת.

(Laughter)

(צחוק)

And for some reason, I was so delighted by her crankiness.

ומשום מה, התענגתי מאוד על העצבנות שלה.

It seemed so authentic and true.

זה נראה מאוד אותנטי ואמיתי.

Let's just say what we feel.

בואו פשוט נגיד מה שאנו מרגישים.

It made me think of all the things women hold,

זה גרם לי לחשוב על כל הדברים שנשים מחזיקות,

literally and metaphorically.

פשוטו כמשמעו וגם כדימוי.

Balloons and grudges.

בלונים וטינה.

(Laughter)

(צחוק)

And heavy loads and cabbages.

ומשאות כבדים וכרובים.

And stupendous love and courage.

ושפע אהבה ואומץ.

And the pink ukulele under a cherry tree.

ויוקולילי ורוד מתחת לעץ דובדבן.

And from this a book was formed:

ומזה נוצר ספר:

“Women Holding Things”.

"נשים מחזיקות דברים".

What do women hold?

מה נשים מחזיקות?

The home and the family

את הבית ואת המשפחה,

and the children and the food.

ואת הילדים ואת האוכל.

The friendships, the work,

את החברויות, את העבודה,

the work of the world and the work of being human,

את עבודת העולם ואת עבודת האנושיות,

the memories and the troubles and the sorrows

את הזיכרונות ואת הצרות והיגונות

and the triumphs and the love.

ואת הניצחונות ואת האהבה.

Men do as well, but not quite in the same way.

גם גברים עושים זאת, אבל לא בדיוק באותו אופן.

Sometimes when I'm feeling particularly happy or content,

לפעמים כשאני מרגישה מאושרת או מרוצה במיוחד,

I think I can provide sustenance for legions of human beings.

אני חושבת שאני יכולה לספק מזון להמוני בני-אדם.

I can hold the entire world in my arms.

אני מסוגלת להחזיק את העולם כולו בזרועותי.

Other times, I can barely cross the room.

ולפעמים, אני בקושי יכולה לחצות את החדר.

And I drop my arms, frozen.

ואני שומטת את זרועותי וקופאת במקום.

There is never an end to holding,

להחזקה אין אף פעם סוף,

and certainly there is often the feeling of never doing enough.

וכמובן שלעתים קרובות יש תחושה שאני אף פעם לא עושה מספיק.

And then there is the next day and the next day.

ואז מגיע היום הבא, והיום הבא,

And one holds on.

ומחזיקים מעמד.

[על חלומות]

I dreamt

חלמתי

someone else was stupid for a change.

שמישהו אחר הוא טיפש, לשם שינוי.

(Laughter)

(צחוק)

Such a relief.

איזו הקלה.

(Laughter)

(צחוק)

Albeit a fleeting one.

למרות שזה חלף.

A few years ago,

לפני כמה שנים עשיתי מהדורה מאוירת

I did an illustrated edition

of "The Autobiography of Alice B. Toklas,"

של “האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס“,

מאת גרטרוד שטיין הבלתי-ניתנת לחיקוי.

written by the inimitable Gertrude Stein.

Alice and Gertrude lived a singular life,

אליס וגרטרוד חיו חיים מיוחדים במינם,

one of intense creativity and equally intense domesticity,

חיים של יצירתיות אינטנסיבית וביתיות אינטנסיבית לא פחות,

and one could not exist without the other.

וזו לא יכולה להתקיים בלי זו.

That, to me, is the ideal of life, family and work.

זה מבחינתי האידיאל של חיים, משפחה ועבודה.

My son Alex and I made a short film called "My Name is Alice B. Toklas,"

בני אלכס ואני עשינו סרט קצר בשם “שמי אליס ב. טוקלאס“,

and for a brief day

ובמשך יום קצר הפכתי לאליס עם עוד שני אפים על האף.

I became Alice with two extra noses on my nose.

Here is a short clip from the end of the film.

הנה קטע קצר מסוף הסרט.

[Picasso was an Idiot]

[פיקאסו היה אידיוט]

(Piano music in background)

(מוזיקת פסנתר ברקע)

(Video) It took Picasso 90 sittings

(סרטון) לפיקאסו נדרשו 90 מפגשים כדי לצייר את דיוקנה של גרטרוד שטיין.

to paint Gertrude Stein's portrait.

Nobody thought it looked like her,

איש לא חשב שזה דומה לה,

but he said, "Don't worry, it will."

אבל הוא אמר, “אל תדאגו, בסוף זה יהיה.”

But actually, I don't know if he knew anything about what he was talking about

אבל אני לא יודעת אם הוא ידע על מה הוא מדבר.

oh, you know, Picasso, he was impossible.

נו, פיקאסו, הוא היה בלתי-נסבל.

(Laughter)

(צחוק)

Thank you very much.

תודה רבה לך.

Oh, this looks delicious.

זה נראה טעים.

Absolutely delicious.

טעים ביותר.

(Laughter)

(צחוק)

(Piano music ends)

(סוף מוזיקת פסנתר)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The hot dog was delicious,

הנקניקיה היתה באמת טעימה,

and dancing down Fifth Avenue was a complete joy.

ולרקוד בשדרה החמישית היה שמחה גמורה.

And as we say in our family,

וכמו שאנו אומרים במשפחה שלנו,

doing almost everything in the strangeness of life

צריך לעשות כמעט הכל במוזרות של החיים,

through the sorrows of life, live.

בצער החיים, ולחיות.

Thank you very much.

תודה רבה לך.

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים ותשואות)