Jamil Zaki: How to escape the cynicism trap | TED

תרגום: Michal Ilani עריכה: Naama Lieberman

This is it.

זהו זה.

Here we all are, together at last,

הנה כולנו כאן, סוף סוף ביחד,

to talk about optimism.

כדי לדבר על אופטימיות.

If this isn't nice, I don't know what is.

אם זה לא נחמד, אז אני לא יודע מה כן.

Here's the problem: it's 2021.

הנה הבעיה: השנה היא 2021.

We are living through a global plague,

אנחנו חיים במגיפה עולמית,

one that revealed our worst instincts at the worst times.

כזו שחשפה את היצרים הכי הגרועים שלנו, בזמנים הכי קשים.

We are so divided that public health has become a power struggle.

אנחנו כל כך מפולגים, שבריאות הציבור הפכה למאבק כוח.

We pioneered a vaccine, a moon-landing level innovation,

המצאנו חיסון פורץ דרך, חידוש ברמת הנחיתה על הירח,

and then kept it among wealthy countries while poor ones suffered.

ואז השארנו אותו במדינות עשירות בעוד העניות סבלו.

Against this backdrop, isn't talking about optimism,

על רקע זה, האם לדבר עכשיו על אופטימיות,

like discussing pagers or horse-drawn carriages?

זה לא כמו לדבר על זימוניות או על עגלות עם סוסים?

Isn't optimism obsolete, backwards and naive,

האם האופטימיות לא מיושנת, נחשלת ונאיבית,

given all we've been through?

בהתחשב בכל מה שעברנו?

Shouldn't it be replaced

האם לא צריך להחליף אותה

with a more up-to-date cognitive technology?

בטכנולוגיה קוגניטיבית עדכנית יותר?

Well, lots of people have replaced it with cynicism:

אז רבים החליפו אותה – בציניות,

the notion that humanity is greedy, selfish and dishonest.

התפיסה שהאנושות רודפת בצע, אנוכית ורמאית.

In 1972, 45 percent of Americans thought that most people can be trusted.

ב-1972, 45% מהאמריקאים חשבו שניתן לסמוך על רוב האנשים.

By 2018, that had dropped to about 30 percent.

ב-2018, זה ירד בערך ל-30%.

We are living through a cynicism epidemic.

אנחנו חיים כיום במגיפה של ציניות.

I should know --

אני אמור לדעת –

last year, it infected me, and I'm supposed to be immune.

בשנה שעברה, נדבקתי בזה, ואני אמור להיות מחוסן.

I'm a psychologist and neuroscientist,

אני פסיכולוג וחוקר מוח,

and my whole career, I've studied the sunny side of human nature.

ובמשך כל הקריירה שלי, חקרתי את הצד היפה של הטבע האנושי.

My lab and I have found that giving away money

המעבדה שלי ואני מצאנו שלחלק כסף

activates similar parts of your brain as eating chocolate,

מפעיל חלקים דומים במוח כמו אכילת שוקולד,

and that helping other people through their stress calms our own.

ושעזרה לאחרים להתמודד עם המתח שלהם, מרגיע את שלנו.

Our punch line is clear:

שורת המחץ ברורה:

there is good in us, and it does good for us.

יש בנו טוב, והוא עושה לנו טוב.

Now, people love hearing this,

אנשים אוהבים לשמוע את זה,

but in 2020, I started to hate saying it.

אבל ב-2020, התחלתי לשנוא להגיד את זה.

I was building hope in others while losing my own.

בניתי תקווה אצל אחרים בזמן שאיבדתי את התקווה שלי.

I was evangelizing for human kindness all day

כל היום הטפתי למען טוב-הלב האנושי

and then doomscrolling at night.

ואז בלילה צרכתי ללא הפסקה חדשות רעות.

I was peddling something that I would never want to buy anymore.

מכרתי משהו שכבר לא הייתי רוצה לקנות לעולם.

I felt like a fraud,

הרגשתי כמו נוכל,

or, at best, maybe a fax-machine salesman.

או, לכל היותר, כמו סוכן מכשירי פקס.

(Laughter)

(צחוק)

But here's the thing.

אבל, הנה הנקודה.

You might think that cynicism is a system upgrade

אתם אולי חושבים שציניות היא שדרוג

that allows us to see who we really are.

שמאפשר לנו לראות מי אנחנו באמת.

It's not.

היא לא.

It traps us in a version of the world we don't want to live in,

היא לוכדת אותנו בגרסה של העולם שאנחנו לא רוצים לחיות בה,

and one we don't have to.

גרסה שאנחנו לא חייבים לחיות בה.

One of my favorite studies of all time occurred in southeastern Brazil.

אחד המחקרים האהובים עליי ביותר, התרחש בדרום-מזרח ברזיל.

Two fishing villages there are separated by just 30 miles.

שתי עיירות דייגים שם, מרוחקות רק 50 ק“מ זו מזו.

One sits by the ocean,

אחת יושבת על חוף האוקיינוס,

where fishing requires large boats and heavy equipment.

שם, כדי לדוג, צריך סירות גדולות וציוד כבד.

To make a living there, fishermen must work together.

כדי להתפרנס שם, חייבים הדייגים לעבוד ביחד.

The other sits by a lake,

השנייה ממוקמת על גדת אגם,

where fishermen strike out alone on small boats

שם יוצאים הדייגים לבד ובסירות קטנות

and compete with one another.

ומתחרים זה בזה.

Years ago,

לפני שנים,

researchers tested how people in each of these villages

חוקרים בדקו איך אנשים בכל אחת מעיירות אלה

responded to a set of social experiments.

הגיבו לסדרת ניסויים חברתיים.

Ocean fishermen trusted strangers and cooperated with their neighbors.

דייגי האוקיינוס נתנו אמון בזרים ושיתפו פעולה עם שכניהם.

Lake fishermen competed and mistrusted instead.

דייגי האגם, לעומתם, התחרו וחשדו.

But here's the crazy part.

אבל הנה הקטע המטורף.

These folks didn't start out any different from each other,

בהתחלה, החבר’ה האלה לא היו שונים אלה מאלה,

but the longer fishermen worked on the lake,

אבל ככל שדייגים עבדו יותר זמן באגם,

the more they competed.

כך הם התחרו יותר.

The longer they worked on the ocean, the less they did.

ככל שהם עבדו יותר זמן באוקיינוס, כך הם התחרו פחות.

Some families, schools and companies are like ocean villages.

יש משפחות, בתי ספר וחברות שהם כמו עיירות האוקיינוס.

People trust, because they know others will earn it.

אנשים נותנים אמון, כי הם יודעים שאחרים ראויים לזה.

Some are like lake towns --

יש כאלה שהם כמו עיירות אגמים -

people look out for themselves, because no one else will.

אנשים דואגים לעצמם, כי אף אחד לא יעשה את זה.

Our social worlds shape us, like clay,

עולמנו החברתי מעצב אותנו, כמו חימר,

into hopeful or cynical versions of ourselves.

לגרסה אופטימית או צינית של עצמנו.

And right now,

וממש עכשיו,

many of us are living in a lake town of historic proportion.

רבים מאיתנו חיים בעיירת אגם בעלת ממדים היסטוריים.

Inequality has soared, injustice is all around,

אי השוויון התפשט, אי צדק נמצא בכל מקום,

self-interest might as well be pumped into the water supply.

נדמה כאילו האנוכיות מוזרמת לנו למי השתייה.

These forces raise cynicism,

כוחות אלה מגבירים את הציניות,

and so do times of disaster.

וכך גם תקופות של אסון.

After the last 18 months,

אחרי 18 החודשים האחרונים,

there's a real chance we could tip into a sort of cynical permafrost.

יש סיכוי ממשי שניקלע לקיפאון עמוק של ציניות.

Now,

עכשיו,

I'm going to guess there may be some proud cynics in the audience today,

אני אנחש שאולי יש ציניקנים גאים בקהל היום.

and you might be thinking, "Good.

ואתם אולי תחשבו, “יופי.

More people should turn to the dark side.

יותר אנשים צריכים לפנות אל הצד האפל.

Optimism might feel nice --

אופטימיות אולי גורמת לנו להרגיש טוב --

so would calling tiramisu a health food,

גם לקרוא לטירמיסו אוכל בריאות,

but we don't get to go around believing whatever we like."

אבל אנחנו לא יכולים פשוט להאמין במה שמתחשק לנו.”

George Bernard Shaw tells us

ג‘ורג’ ברנרד שו אמר

that the power of accurate observation is commonly called "cynicism"

שיכולת אבחנה מדויקת נקראת לרוב “ציניות”

by those who haven't got it.

על ידי אלה שאין להם אבחנה כזו.

(Laughter)

(צחוק)

107 years later,

107 שנים מאוחר יותר,

the cartoon philosopher Lisa Simpson

הפילוסופית המצוירת ליסה סימפסון

taught us that as intelligence goes up, happiness goes down.

לימדה אותנו שככל שיש יותר אינטליגנציה, ככה יש פחות אושר.

Maybe hope does, too.

ואולי גם פחות תקווה.

Maybe cynicism is the price of being right.

אולי הציניות היא המחיר של להיות צודקים.

Most people think so.

ככה חושבים רוב האנשים.

70 percent think cynics are smarter than noncynics;

70% סבורים שציניקנים הם חכמים יותר מאשר לא-ציניקנים;

85 percent think they would make better lie detectors.

85% חושבים שהם טובים יותר בזיהוי שקרים.

Most people are wrong.

רוב האנשים טועים.

It turns out that cynics tend to perform less well than noncynics

מסתבר שציניקנים נוטים להצליח פחות מאשר לא-ציניקנים

on cognitive tests.

במבחנים קוגניטיביים.

They earn less money,

הם מרוויחים פחות כסף,

and they lose more often in negotiations.

והם מפסידים לעתים קרובות יותר במשא ומתן.

They're not even good at spotting bad guys.

הם אפילו לא טובים בזיהוי הרעים.

In one study,

במחקר אחד,

researchers conducted mock job interviews,

החוקרים ערכו ראיונות עבודה מדומים,

asking half the candidates to lie and half to tell the truth.

וביקשו ממחצית המועמדים לשקר ומהחצי השני לומר אמת.

Cynics and noncynics watched videos of these interviews

ציניקנים ולא-ציניקנים צפו בסרטונים של הראיונות

and guessed who was lying.

וניחשו מי משקר.

And cynics did way worse.

והציניקנים הצליחו הרבה פחות.

More generally, they assume liars are everywhere

באופן כללי, ציניקנים מניחים ששקרנים מצויים בכל מקום

so can't pick real ones out of a crowd.

לכן הם מתקשים לזהות את השקרנים האמתיים.

So cynicism might not be as smart as you think it is,

אז אולי הציניות לא כל כך חכמה כמו שחושבים,

but it's still powerful,

אבל היא עדיין עצמתית,

because our stories about each other become self-fulfilling.

כי הסיפורים שלנו אחד על השני מגשימים את עצמם.

Cynics are more likely to refuse intimacy and cooperation.

ציניקנים נוטים יותר מאחרים לסרב לאינטימיות ולשיתוף פעולה.

They hurt others to avoid being hurt.

הם פוגעים באחרים כדי לא להיפגע.

They tend to spy on their colleagues and suspect their friends,

הם נוטים לרגל אחרי עמיתים ולחשוד בחברים,

and other people, unsurprisingly, react badly --

ואנשים אחרים, לא במפתיע, מגיבים באופן שלילי –

sometimes, acting selfishly in response.

לפעמים, בהתנהגות אנוכית כתגובה.

In other words, by mistreating others,

כלומר, על ידי כך שהם מתנכלים לאחרים,

cynics create the exact conditions they fear.

הציניקנים יוצרים בדיוק את התנאים שמהם הם חוששים.

They tell a story full of villains and end up living in it.

הם מספרים סיפור שמלא בנוכלים ובסוף הם חיים בו.

I call this the cynicism trap,

אני קורא לזה מלכודת הציניות,

and my lab explores ways that people fall into it.

והמעבדה שלי חוקרת את הדרכים שבהן אנשים נלכדים בה.

In one study, we asked people how happiness works.

במחקר אחד, שאלנו אנשים איך האושר פועל.

Some thought that it's a zero-sum game,

חלק סברו שזהו משחק סכום-אפס,

meaning that as one person's happiness goes up,

כלומר שככל שאושרו של אדם אחד גדל,

another person's must go down.

כך אושרו של אדם אחר חייב לרדת.

Now they're wrong.

אבל הם טועים.

It turns out that when we act generously towards others,

מסתבר שכשמתנהגים כלפי אחרים בנדיבות,

that tends to increase our happiness.

זה בדרך כלל מגביר את האושר שלנו.

But cynics acted on their illusion.

אבל ציניקנים התנהגו לפי האשליה שלהם.

When given chances to help strangers, they were less likely to do so.

כשניתנו להם הזדמנויות לעזור לזרים, הם פחות נטו לעשות את זה.

They ended up less happy as well.

ובסוף הם גם היו פחות מאושרים.

By hoarding well-being,

בגלל שהם אגרו את האושר לעצמם,

they lost out on one of its key ingredients --

הם הפסידו את אחד ממרכיביו החיוניים ביותר -

other people.

אנשים אחרים.

In other work,

במחקר אחר,

we asked Republicans and Democrats

שאלנו רפובליקנים ודמוקרטים

what it would mean to empathize with the other side.

מה זה אומר להיות אמפתיים לצד השני.

Some people saw politics as a war,

חלק מהאנשים ראו את הפוליטיקה כמלחמה,

and thought empathy would be as useful as bringing cotton candy to a gunfight.

וחשבו שאמפתיה מועילה כמו צמר גפן מתוק בקרב יריות.

These folks didn't want to cooperate with the other side,

אנשים אלה לא רצו לשתף פעולה עם הצד השני,

or even to know them at all.

או אפילו להכיר אותו.

In one study,

במחקר אחד,

we measured college students' cynicism about empathy

מדדנו את רמת הציניות של סטודנטים לגבי אמפתיה

and asked about the friends they made on campus.

ושאלנו על החברים שהם רכשו בקמפוס.

Here, each dot is a person,

כאן, כל נקודה היא אדם,

coded blue to red based on ideology,

הצבעים כחול עד אדום מייצגים אידאולוגיה,

and each line is a friendship.

וכל קו מייצג קשר של חברות.

Now, this was a pretty liberal campus,

עכשיו, זה היה קמפוס די ליברלי,

but nonetheless, noncynics managed to find ideologically diverse friends.

ובכל זאת, הלא-ציניקנים הצליחו למצוא חברים בעלי שונות אידאולוגית.

Cynics stuck to their own kind.

הציניקנים נצמדו אל בני מינם.

Now that's, of course, their right.

זוהי כמובן זכותם.

But most of us wish our country was less divided,

אבל רובנו היו רוצים שהמדינה שלנו תהיה פחות מפולגת,

and empathy is critical to moving us towards that goal.

ואמפתיה היא חיונית כדי לקדם אותנו למטרה.

By giving up on it, cynics lose that chance.

על ידי הוויתור עליה, הציניקנים מחמיצים את הזדמנות.

Our studies and many others

המחקרים שלנו ושל אחרים,

give us a clear picture of the cynicism trap.

מספקים תמונה ברורה של מלכודת הציניות.

When we decide everyone's out for themselves,

כשאנחנו מחליטים שכולם פועלים רק למען עצמם,

we stop seeing their kindness.

אנחנו מפסיקים להבחין בנדיבותם.

When we think the world is zero-sum,

כשחושבים שהעולם הוא סכום-אפס,

everyone becomes a potential enemy.

כל אחד הופך לאויב פוטנציאלי.

These views spread across us, too.

העמדות האלה גם מתפשטות בינינו.

Parents pass on their suspicions to their kids.

הורים מעבירים את החשדנות שלהם לילדיהם.

Politicians act in bad faith

פוליטיקאים מועלים באמון

and damage voters' faith in each other.

ופוגעים באמון המצביעים זה בזה.

Media companies trade in judgment and outrage.

חברות תקשורת סוחרות בשיפוטיות ובזעם.

Our cynicism is their product,

הציניות שלנו היא המוצר שלהם,

and it is a growth industry.

וזוהי תעשייה צומחת.

So no, cynicism doesn't help us see reality more clearly,

אז לא, ציניות לא עוזרת לנו לראות את המציאות יותר בבירור,

but it does change reality,

אבל היא כן משנה את המציאות,

poisoning our relationships, our lives and our culture.

מרעילה את מערכות היחסים שלנו, את חיינו ואת התרבות שלנו.

It is not a system upgrade,

זה לא עדכון גרסה,

it's mental malware.

זו תוכנה זדונית מנטלית.

But we don't have to accept it.

אבל לא חייבים לקבל את זה.

We can take control of our stories.

אפשר לשלוט בסיפורים שלנו.

To escape the cynicism trap, we have to.

כדי להיחלץ ממלכודת הציניות, אנחנו חייבים את זה.

My lab tries to help.

המעבדה שלי מנסה לעזור.

In one study,

במחקר אחד,

we taught people that happiness is not a zero-sum game,

לימדנו אנשים שאושר הוא לא משחק סכום-אפס,

and that helping others helps us, too.

ושלעזור לאחרים, עוזר גם לנו.

These folks, compared to those in a cynical condition,

אנשים אלה, יחסית לאלה שהיו במצב הציני,

donated more to charity afterwards,

תרמו יותר לצדקה מאוחר יותר,

and they ended up happier as well.

וגם היו בעצמם מאושרים יותר.

In other work, we changed how people thought about empathy in politics.

במחקר אחר, שינינו את צורת החשיבה על אמפתיה בפוליטיקה.

Some people were randomly chosen to read a cynical essay.

בחרנו באופן מקרי אנשים שיקראו מאמר ציני.

It began, and I'm paraphrasing,

המאמר התחיל ככה, זה לא ציטוט מדויק,

"You might think empathy is a weakness

“אתם אולי חושבים שאמפתיה היא חולשה

that will make you lose every argument,

שתגרום לכם להפסיד בכל ויכוח,

and you'd be right."

ואתם צודקים.”

Afterwards, we asked these folks to write a note about gun control

אחר כך, ביקשנו מהחבר’ה האלה לכתוב פתק בנושא פיקוח על נשק

to someone they disagreed with,

למישהו שהם לא מסכימים איתו,

and they sniped at each other.

והם התווכחו אחד עם השני.

Here’s a voice actor reading what one Democrat wrote to a Republican.

הנה שחקן קול שקורא את מה שאמר משתתף דמוקרטי אחד לרפובליקני.

Recording: “It’s hard not to state this bluntly.

הקלטה: “קשה לא להגיד את זה באופן בוטה.

You should be in favor of stricter gun laws

אתה צריך לתמוך בחוקי נשק קפדניים יותר

because you should care about the lives of other people

כי צריך שחייהם של אחרים יהיו חשובים לך

more than your outdated feelings of machismo."

יותר מתחושות המאצ’ו המיושנות שלך.”

Jamil Zaki: And here’s a Republican writing to a Democrat.

ג’מיל זקי: והנה רפובליקני שכותב לדמוקרטי.

Recording: "People need to know

הקלטה: “אנשים צריכים לדעת

they're able to have the freedom to bear arms

שיש להם החופש לשאת נשק

in order to protect themselves.

כדי להגן על עצמם.

You democrats don't get to take that away from us."

לכם הדמוקרטים, אין זכות לקחת את זה מאיתנו”

JZ: Basically, we recreated Twitter, by accident.

ג’מיל זקי: בעצם, שחזרנו את טוויטר, בטעות.

(Laughter)

(צחוק)

Other people read a different essay.

אנשים אחרים קראו חיבור אחר.

It began,

הוא התחיל כך,

"You might think empathy is a weakness that will make you lose every argument,

“אם אתם חושבים שאמפתיה היא חולשה שתגרום לכם להפסיד בכל ויכוח,

and you'd be wrong."

אז אתם טועים.”

... and went on to describe empathy as a strength in politics.

ובהמשך תאר את האמפתיה ככוח בפוליטיקה.

Again, we asked these folks to write to an opponent about gun control,

שוב, ביקשנו מאנשים האלה לכתוב ליריב שלהם בנושא חוקי נשק,

but this time, things changed.

אבל הפעם, הדברים השתנו.

Here’s a Democrat.

הנה משתתף דמוקרטי.

Recording: "There are some common-sense regulations

הקלטה: “ישנם כמה כללי היגיון פשוט

that we should implement to keep people safe.

שצריך ליישם כדי לשמור על הביטחון.

We all want what is best for the country,

כולנו רוצים את מה שהכי טוב למדינה,

and there are things we can meet in the middle on

ויש דברים שעליהם אנחנו יכולים להתפשר

to tackle the issue of gun violence."

כדי לטפל בנושא של אלימות נשק”.

JZ: And a Republican.

ג’מיל זקי: ורפובליקני.

Recording: "Horrible crimes can be committed using guns ...

הקלטה: “אפשר לבצע פשעים נוראיים עם אקדחים...

everything from school shootings

ממקרי ירי בבתי ספר

to murders because of racism and white supremacy.

עד רצח על רקע גזענות או עליונות לבנה.

It's very understandable that you think it makes sense

אפשר בהחלט להבין שבעיניך זה הגיוני

to make gun laws more strict.

להדק את חוקי הנשק.

We're all reasonable people,

כולנו אנשים הגיוניים,

and we just want what's best for our loved ones."

ואנחנו רק רוצים את הכי טוב ליקירנו”.

JZ: To us, this was wild.

ג’מיל זקי: בשבילנו, זה היה מטורף.

Remember,

זכרו, בדיוק כמו דייגי האוקיינוס והאגם,

just like ocean and lake fishermen,

these people did not start out any different,

האנשים אלה לא היו שונים בהתחלה,

but just reading one essay turned some of them into new optimists

אבל קריאה של חיבור אחד הפכה חלק מהם לאופטימיסטים חדשים

and others into new cynics.

ואת האחרים לציניקנים חדשים.

This shaped how they acted, and their effect on other people.

זה עיצב את ההתנהגות שלהם, ואת ההשפעה שלהם על אחרים.

We sent all of these notes

שלחנו את כל הפתקים האלה

to people who really disagreed with the writer about gun control,

לאנשים שבאמת היו במחלוקת עם הכותב בקשר לחוקי הפיקוח על הנשק,

and found that notes written by new optimists

ופתקים שנכתבו על ידי האופטימיסטים החדשים

were more persuasive than those written by new cynics,

היו משכנעים יותר מאלה שנכתבו על ידי הציניקנים החדשים,

more likely to make other people change their mind.

והיה להם יותר סיכוי לשנות את דעתם של אחרים.

In other words,

במילים אחרות,

we taught these people that empathy was useful,

לימדנו אותם שאמפתיה מועילה,

they used it, and it became useful.

הם השתמשו בה, והיא באמת עזרה להם.

This is what I want you to remember and what I want you to know:

זה מה שאני רוצה שתזכרו ומה שאני רוצה שתדעו:

that if cynical stories can become self-fulfilling,

אם סיפורים ציניים יכולים להגשים את עצמם,

our work shows that hopeful ones can as well.

המחקר שלנו מראה שסיפורים אופטימיים גם יכולים.

Now, cynicism is not the only root of our problems,

ציניות היא לא השורש היחידי של הבעיות שלנו,

and optimism alone will not fix them.

ואופטימיות לבדה לא תתקן אותן.

But it's hard to change a broken system

אבל קשה לתקן מערכת מקולקלת

if you think it's a mirror reflecting our broken nature.

אם חושבים שהיא מראה, שמשקפת את הטבע המקולקל שלנו.

If people are selfish to our core,

אם בני אדם אנוכיים מיסודם,

then toxic laws and practices are here to stay.

אז התנהגויות וחוקים מרעילים, כאן כדי להישאר.

But we can all choose to tell a different story.

אבל כולנו יכולים לבחור לספר סיפור אחר.

We can be skeptical --

אנחנו יכולים להטיל ספק -

demanding evidence before we believe in people --

לדרוש הוכחות לפני שנותנים אמון באנשים --

but hopeful, knowing they can change for the better.

אבל לקוות, לדעת שאנשים יכולים להשתנות לטובה.

We can notice their kindness even when the media doesn’t

אפשר לזהות טוב-לב, גם כשהמדיה לא עושה את זה

and envision systems built on that kindness.

ולדמיין מערכות שבנויות על אותו טוב-לב.

We can find other people in our neighborhoods,

אנחנו יכולים למצוא אנשים אחרים בשכונות שלנו

unions and faith communities who want the same thing.

ארגונים וקהילות דתיות שרוצים את אותו דבר.

We can use our collective optimism

אפשר לנצל את האופטימיזם הקולקטיבי

to build pockets of solidarity and mutual aid,

כדי לייצר כיסים של סולידריות ועזרה הדדית,

miniature ocean villages that can grow over time.

כפרי אוקיינוס קטנים, שיוכלו לצמוח עם הזמן.

Now, this is the part of the talk

עכשיו, זה הקטע בהרצאה

where I'm supposed to tell you how I cured my own cynicism.

שבו אני אמור לספר לכם איך ריפאתי את הציניות שלי.

But the truth is, I still struggle.

אבל האמת היא, שאני עדיין נאבק.

Depending on the day or the hour,

תלוי ביום או בשעה,

I promise, I can be as cynical as anyone here.

אני מבטיח שאני יכול להיות ציני כמו כל אחד כאן.

But I see cynicism for what it is --

אבל אני רואה את הציניות כמו שהיא –

a psychological quicksand

חול טובעני פסיכולוגי

that will pull me in deeper, the more I move through it.

שימשוך אותי עמוק יותר, ככל אתקדם בתוכו.

So I fight to believe in people,

אז אני נלחם להאמין באנשים,

not because it feels good,

לא בגלל שזו הרגשה טובה,

but because stories matter,

אלא כי סיפורים הם חשובים,

and we're telling ours all the time, together.

ואנחנו מספרים את שלנו כל הזמן, ביחד.

We all get stuck in quicksand --

כולנו נתקעים בחול הטובעני לפעמים.

sometimes, that's OK.

זה בסדר.

But the next time you manage to pull yourself out,

אבל בפעם הבאה שתצליחו לחלץ את עצמכם,

and find some faith in humanity,

ולמצוא קצת אמונה באנושות,

try to remember to reach back and grab someone else who's stuck,

נסו לזכור להסתובב ולשלוף מישהו שתקוע,

until more of us can make it to solid ground.

עד שעוד ועוד מאיתנו יוכלו להגיע לקרקע מוצקה.

Because optimism is not a relic of the past.

כי אופטימיות היא לא נחלת העבר.

It's one key to building a better future by letting us see it more clearly.

היא מפתח אחד לעתיד טוב יותר, ומאפשרת לראות אותו בצורה ברורה יותר.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)