Loretta J. Ross: Don't call people out -- call them in | TED

תרגום: Naama Lieberman עריכה: Ido Dekkers

First of all, thank y'all for listening to me.

קודם כל, תודה לכולכם על ההקשבה.

I come to y'all because most Black women don't go to Klu Klux Klan rallies

באתי לכאן כי רוב הנשים השחורות לא הולכות לאספות של הקו-קלוס-קלאן

on purpose.

בכוונה.

(Laughter)

(צחוק)

I did because it was my job; I monitored hate groups.

אני הלכתי כי זו הייתה העבודה שלי; ניטרתי קבוצות שנאה.

But I really wanted to find out

אבל באמת רציתי לגלות

how people could hate strangers so much.

איך יכול להיות שאנשים כל כך שונאים זרים.

Mostly, I wanted to work for peace and justice.

בעיקר, רציתי לעבוד למען שלום וצדק.

But fortunately for me,

אבל למרבה המזל,

my mentor at the time was the legendary civil rights leader Reverend C.T. Vivian,

המנטור שלי היה מנהיג זכויות אדם האגדי הכומר C.T. ויויאן,

who'd been an aide to Dr. Martin Luther King.

שהיה עוזר של ד“ר מרטין לותר קינג.

And C.T. used to say,

ו-CT היה אומר,

"When you ask people to give up hate,

“כשאת מבקשת מאנשים לוותר על השנאה,

then you need to be there for them when they do."

את צריכה להיות שם בשבילם כשזה קורה”

Now, at the time C.T. said those words,

עכשיו, בזמן ש-CT אמר את המילים האלה,

I started muttering under my breath,

התחלתי למלמל בשקט,

because you can't curse out a preacher, you know?

כי אי אפשר לקלל מטיף, אתם יודעים?

But his words didn't make any sense to me,

הדברים שלו לא היו הגיוניים בעיני,

because if the Klan hated Black folks,

כי אם הקלאן שנאו שחורים,

I was all right with hating them back.

זה היה בסדר מבחינתי לשנוא אותם בחזרה.

Sounded OK to me.

נשמע לי בסדר.

But then something happened.

אבל אז משהו קרה.

It became my job to help people who were leaving hate groups,

התחלתי לעבוד בסיוע לאנשים שיצאו מקבוצות שנאה,

and then once I got to know them,

ואז ברגע שהכרתי אותם,

I couldn't hate them anymore.

לא יכולתי לשנוא אותם יותר.

And then I got confused.

והתבלבלתי.

I'm a survivor of racial violence, rape and incest,

שרדתי אלימות גזענית, אונס וגילוי עריות,

and I needed to find another moral compass for my life's work.

והייתי צריכה למצוא מצפן מוסרי אחר לשליחות של החיים שלי.

And that compass had to shift from hate to love.

והמצפן הזה היה צריך לעבור משנאה לאהבה.

And so that improbable journey is why I'm here to talk to y'all today.

אז המסע הלא סביר הזה הוא הסיבה שאני מדברת איתכם היום.

You know, because I really, really want to build a culture

כי אני באמת באמת רוצה לבנות תרבות

and a world

ועולם

that invites people in instead of pushing them out.

שמזמין אנשים להצטרף במקום לדחוף אותם החוצה.

It's called a "calling-in culture."

זה נקרא “תרבות ההזמנה“.

Now, some people really do believe

יש אנשים שבאמת מאמינים

that the only way to do human rights work is the way they want --

שהדרך היחידה לעבוד על זכויות אדם היא בדרך שלהם -

you know, my way or the highway.

אתם יודעים, בדרך שלי או כלום.

But the problem is, when many different people think many different thoughts

אבל הבעיה היא, שכשהרבה אנשים שונים חושבים הרבה מחשבות שונות

and they move in the same direction,

והם נעים באותו כיוון,

that's a movement.

זו תנועה.

But when many different people think one thought,

אבל כשהרבה אנשים שונים חושבים מחשבה אחת,

and they move in the same direction,

והם נעים באותו כיוון,

that's a cult.

זו כת.

(Laughter)

(צחוק)

And when you treat potential allies like enemies,

וכשמתייחסים לעמיתים פוטנציאלים כמו לאויבים,

you're behaving like a cult,

זו התנהגות של כת,

not the human rights movement.

לא התנועה לזכויות אדם.

My friend Dázon Dixon Diallo, who’s a very smart woman,

חברתי דייזון דיקסון דיאלו, אישה חכמה מאוד,

says that she believes that calling in

אומרת שהיא מאמינה שלהזמין פנימה

will be to this digital age human rights movement of the 21st century

יהיה לתנועת זכויות האדם בעידן הדיגיטלי של המאה ה-21

what nonviolence was to the civil rights movement in the 20th century:

מה שאי-אלימות הייתה לתנועת זכויות האזרח במאה ה-20:

a new way to understand how to truly achieve justice.

דרך חדשה להבין איך באמת להשיג צדק.

It's not a matter of what we do, but how we do it.

העניין הוא לא מה אנחנו עושים, אלא איך אנחנו עושים את זה.

Now, all of us know what calling out is --

כולנו יודעים מה זה חשיפה והאשמה -

our "cancel culture," as it's called --

תרבות של ביטול --

you think somebody has done something wrong,

אתם חושבים שמישהו עשה מעשה רע,

you think they should be held accountable for it,

אתם חושבים שהם צריכים לקחת אחריות על זה,

and you think they should be punished for it.

ואתם חושבים שהם צריכים להיענש בגלל זה.

So one of those calling-out examples is, "I can't believe you just said that.

אז דוגמה לחשיפה כזאת היא “אני לא מאמינה שאמרת את זה.

You're racist, sexist, toxic, manipulative."

את גזענית, סקסיסטית, רעילה ומניפולטיבית“.

With this approach, you've guaranteed one thing:

בגישה הזו, הבטחתם דבר אחד:

with this blaming and shaming,

בהאשמה הזו ובשיימינג,

you just invited them to a fight, not a conversation,

רק הזמנתם אותם לריב, לא לשיחה,

because you're publicly humiliating them.

כי השפלתם אותם בפומבי.

Now, some people actually think call-outs should be used

יש אנשים שחושבים שצריך להשתמש בחשיפה

to hold powerful people accountable,

לגרום לאנשים חזקים לקבל אחריות,

and there's a lot to that.

ויש בזה הרבה אמת.

I mean, that's what the human rights movement has always done.

כלומר, זה מה שתנועת זכויות האדם תמיד עשתה.

But most people are calling others out out of fear.

אבל רוב האנשים חושפים אחרים מתוך פחד.

Or they're feeling that they need to belong to something.

או שהם מרגישים צורך להשתייך למשהו.

And some people think that they'll feel better about themselves

ויש אנשים שחושבים שהם ירגישו טוב יותר בקשר לעצמם

if they put somebody else down.

אם הם ישפילו מישהו אחר.

And then there's too many people, in my opinion,

ויש יותר מדי אנשים לדעתי,

who think that they can become famous by defaming somebody else.

שחושבים שהם יהפכו למפורסמים אם ישמיצו מישהו אחר.

Most of us want all of this violence to stop,

רובנו רוצים שכל האלימות הזו תיפסק,

but we don't know where to begin.

אבל אנחנו לא יודעים איפה להתחיל.

And most of us stay silent

ורובנו ממשיכים לשתוק

because we're afraid that we'll become the next target.

כי אנחנו מפחדים שנהיה המטרה הבאה.

So even if something feels unfair,

אז אפילו אם משהו נראה לא הוגן,

we're silent.

אנחנו שותקים.

And if you're unlucky enough to have something that you regretted

ואם אין לכם מזל ומשהו שאתם מתחרטים עליו

captured on cell phone or in a tweet,

צולם בטלפון או בציוץ,

you're walking around with an unexploded gotcha bomb

אתם מסתובבים עם פצצה מתקתקת

just waiting to blow up your life or your career

שפשוט מחכה לפוצץ את החיים או הקריירה שלכם

or your reputation.

או את השם הטוב שלכם.

I guess I need to ask:

אני חושבת שאני צריכה לשאול:

How many of us here have done something in our past

כמה מאיתנו כאן עשו משהו בעבר

that could come back to haunt us?

שעלול לחזור ולרדוף אותנו?

One of my students once said,

אחד התלמידים שלי אמר פעם,

"A call-out is not an invitation for growth.

“חשיפה היא לא הזמנה לגדול.

It's the expectation that you've already grown."

היא הציפייה שכבר סיימתם לגדול“.

This is the culture we're trapped in now.

זו התרבות שאנחנו לכודים בה עכשיו.

On the other hand,

מצד שני,

there is calling in.

יש הזמנה להצטרף.

"Calling in" is a phrase invented by Loan Tran,

המושג של הזמנה הומצא על ידי לואן טרן,

and basically, a call-in is a call-out done with love.

בגדול, זו חשיפה שנעשית באהבה.

So when you think somebody has done something wrong

אז כשאתם חושבים שמישהו עשה מעשה רע

and you want to hold them accountable,

ואתם רוצים שהם יישאו באחריות,

you don't react with anger or hate.

אתם לא מגיבים בכעס או בשנאה.

You just remain calm and look at them and say --

אתם נשארים רגועים ומסתכלים עליהם ואומרים -

and you can do this online and in person, too --

ואפשר לעשות את זה באינטרנט או פנים אל פנים,

but you just look at them calmly, and you tell them,

אתם רק מסתכלים עליהם ברוגע ואומרים להם,

"That's an interesting viewpoint.

“זו נקודת מבט מעניינת.

Tell me more."

ספרו לי עוד“.

With that, you've invited them into a conversation

וככה, אתם מזמינים אותם לשיחה

instead of a fight.

במקום למריבה.

And you don't have to agree with somebody to offer them loving attention.

ולא צריך להסכים עם מישהו כדי לתת להם תשומת לב אוהבת.

All you're admitting at that moment

כל מה שאתם מודים באותו רגע

is that there's a possibility that they're as complicated as you are.

זה שיש אפשרות שהם מסובכים בדיוק כמוכם.

And everybody deserves to be heard and to be respected.

ולכל אחד מגיע להישמע ולקבל כבוד.

And if you use this call-in practice like I’m teaching,

ואם תשמשו בהזמנה כמו שאני מלמדת,

what you'll do is several things.

אתם תעשו כמה דברים.

First of all, you'll lead with love instead of anger

קודם כל, תובילו באהבה במקום בכעס

and allow somebody else to grow.

ותאפשרו לאדם אחר לגדול.

Secondly, it'll affirm your own inner empathy

דבר שני, זה יחזק את האמפתיה שלכם

and your compassion,

ואת החמלה,

and you'll feel so good about yourself when you learn that you can grow, too,

ואתם תרגישו כל כך טוב עם עצמכם כשתגלו שגם אתם מסוגלים לגדול,

in embracing and inviting more people into the world.

בחיבוק, בהזמנה של אנשים נוספים לעולם.

And then the third thing is that you can call in your friends, your families,

והדבר השלישי הוא שאתם יכולים להזמין חברים, בני משפחה

your neighbors, your coworkers,

שכנים, עמיתים,

all the people you might have given up on in the past

כל האנשים שאולי ויתרתם עליהם בעבר

because of how they've hurt you.

בגלל האופן שבו הם פגעו בכם.

Now, if you're going to embrace this calling-in practice,

אם תאמצו את ההרגל להזמין,

you need some preparation.

תזדקקו להכנה מסוימת.

It begins with self-assessment.

זה מתחיל בהערכה עצמית.

First of all, you need to know your motives.

קודם כל, תבינו מה המניעים שלכם.

Why are you choosing to call somebody in or out?

למה אתם בוחרים להזמין מישהו או לחשוף אותו?

Are you in a healed enough space

האם אתם במרחב שיש בו מספיק ריפוי

for somebody else's feelings?

להכיל רגשות של אחרים?

If you're not, maybe you're not ready to do the calling in yet.

אם לא, אולי אתם לא מוכנים להזמין עדיין.

But still, you have those options.

ועדיין, האפשרויות עומדות בפניכם.

And I've taught these tactics to eighth-graders, to college students,

לימדתי את הטכניקה הזו לתלמידים בכיתה ח’, לסטודנטים במכללה,

to C-suite executives.

למנהלים בכירים.

And as I said, they all feel better about themselves

וכמו שאמרתי, כולם מרגישים טוב יותר עם עצמם

for reaffirming their optimism

שחיזקו את האופטימיות שלהם

and their hope that they can make a difference in the world.

והתקווה שלהם לחולל שינוי בעולם.

This is so, so important.

זה כל כך, כל כך חשוב.

And so, if you're not really ready to invest in somebody else's growth

אז אם אתם לא באמת מוכנים להשקיע בגדילה של מישהו אחר

with a call-in,

בעזרת הזמנה,

or you don't want the inevitable fight if you call them out,

או שאתם לא רוצים להיכנס לריב הבלתי נמנע אם תחשפו אותם,

there actually is a third option.

יש בעצם אפשרות שלישית.

You can call on them to be a better person.

אתם יכולים לקרוא להם להיות אנשים טובים יותר.

And this was a phrase created by Sonya Renee Taylor.

זה ביטוי שטבעה סוניה רנה טיילור.

My favorite calling-on response

תגובת הקריאה האהובה עלי

is to look the person dead in the eye,

היא להסתכל לאדם ישר בעיניים,

cock my head to the side, like I really care,

להטות את הראש הצדה, כאילו שבאמת אכפת לי,

and say, "I beg your pardon."

ולהגיד “סליחה?”

And then I wait.

ואז אני מחכה.

Many times, they'll start walking back their words

הרבה פעמים, הם יתחילו לחזור בהם

just because I'm looking at them like they lost their minds.

רק כי אני מסתכלת עליהם כאילו שהם השתגעו.

(Laughter)

(צחוק)

We can use this calling-in, calling-out, calling-on approach

אפשר להשתמש בגישה הזו להזמין, לחשוף, לקרוא

as part of the spectrum of responses we can make to each other,

כחלק מרצף של תגובות של אדם אחד לשני,

and that's so, so important.

וזה כל כך, כל כך חשוב.

One time -- let me put it this way --

פעם אחת -- אני אגיד את זה ככה --

one time, I misgendered a student in my class.

פעם אחת, טעיתי במגדר של תלמיד בכיתה שלי.

And I froze in shame because I expected the student to jump down my throat,

וקפאתי בבושה כי ציפיתי שהתלמיד יקפוץ ויחנוק אותי,

because misgendering somebody is a really big deal nowadays.

כי לטעות במגדר זה סיפור גדול היום.

And instead, this student looked at me and offered me grace by saying,

במקום זה, התלמיד הסתכל עלי ועשה איתי חסד,

"Oh, that's all right, professor. I misgender myself sometimes."

“אה, זה בסדר, פרופסור. לפעמים אני טועה במגדר שלי בעצמי“.

(Laughter)

(צחוק)

An 18-year-old. Showing me grace.

בן 18. מציע לי חסד.

Now, I believe that one of the most effective expressions of calling-in

אני מאמינה שאחד הביטויים האפקטיביים ביותר של הזמנה

is forgiveness.

היא מחילה.

And the most powerful example of radical forgiveness I've ever seen

והדוגמה החזקה ביותר של מחילה רדיקלית שראיתי

happened after the 2015 church massacre in Charleston, South Carolina,

הייתה אחרי טבח בכנסיה ב-2015 בצ’רלסטון, דרום קרוליינה,

where nine people were killed.

שבו תשעה אנשים נרצחו.

And one of the victim’s sons, Chris Singleton,

הבן של אחת הקורבנות, כריס סינגלטון,

offered his mother's killer -- I mean, his mother's killer -- forgiveness.

הציע לרוצח של אמא שלו -- כלומר, הרוצח של אמא שלו -- מחילה.

And I can't get his words exactly right, but Chris basically said,

ואני לא יכולה לדייק במילים שלו, אבל כריס אמר בערך,

"Forgiveness is more powerful than people realize,

“מחילה היא דבר חזק יותר ממה שאנשים מבינים,

because it lifts all of this stuff off of you.

כי היא מסירה ממך דברים.

It's freedom -- freedom from revenge,

זה חופש -- חופש מנקמה,

freedom from anger,

חופש מכעס,

freedom from hatred."

חופש משנאה“.

Sadly, he was called out for saying that.

לצערי, חשפו אותו והאשימו אותו על שאמר את זה.

I believe that it's very possible to use these strategies,

אני מאמינה שזה בהחלט אפשרי להשתמש באסטרטגיות האלה,

so I'm going to tell you about my Uncle Frank.

אז אני אספר לכם על הדוד שלי פרנק.

He ain’t really my uncle but, you know,

הוא לא באמת הדוד שלי, אתם יודעים,

he's still living so I can't call him out.

אבל הוא עדיין בחיים אז אני לא יכולה לחשוף אותו.

Anyway.

בכל מקרה.

He came to a family reunion

הוא הגיע למפגש משפחתי

and decided to talk about Mexican Americans stealing jobs.

והחליט לדבר על מקסיקנים-אמריקאים שגונבים עבודות.

And everybody had been chatting and eating quite happily

וכולם פטפטו ואכלו בשמחה

till his racism silenced the room.

עד שהגזענות שלו השתיקה את החדר.

Most people buried their faces in their plate,

רוב האנשים קברו את הפנים שלהם בצלחת,

because this was Uncle Frank.

כי זה היה דוד פרנק.

This is what he does.

זה מה שהוא עושה.

But I decided to respond, but not with anger.

אבל אני החלטתי להגיב, אבל לא בכעס.

I kind of organized a few comments and asked him a question.

ארגנתי כמה הערות ושאלתי אותו שאלה.

"Uncle Frank, I know you.

“דוד פרנק, אני מכירה אותך.

I love you.

אני אוהבת אותך.

I respect you.

אני מכבדת אותך.

And what I know about you is that you'd run into a burning building

ואני יודעת שאתה תרוץ לתוך בניין בוער

and save somebody if you could.

ותציל מישהו אם תוכל.

And you wouldn't care what race that person is,

ולא יהיה לך אכפת מה הגזע של האדם הזה,

you wouldn't care whether they were gay or an immigrant.

לא יהיה לך אכפת אם הם גאים או מהגרים.

So, Uncle Frank, that's the man I love and respect.

אז, דוד פרנק, זה האדם שאני אוהבת ומכבדת.

So tell me: How can I reconcile that good Uncle Frank that I know you are

אז תגיד לי: איך מסתדר הדוד פרנק הטוב שאני מכירה

with the words that just came out of your mouth?"

עם המילים שיצאו הרגע מהפה שלך?”

You haven't called him in. You haven't called him out.

לא הזמנתי אותו. לא חשפתי אותו.

You called on him to decide how he's going to be.

קראתי לו להחליט מי הוא רוצה להיות.

And with this approach, he's less likely to become defensive,

ובגישה הזו יש פחות סיכוי שהוא יהיה מתגונן,

because you haven't actually attacked him.

כי לא באמת התקפתי אותו.

And while he's organizing what to say,

ובזמן שהוא חושב מה לענות,

you've affirmed that he has options about how he wants to be,

חיזקתם את העובדה שיש לו בחירה איך הוא רוצה להיות,

especially in his niece's eyes and his family's eyes.

במיוחד בעיני האחיינית שלו והמשפחה שלו.

But most importantly, the third thing you've achieved

אבל הכי חשוב, הדבר השלישי שהשגתם

is that you did not let his bigotry go unchallenged,

הוא שלא נתתם לגזענות להישאר ללא מענה,

and that was witnessed by the entire family:

ושכל המשפחה הייתה עדה לזה:

how you stand up to bigotry at a family reunion

איך עמדתם בפני גזענות במפגש משפחתי

without hate, argument and throwing over the table.

בלי שנאה, ויכוח ולהפוך את השולחן.

Now, anybody can learn these tactics, as I've said,

כולם יכולים ללמוד את הטקטיקה הזו, כאמור,

and we really need to understand that we can offer people forgiveness

ואנחנו צריכים להבין באמת שאפשר להציע לאנשים מחילה

and a chance to redeem themselves from their mistakes.

וסיכוי להציל את עצמם מהטעויות שלהם.

Somebody gave us a chance to grow,

מישהו נתן לנו הזדמנות לגדול,

and we can offer that to others.

ואנחנו יכולים לתת את זה לאחרים.

So I invite you to join me in this calling-in culture,

אז אני מזמינה אתכם להצטרף אלי לתרבות של הזמנה,

this calling-in world that we're building.

לעולם של הזמנה שאנחנו בונים.

I think you will have a lot of joy and satisfaction in it,

אני חושבת שיהיו לכם הרבה שמחה וסיפוק

like I've found.

כמו שאני מצאתי.

We don't actually risk anything,

אנחנו בעצם לא מסכנים שום דבר,

because all we risk losing is our pain.

כי הדבר היחיד שנוכל לאבד הוא הכאב שלנו.

And then you'll learn the most powerful lesson I've learned

ואז תלמדו את השיעור החשוב ביותר שאני למדתי

from five decades of being a social justice activist:

מחמישה עשורים של פעילות למען צדק חברתי:

fighting hate should be fun.

להילחם בשנאה צריך להיות כיף.

(Laughter)

(צחוק)

It's being a hater that sucks.

להיות שונא זה מבאס.

Thank y'all.

תודה לכם.

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים וקריאות עידוד)