What is economic value, and who creates it? | Mariana Mazzucato

תרגום: Shlomo Adam עריכה: Shai Hakim

Value creation.

יצירת ערך,

Wealth creation.

יצירת עושר.

אלה מלים ממש חזקות.

These are really powerful words.

Maybe you think of finance, you think of innovation,

אולי אתם חושבים על פיננסים, על חדשנות,

you think of creativity.

על יצירתיות.

But who are the value creators?

אבל מיהם יוצרי הערך?

If we use that word, we must be implying that some people aren't creating value.

אם משתמשים במילה הזאת, יש מן הסתם אנשים שלא יוצרים ערך.

Who are they?

מי הם?

The couch potatoes?

בטטות הכורסא?

The value extractors?

מושכי הערך?

The value destroyers?

משחיתי הערך?

To answer this question, we actually have to have a proper theory of value.

כדי לענות על כך, אנו זקוקים לתיאוריה טובה של ערך.

And I'm here as an economist to break it to you

ואני באתי בתור כלכלנית להסביר לכם אותה

that we've kind of lost our way on this question.

ולומר שדי איבדנו את דרכנו בסוגיה זו.

Now, don't look so surprised.

אל תיראו כה מופתעים.

What I mean by that is, we've stopped contesting it.

כוונתי היא שהפסקנו לערער על כך.

We've stopped actually asking really tough questions

הפסקנו לשאול שאלות באמת קשות

על ההבדל בין יצירת ערך למשיכת ערך,

about what is the difference between value creation and value extraction,

פעילויות בונות והורסות.

productive and unproductive activities.

הבה ואתן לכם הקשר.

Now, let me just give you some context here.

2009 was just about a year and a half after

2009 היתה רק שנה וחצי

אחרי אחד המשברים הפיננסיים הגדולים של זמננו,

one of the biggest financial crises of our time,

second only to the 1929 Great Depression,

שהחמור ממנו היה רק השפל הגדול של 1929,

ומנכ"ל "גולדמן זקס" אמר,

and the CEO of Goldman Sachs said

Goldman Sachs workers are the most productive in the world.

שעובדי גולדמן זקס הם הפוריים ביותר בעולם.

Productivity and productiveness, for an economist,

יעילות ופריון, בשביל כלכלן,

actually has a lot to do with value.

קשורים מאד לערך.

You're producing stuff,

מדובר בהפקה של דברים,

הפקה דינמית ויעילה.

you're producing it dynamically and efficiently.

You're also producing things that the world needs, wants and buys.

וגם בהפקה של דברים שהעולם צריך, רוצה וקונה.

Now, how this could have been said just one year after the crisis,

איך ייתכן שהדברים האלה נאמרו שנה אחת בלבד לאחר המשבר

שלמעשה הציב את הבנק הזה, כמו הרבה בנקים נוספים --

which actually had this bank as well as many other banks --

I'm just kind of picking on Goldman Sachs here --

נטפלתי כאן לגולדמן זקס --

at the center of the crisis, because they had actually produced

בלב המשבר, כמי שהוציאו תחת ידם

some pretty problematic financial products mainly but not only related to mortgages,

כמה מוצרים פיננסיים בעייתים ביותר שקשורים לא רק למשכנתאות,

which saw many thousands of people actually lose their homes.

ושגרמו לכך שאלפים רבים איבדו את בתיהם.

In 2010, in just one month, September,

ב-2010, בחודש אחד בלבד, בספטמבר,

120,000 people lost their homes through the foreclosures of that crisis.

120,000 איש איבדו את בתיהם לעיקולים בעקבות המשבר.

Between 2007 and 2010,

בין 2007 ל-2010,

8.8 million people lost their jobs.

8.8 מיליון בני-אדם איבדו את מקומות העבודה שלהם.

The bank also had to then be bailed out by the US taxpayer

וגם, משלם המסים האמריקני היה צריך לחלץ את הבנק

for the sum of 10 billion dollars.

בסכום של 10 מיליארד דולר.

We didn't hear the taxpayers bragging that they were value creators,

לא שמענו שמשלמי המסים מתפארים בכך שיצרו ערך,

but obviously, having bailed out

אבל ברור שכמי שחילצו

one of the biggest value-creating productive companies,

את אחת החברות יוצרות הערך הכי גדולות ופוריות,

אולי ראוי היה שיתפארו.

perhaps they should have.

What I want to do next is kind of ask ourselves

כעת אני רוצה שנשאל את עצמנו

how we lost our way,

איך איבדנו את דרכנו,

how it could be, actually,

ובעצם, איך ייתכן

that a statement like that could almost go unnoticed,

שהצהרה כזו יכלה לעבור כמעט בשקט:

because it wasn't an after-dinner joke; it was said very seriously.

זאת לא היתה בדיחה אגבית. זה נאמר ברצינות גמורה.

So what I want to do is bring you back 300 years in economic thinking,

אז כעת ברצוני להחזיר אתכם לחשיבה הכלכלית של לפני 300 שנה,

when, actually, the term was contested.

כשהמונח הזה היה בעצם שנוי במחלוקת.

It doesn't mean that they were right or wrong,

זה לא אומר שהוא היה נכון או מוטעה,

but you couldn't just call yourself a value creator, a wealth creator.

אלא שלא יכולת סתם כך להגיד שאתה "יוצר ערך" או "יוצר עושר".

There was a lot of debate within the economics profession.

היו ויכוחים גדולים במקצוע הכלכלה.

And what I want to argue is, we've kind of lost our way,

ואני טוענת שדי איבדנו את דרכנו,

and that has actually allowed this term, "wealth creation" and "value,"

ושהנחנו למונח "יצירת עושר", או "יצירת ערך",

להפוך לחלשים ונרפים למדי

to become quite weak and lazy

and also easily captured.

וקלים לאימוץ.

OK? So let's start -- I hate to break it to you --

בסדר? אז נתחיל -- אני מצטערת לבשר לכם --

לפני 300 שנה.

300 years ago.

Now, what was interesting 300 years ago

ומעניין שלפני 300 שנה

is the society was still an agricultural type of society.

החברה היתה עדיין חברה חקלאית.

So it's not surprising that the economists of the time,

לכן אין פלא שהכלכלנים של אז,

who were called the Physiocrats,

שנקראו "פיזיוקראטים",

actually put the center of their attention to farm labor.

התייחסו במיוחד לעבודת האדמה.

הם אמרו, "מניין בא הערך?"

When they said, "Where does value come from?"

they looked at farming.

הסתכלו על החקלאות,

And they produced what I think was probably the world's first spreadsheet,

ויצרו את מה שלדעתי הוא הגליון האלקטרוני הראשון:

called the "Tableau Economique,"

"הטבלה הכלכלית".

טבע אותו פרנסואה קאניי, אחד ממנהיגי התנועה הזו.

and this was done by François Quesnay, one of the leaders of this movement.

וזה היה מעניין מאד,

And it was very interesting,

because they didn't just say, "Farming is the source of value."

משום שהם לא רק אמרו, "החקלאות היא מקור הערך":

They then really worried about what was happening to that value

הם החלו באמת לדאוג מה קורה לערך

when it was produced.

לאחר שהופק.

What the Tableau Economique does --

מה שעושה הטבלה הכלכלית --

and I've tried to make it a bit simpler here for you --

ואני ניסיתי לפשט את זה ככל האפשר עבורכם --

היא חילקה את מעמדות החברה לשלושה.

is it broke down the classes in society into three.

The farmers, creating value, were called the "productive class."

החקלאים, יוצרי הערך, שכונו "המעמד היצרני",

בעוד המעמדות האחרים רק העבירו את הערך מכאן לשם,

Then others who were just moving some of this value around

but it was useful, it was necessary,

אבל זה היה מועיל, זה היה הכרחי.

these were the merchants;

אלה היו הסוחרים,

they were called the "proprietors."

והם כונו "הבעלים",

And then there was another class that was simply charging the farmers a fee

והיה מעמד נוסף שפשוט גבה מהחקלאים עמלה

על הנכס הממשי, הקרקע,

for an existing asset, the land,

and they called them the "sterile class."

והם כונו "המעמד הסטרילי".

Now, this is a really heavy-hitting word if you think what it means:

זאת מילה טעונה ביותר, אם חושבים על משמעותה:

that if too much of the resources are going to the landlords,

אם יותר מדי משאבים הולכים אל בעלי האדמות,

you're actually putting the reproduction potential of the system at risk.

מסכנים את פוטנציאל הייצור של המערכת.

And so all these little arrows there were their way of simulating --

אז כל החיצים האלה שימשו אותם כדי לדמות --

again, spreadsheets and simulators, these guys were really using big data --

שוב, גליונות אלקטרוניים ושיטות הדמיה, הם עבדו למעשה עם נתוני עתק --

they were simulating what would actually happen under different scenarios

הם עשו הדמיות למה שיקרה בתרחישים שונים

if the wealth actually wasn't reinvested back into production

אם העושר לא יושקע בחזרה בייצור

to make that land more productive

כדי שהקרקע תהיה פוריה יותר,

ויישאב החוצה בדרכים שונות,

and was actually being siphoned out in different ways,

or even if the proprietors were getting too much.

או אפילו אם הבעלים הרוויחו יותר מדי.

And what later happened in the 1800s,

ומה שקרה בהמשך, במאה ה-19,

and this was no longer the Agricultural Revolution

ואז כבר לא היתה המהפכה החקלאית

but the Industrial Revolution,

אלא התעשייתית,

is that the classical economists,

הוא שהכלכלנים הקלאסיים:

and these were Adam Smith, David Ricardo, Karl Marx, the revolutionary,

אדם סמית', דיוויד ריקרדו וקרל מרקס המהפכן,

also asked the question "What is value?"

שאלו גם הם: "מהו ערך?"

But it's not surprising that because they were actually living

אבל שלא במפתיע, היות שהם חיו

through an industrial era with the rise of machines and factories,

בעידן תעשייתי של עליית המכונות והמפעלים,

they said it was industrial labor.

הם קבעו שערך הוא העמל התעשייתי,

So they had a labor theory of value.

והם ניסחו תיאוריית-עבודה של ערך.

אך שוב, הם התמקדו בייצור החוזר,

But again, their focus was reproduction,

this real worry of what was happening to the value that was created

בדאגה הממשית למה שקורה עם הערך לאחר שנוצר

if it was getting siphoned out.

אם הוא נשאב.

וב"עושר העמים",

And in "The Wealth of Nations,"

Adam Smith had this really great example of the pin factory where he said

אדם סמית' הביא דוגמה מעולה של מפעל לייצור סיכות:

if you only have one person making every bit of the pin,

אם אדם אחד בלבד מייצר את כל חלקי הסיכה,

at most you can make one pin a day.

הוא יוכל לכל היותר לייצר סיכה אחת ביום.

But if you actually invest in factory production and the division of labor,

אבל אם משקיעים בתפוקת המפעל ובחלוקת העבודה,

new thinking --

חשיבה חדשה --

today, we would use the word "organizational innovation" --

היום היינו משתמשים במונח "חדשנות ארגונית" --

then you could increase the productivity

ניתן אז להגדיל את הפריון,

and the growth and the wealth of nations.

את הצמיחה ואת העושר של העמים.

So he showed that 10 specialized workers

הוא הוכיח שעשרה פועלים מומחים

who had been invested in, in their human capital,

שהשקיעו בהם, בהון האנושי שלהם,

could produce 4,800 pins a day,

יוכלו לייצר 4,800 סיכות ביום,

as opposed to just one by an unspecialized worker.

בניגוד לסיכה אחת ע"י עובד לא-מיומן.

And he and his fellow classical economists

והוא ועמיתיו, הכלכלנים הקלאסיים,

also broke down activities into productive and unproductive ones.

חילקו את הפעילויות ליצרניות ולבלתי-יצרניות.

(Laughter)

(צחוק)

And the unproductive ones weren't --

כשהבלתי-יצרניים הם --

I think you're laughing because most of you are on that list, aren't you?

נראה לי שאתם צוחקים כי מרביתכם ברשימה הזאת, נכון?

(צחוק)

(Laughter)

Lawyers! I think he was right about the lawyers.

עורכי-דין! לדעתי הוא צדק לגבי עורכי הדין.

בהחלט לא הפרופסורים, האנשים הכי נחותים...

Definitely not the professors, the letters of all kind people.

So lawyers, professors, shopkeepers, musicians.

עורכי-דין, פרופסורים, חנוונים, מוסיקאים.

He obviously hated the opera.

הוא בבירור שנא אופרה.

הוא מן הסתם ראה את ההופעה הכי גרועה בחייו

He must have seen the worst performance of his life

the night before writing this book.

בערב שלפני כתיבת הספר הזה.

There's at least three professions up there

יש כאן לפחות שלושה מקצועות

that have to do with the opera.

שקשורים באופרה.

But this wasn't an exercise of saying, "Don't do these things."

אבל זה לא היה תרגיל ב"אל תעשו את זה",

It was just, "What's going to happen

אלא רק ב"מה יקרה

if we actually end up allowing some parts of the economy to get too large

"אם נניח לחלקים מסוימים בכלכלה לגדול יותר מדי

without really thinking about how to increase the productivity

"מבלי לחשוב ברצינות איך מגדילים את הפריון

of the source of the value that they thought was key,

"של מקור הערך הזה", שבעיניהם היה העיקרי,

which was industrial labor.

הלא הוא העמל התעשייתי.

And again, don't ask yourself is this right or is this wrong,

ושוב, אל תשאלו את עצמכם אם זה נכון או לא,

it was just very contested.

זה היה רק מאד שנוי במחלוקת.

By making these lists,

עריכת הרשימות הללו

it actually forced them also to ask interesting questions.

אילצה אותם גם להעלות שאלות מעניינות.

And their focus, as the focus of the Physiocrats,

והמיקוד שלהם, כמו של הפיזיוקראטים,

was, in fact, on these objective conditions of production.

היה למעשה בתנאים האובייקטיביים של הייצור.

They also looked, for example, at the class struggle.

הם גם בחנו, למשל, את מלחמת המעמדות.

Their understanding of wages

המשכורת, לפי הבנתם,

had to do with the objective, if you want, power relationships,

היתה קשורה ביחסי-כוחות אובייקטיביים, אם תרצו,

בכוחות המיקוח של ההון והעבודה.

the bargaining power of capital and labor.

But again, factories, machines, division of labor,

אך שוב, מפעלים, מכונות, חלוקת עבודה,

agricultural land and what was happening to it.

אדמה חקלאית ומה שקורה לה.

So the big revolution that then happened --

אז המהפכה הגדולה שאירעה אז --

ואת זה, אגב, לא מרבים ללמד בשיעורי הכלכלה --

and this, by the way, is not often taught in economics classes --

המהפכה הגדולה שאירעה שיצרה את המערכת הקיימת

the big revolution that happened with the current system

של החשיבה הכלכלית שלנו כיום,

of economic thinking that we have,

which is called "neoclassical economics,"

הקרויה "כלכלה ניאו-קלאסית",

was that the logic completely changed.

היתה היפוך גמור של ההגיון.

It changed in two ways.

ההגיון השתנה בשתי דרכים.

It changed from this focus on objective conditions to subjective ones.

המיקוד עבר מהתנאים האובייקטיביים לתנאים הסובייקטיביים.

Let me explain what I mean by that.

הבה ואסביר למה כוונתי בכך.

Objective, in the way I just said.

"אובייקטיבי" - כפי שזה עתה תיארתי.

Subjective, in the sense that all the attention went to

"סובייקטיבי", במובן זה שכל תשומת הלב הופנתה

how individuals of different sorts make their decisions.

לאופן בו כל מיני יחידים מקבלים החלטות.

OK, so workers are maximizing their choices of leisure versus work.

למשל, העובדים ממרבים את האפשרויות של פנאי לעומת עבודה.

Consumers are maximizing their so-called utility,

הצרכנים ממרבים את השירות שהם מקבלים,

which is a proxy for happiness,

ושמייצג אושר,

and firms are maximizing their profits.

וחברות ממרבות את רווחיהן.

And the idea behind this was that then we can aggregate this up,

והרעיון שמאחורי זה היה שאנו יכולים לסכם את זה

ולראות מה יוצא,

and we see what that turns into,

which are these nice, fancy supply-and-demand curves

כלומר, גרפים נאים של ביקוש והיצע

which produce a price,

שמגדירים מחיר,

an equilibrium price.

מחיר של שיווי-משקל.

It's an equilibrium price, because we also added to it

זהו מחיר של שיווי-משקל כי הוספנו לזה

a lot of Newtonian physics equations

המון משוואות של פיזיקה ניוטונית

where centers of gravity are very much part of the organizing principle.

שבהן מרכז הכובד הוא במידה רבה חלק מהעקרון המארגן.

But the second point here is that that equilibrium price, or prices,

אבל הנקודה השניה היא שמחיר או מחירי שיווי-המשקל

reveal value.

חושפים ערך.

So the revolution here is a change from objective to subjective,

אז המהפכה כאן היא מעבר מהאובייקטיבי לסובייקטיבי,

but also the logic is no longer one of what is value,

אבל גם ההגיון כבר איננו אומר מהו ערך

או איך הוא נקבע,

how is it being determined,

what is the reproductive potential of the economy,

מהו הפוטנציאל היצרני של הכלכלה -

which then leads to a theory of price

מה שבתורו מוביל לתיאוריית מחירים,

but rather the reverse:

אבל הפוכה:

a theory of price and exchange

תיאוריה של מחירים וחליפין

which reveals value.

שחושפים ערך.

זהו שינוי עצום.

Now, this is a huge change.

וזה איננו רק תרגיל אקדמי, מרתק ככל שיהיה.

And it's not just an academic exercise, as fascinating as that might be.

זה משפיע על האופן בו אנו מודדים צמיחה.

It affects how we measure growth.

זה משפיע על ניהול הכלכלה שלנו כך שתפיק יותר פעילויות מסוימות

It affects how we steer economies to produce more of some activities,

less of others,

ופחות פעילויות אחרות,

איך אנו מתמחרים יותר פעילויות מסוימות מאשר אחרות.

how we also remunerate some activities more than others.

And it also just kind of makes you think,

וזה גם מעורר את התהייה,

עד כמה אתה שמח לצאת מהמיטה אם אתה יוצר ערך או לא,

you know, are you happy to get out of bed if you're a value creator or not,

מהי מערכת המחיר עצמה אם לא אתה קובע אותה?

and how is the price system itself if you aren't determining that?

ציינתי שזה משפיע על האופן בו אנו חושבים על תפוקה.

I mentioned it affects how we think about output.

If we only include, for example, in GDP,

אם למשל נכלול בתמ"ג

those activities that have prices,

רק את הפעילויות שיש להן מחיר,

יקרו כל מיני דברים משונים.

all sorts of really weird things happen.

Feminist economists and environmental economists

כלכלנים פמיניסטיים וכלכלנים סביבתיים

have actually written about this quite a bit.

כתבו על זה לא מעט, למען האמת.

Let me give you some examples.

אתן לכם כמה דוגמאות.

If you marry your babysitter, GDP will go down, so do not do it.

אם תתחתנו עם השמרטפית, התמ"ג יירד, אז אל תעשו זאת.

Do not be tempted to do this, OK?

אל תתפתו לכך, בסדר?

Because an activity that perhaps was before being paid for is still being done

כי זו פעילות שהיתה בשכר, היא עדיין נעשית,

אבל כבר לא בשכר.

but is no longer paid.

(Laughter)

(צחוק)

If you pollute, GDP goes up.

אם אתם מזהמים, התמ"ג עולה.

Still don't do it, but if you do it, you'll help the economy.

בכל זאת אל תעשו זאת, אבל אם כן, אתם תורמים לכלכלה.

Why? Because we have to actually pay someone to clean it.

מדוע? כי נצטרך לשלם למישהו כדי לנקות את זה.

Now, what's also really interesting is what happened to finance

ועוד דבר מעניין מאד הוא מה קורה לכספים

in the financial sector in GDP.

במגזר הפיננסי של התמ"ג.

This also, by the way, is something I'm always surprised

אגב, תמיד מפתיע אותי גם שכלכלנים רבים לא יודעים זאת.

that many economists don't know.

Up until 1970,

עד 1970,

most of the financial sector was not even included in GDP.

רוב המגזר הפיננסי בכלל לא היה כלול בתמ"ג.

כאילו בעקיפין, אולי שלא-ביודעין,

It was kind of indirectly, perhaps not knowingly,

still being seen through the eyes of the Physiocrats

הוא עדיין נראה דרך עיניהם של הפיזיוקראטים

as just kind of moving stuff around, not actually producing anything new.

כהעברה של דברים מכאן לשם בלי ממש לייצר משהו חדש.

So only those activities that had an explicit price were included.

כלומר, נכללו רק אותן פעילויות עם מחיר מפורש.

For example, if you went to get a mortgage, you were charged a fee.

למשל, אם רציתם לקבל משכנתא, גבו מכם עמלה,

That went into GDP and the national income and product accounting.

והיא חושבה בתמ"ג, בהכנסה הלאומית ובחשבונאות המוצר.

אבל לא תשלומי הריבית נטו, לדוגמא.

But, for example, net interest payments didn't,

the difference between what banks were earning in interest

ההפרש בין מה שהבנקים הרוויחו מהריבית

if they gave you a loan and what they were paying out for a deposit.

כשנתנו לכם הלוואה, לבין מה שהם שילמו על פקדון,

לא נכלל.

That wasn't being included.

אז אנשים שהתעסקו בהנהלת חשבונות החלו לבחון נתונים

And so the people doing the accounting started to look at some data,

which started to show that the size of finance

שהחלו להראות שכמות הפיננסים

and these net interest payments

וכמות תשלומי הריבית-נטו

were actually growing substantially.

גדלים במידה ניכרת.

And they called this the "banking problem."

והם כינו את זה "בעיית בנקאות".

These were some people working inside, actually, the United Nations

אלה היו אנשים שעבדו באו"ם,

בקבוצה בשם "מערכת החשבונות הלאומיים".

in a group called the Systems of National [Accounts], SNA.

הם כינו זאת "בעיית בנקאות",

They called it the "banking problem,"

like, "Oh my God, this thing is huge, and we're not even including it."

כאילו, "אוי ואבוי, זאת כמות עצומה ובכלל לא החשבנו אותה."

אז במקום לעצור, לערוך את הטבלה הכלכלית

So instead of stopping and actually making that Tableau Economique

or asking some of these fundamental questions

ולשאול כמה שאלות בסיסיות כאלה

that also the classicals were asking about what is actually happening,

שגם הכלכלנים הקלאסיים שאלו לגבי מה שקורה,

the division of labor between different types of activities in the economy,

חלוקת העבודה בין סוגי פעילויות שונים בכלכלה,

הם פשוט נתנו שם לתשלומי הריבית-נטו האלה.

they simply gave these net interest payments a name.

הבנקים המסחריים כינו את זה "תיווך פיננסי",

So the commercial banks, they called this "financial intermediation."

וזה חושב כחלק מחשבונות ההכנסה והתוצר הלאומיים.

That went into the NIPA accounts.

And the investment banks were called the "risk-taking activities,"

ובנקי ההשקעות כונו "פעילויות של נטילת סיכונים",

and that went in.

וככה זה נכנס.

למקרה שלא הסברתי את זה היטב,

In case I haven't explained this properly,

הקו האדום מראה כמה מהר יותר

that red line is showing how much quicker

צמח תיווך הביניים כולו

financial intermediation as a whole was growing

compared to the rest of the economy, the blue line, industry.

בהשוואה לשאר הכלכלה, הקו הכחול, התעשיה.

And so this was quite extraordinary,

אז זה היה מדהים למדי,

because what actually happened, and what we know today,

כי מה שקרה אז בפועל, ומה שידוע לנו היום,

and there's different people writing about this,

ויש אנשים שכותבים על זה,

this data here is from the Bank of England,

הנתונים האלה הם מה"בנק אוף אינגלנד",

הוא שהרבה ממה שעושים הפיננסים

is that lots of what finance was actually doing

משנות ה-70 וה-80 והלאה,

from the 1970s and '80s on

הוא בעקרון מימון עצמי:

was basically financing itself:

finance financing finance.

הפיננסים מממנים את המגזר הפיננסי.

And what I mean by that is finance, insurance and real estate.

כלומר, במגזרי הפיננסים, הביטוח והנדל"ן,

למעשה, בבריטניה,

In fact, in the UK,

something like between 10 and 20 percent of finance

משהו כמו 10-20 אחוזים מהפיננסים

finds its way into the real economy, into industry,

מוצאים את דרכם אל הכלכלה האמיתית, התעשייה,

say, into the energy sector, into pharmaceuticals,

כמו מגזר האנרגיה, תעשיית התרופות,

מגזר המיחשוב,

into the IT sector,

but most of it goes back into that acronym, FIRE:

אבל רובם חוזרים לתוך ראשי-התיבות האלה, פב"ן:

פיננסים, ביטוח ונדל"ן.

finance, insurance and real estate.

It's very conveniently called FIRE.

נוח מאד לכנות אותם פב"ן.

Now, this is interesting because, in fact,

וזה בעצם מעניין,

כי אין בכך כדי לומר שהפיננסים טובים או רעים,

it's not to say that finance is good or bad,

אלא מדובר במידה שבה

but the degree to which,

by just having to give it a name,

בכך שנאלצו לתת לזה שם,

כי למעשה נוצרה כאן הכנסה,

because it actually had an income that was being generated,

as opposed to pausing and asking, "What is it actually doing?" --

בניגוד להשהות ותהייה, "מה זה בעצם עושה?" --

זאת היתה הזדמנות שהוחמצה.

that was a missed opportunity.

Similarly, in the real economy, in industry itself, what was happening?

בדומה לכך, בכלכלה האמיתית, בתעשיה עצמה, מה קרה?

And this real focus on prices and also share prices

והמיקוד המציאותי הזה במחירים וגם במחירי המניות

has created a huge problem of reinvestment,

יצר בעיה ענקית של השקעות חוזרות,

again, this real attention that both the Physiocrats and the classicals had

שוב, תשומת הלב המציאותית של הפיזיוקראטים והכלכלנים הקלאסיים כאחד

to the degree to which the value that was being generated in the economy

למידה שבה הערך שנוצר בכלכלה

was in fact being reinvested back in.

הושקע בה בחזרה.

And so what we have today is an ultrafinancialized industrial sector

אז מה שיש לנו היום הוא מגזר תעשייתי במימון-על

where, increasingly, a share of the profits and the net income

שבו, יותר ויותר, חלק מהרווחים וההכנסה-נטו

are not actually going back into production,

אינם חוזרים אל הייצור,

into human capital training, into research and development

להכשרת הון אנושי, למחקר ופיתוח,

but just being siphoned out in terms of buying back your own shares,

אלא פשוט נשאבים החוצה בצורת קניה עצמית של המניות,

which boosts stock options, which is, in fact, the way

מה שמגדיל את האופציות בבורסה, וזו למעשה הדרך

that many executives are getting paid.

שבה מנהלים רבים מקבלים את שכרם.

And, you know, some share buybacks is absolutely fine,

אז כמה קניות חוזרות של מניות - אין בעיה,

אבל המערכת הזאת מקולקלת לגמרי.

but this system is completely out of whack.

המספרים שאני מראה לכם כאן

These numbers that I'm showing you here

מראים שבעשר השנים האחרונות, 466 חברות במדד אס-אנד-פי 500

show that in the last 10 years, 466 of the S and P 500 companies

have spent over four trillion on just buying back their shares.

הוציאו מעל ארבעה טריליון דולר על קניה חוזרת של מניותיהן.

ואם מסכמים את זה ברמת המאקרו הכלכלית,

And what you see then if you aggregate this up at the macroeconomic level,

so if we look at aggregate business investment,

אם מסתכלים על השקעות עסקיות במצטבר,

which is a percentage of GDP,

שמהווים אחוז מהתמ"ג,

you also see this falling level of business investment.

רואים גם את הנפילה ברמת ההשקעות העסקיות.

וזאת בעיה.

And this is a problem.

This, by the way, is a huge problem for skills and job creation.

אגב, זאת בעיה עצומה מבחינת יצירת כישורים ומשרות.

You might have heard there's lots of attention these days

אולי שמעתם שכיום מרבים להתעסק

ב"האם הרובוטים משתלטים על מקומות העבודה שלנו?"

to, "Are the robots taking our jobs?"

ברור שהמיכון, לאורך הדורות, גזל מקומות עבודה,

Well, mechanization has for centuries, actually, taken jobs,

but as long as profits were being reinvested back into production,

אבל כל עוד הרווחים הושקעו בחזרה בייצור,

then it didn't matter: new jobs appeared.

זה לא שינה: הופיעו מקומות עבודה חדשים.

But this lack of reinvestment is, in fact, very dangerous.

אבל המחסור הזה בהשקעה חוזרת מסוכן מאד.

Similarly, in the pharmaceutical industry, for example, how prices are set,

בדומה לכך, בתעשיית התרופות, איך שהמחירים נקבעים, למשל,

it's quite interesting how it doesn't look at these objective conditions

מעניין מאד שלא מתחשבים שם בתנאים האובייקטיביים

of the collective way in which value is created in the economy.

של הדרך הקולקטיבית שבה נוצר בכלכלה ערך.

So in the sector where you have lots of different actors --

אז במגזר שיש בו המון שחקנים שונים --

ציבוריים, פרטיים וכמובן ארגוני המגזר השלישי --

public, private, of course, but also third-sector organizations --

creating value,

שיוצרים ערך,

the way we actually measure value in this sector

הדרך בה אנו מודדים בפועל ערך במגזר הזה

is through the price system itself.

הוא דרך מערכת התמחור עצמה.

Prices reveal value.

המחיר מגדיר את הערך.

אז כשלאחרונה

So when, recently,

the price of an antibiotic went up by 400 percent overnight,

מחיר תרופה אנטיביוטית קפץ בן-לילה ב-400 אחוזים,

and the CEO was asked, "How can you do this?

והמנכ"ל נשאל "איך אתה מסוגל לעשות זאת?

People actually need that antibiotic.

"אנשים זקוקים לתרופה הזאת. זה לא הוגן."

That's unfair."

He said, "Well, we have a moral imperative

הוא ענה, "יש לנו ציווי מוסרי

"להניח למחירים לעלות ככל שהשוק יוכל לשאת,"

to allow prices to go what the market will bear,"

completely dismissing the fact that in the US, for example,

בהתעלמות גמורה מהעובדה שבארה"ב, למשל,

the National Institutes of Health spent over 30 billion a year

מוסדות הבריאות הלאומיים מוציאים מעל 30 מיליארד בשנה

על מחקר רפואי שמניב תרופות כאלה.

on the medical research that actually leads to these drugs.

So, again, a lack of attention to those objective conditions

אז שוב, לא מתייחסים לתנאים האובייקטיביים האלה

and just allowing the price system itself to reveal the value.

ופשוט מניחים למערכת המחירים להגדיר את הערך.

זה איננו סתם תרגיל אקדמי,

Now, this is not just an academic exercise,

as interesting as it may be.

מעניין ככל שיהיה.

All this really matters [for] how we measure output,

כל זה חשוב מאד לדרך בה אנו מודדים תפוקה,

to how we steer the economy,

לדרך בה אנו מכוונים את הכלכלה,

to whether you feel that you're productive,

לעורר הרגשה שאתה יצרני,

לאילו מגזרים עוזרים ומסייעים

to which sectors we end up helping, supporting

and also making people feel proud to be part of.

וגם מעוררים באנשים גאווה להיות חלק מהכלכלה.

In fact, going back to that quote,

למעשה, אם נחזור לאותה ציטטה,

it's not surprising that Blankfein could say that.

לא מפתיע שבלנקפיין היה יכול לומר אותה.

He was right.

הוא צדק.

In the way that we actually measure production, productivity

אם זו הדרך בה אנו מודדים יצרנות, פריון וערך בכלכלה,

and value in the economy,

כמובן שעובדי גולדמן זקס הם הכי פרודוקטיביים.

of course Goldman Sachs workers are the most productive.

They are in fact earning the most.

למעשה, הם מרוויחים הכי הרבה.

The price of their labor is revealing their value.

מחיר העבודה שלהם מגדיר את ערכם.

אבל זה כבר חוזר על עצמו, כמובן.

But this becomes tautological, of course.

And so there's a real need to rethink.

אז קיים צורך אמיתי לחשיבה מחודשת.

We need to rethink how we're measuring output,

עלינו לחשוב מחדש איך אנו מודדים תפוקה,

and in fact there's some amazing experiments worldwide.

ולמען האמת, נערכים בעולם כמה ניסויים מדהימים.

In New Zealand, for example, they now have a gross national happiness indicator.

בניו-זילנד, למשל, יש להם מדד אושר לאומי גולמי.

In Bhutan, also, they're thinking about happiness and well-being indicators.

בבהוטן גם חושבים על מדדי אושר ואיכות חיים.

But the problem is that we can't just be adding things in.

אבל הבעייה היא שאי-אפשר סתם לעשות פעולות חיבור.

We do have to pause,

עלינו לעצור,

and I think this should be a moment for pause,

ולדעתי זהו הרגע לעצור,

given that we see so little has actually changed

לאור זאת שמעט מאד השתנה בפועל

מאז המשבר הכלכלי,

since the financial crisis,

to make sure that we are not also confusing

לוודא גם שאנו לא מבלבלים

בין משיכת ערך ליצירת ערך,

value extraction with value creation,

כלומר רואים מה כלול ולא סתם להוסיף עוד,

so looking at what's included, not just adding more,

to make sure that we're not, for example, confusing rents with profits.

לוודא למשל שאיננו מבלבלים בין שכ"ד לרווחים.

Rents for the classicals was about unearned income.

שכ"ד בעיני הכלכלנים הקלאסיים היה הכנסה שהוחמצה.

Today, rents, when they're talked about in economics,

היום, שכ"ד, כשמדברים על כלכלה,

is just an imperfection towards a competitive price

הוא סתם מכשול בפני השגת מחיר תחרותי,

שאפשר להתגבר עליו אם מבטלים קצת א-סימטריוּת.

that could be competed away if you take away some asymmetries.

Second, we of course can steer activities into what the classicals called

שנית, כמובן שאנו יכולים לכוון פעילויות למה שהכלכלנים הקלאסיים כינו

the "production boundary."

"גבול הפרודוקטיביות".

This should not be an us-versus-them,

זה לא צריך להיות הם-או-אנחנו,

big, bad finance versus good, other sectors.

מגזר הפיננסי הגדול והרע נגד שאר המגזרים הטובים.

יכולנו לתקן את המגזר הפיננסי.

We could reform finance.

There was a real lost opportunity in some ways after the crisis.

אחרי המשבר, כמה הזדמנויות טובות אבדו במובן מסוים.

We could have had the financial transaction tax,

יכולנו להנהיג את המס על עסקאות פיננסיות,

שהיה מתגמל עסקאות לטווח ארוך על פני קצרות הטווח,

which would have rewarded long-termism over short-termism,

but we didn't decide to do that globally.

אבל לא החלטנו לעשות זאת באופן גלובלי.

We can. We can change our minds.

אנו יכולים. באפשרותנו לשנות את דעתנו.

We can also set up new types of institutions.

אנו יכולים גם להקים סוגי מוסדות חדשים.

There's different types of, for example, public financial institutions worldwide

יש בעולם סוגים שונים, למשל, של מוסדות פיננסיים ציבוריים

שמספקים מימון סבלני וארוך-טווח

that are actually providing that patient, long-term, committed finance

that helps small firms grow, that help infrastructure and innovation happen.

שעוזר לחברות קטנות לגדול, שעוזר להקמת תשתיות ולחדשנות.

But this shouldn't just be about output.

אבל העיקר לא צריך להיות תפוקה בלבד.

This shouldn't just be about the rate of output.

העיקר לא צריך להיות קצב התפוקה.

עלינו גם לעצור, כחברה,

We should also as a society pause

and ask: What value are we even creating?

ולשאול: איזה ערך אנו בכלל יוצרים?

And I just want to end with the fact that this week we are celebrating

ואני רוצה לסיים עם העובדה שהשבוע אנו חוגגים

50 שנה לנחיתה על הירח.

the 50th anniversary of the Moon landing.

This required the public sector, the private sector,

זה דרש מהמגזר הציבורי ומהמגזר הפרטי

to invest and innovate in all sorts of ways,

להשקיע ולחדש בכל מיני דרכים,

not just around aeronautics.

ולא רק בתחום האווירונאוטיקה.

It included investment in areas like nutrition and materials.

זה כלל השקעות בתחומים כמו תזונה וחומרים.

There were lots of actual mistakes that were done along the way.

אגב כך נעשו הרבה שגיאות.

In fact, what government did was it used its full power of procurement,

למעשה, הממשל ניצל את מלוא כוח הרכש שלו,

for example, to fuel those bottom-up solutions,

למשל, לטובת הפתרונות היזמיים האלה,

שחלקם נכשלו.

of which some failed.

But are failures part of value creation?

אבל האם הכשלונות מהווים חלק ביצירה של ערך,

Or are they just mistakes?

או שהם סתם טעויות?

Or how do we actually also nurture the experimentation,

איך אנו גם מטפחים את הנסיונות,

the trial and error and error and error?

את הניסוי-וטעייה, את הטעייה-וטעייה?

Bell Labs, which was the R and D laboratory of AT and T,

מעבדות "בל", מעבדת המו"פ של איי-טי-אנד-טי,

actually came from an era where government was quite courageous.

הוקמו בעידן שבו הממשל היה אמיץ למדי.

It actually asked AT and T that in order to maintain its monopoly status,

הם דרשו מאיי-טי-אנד-טי שכדי לשמור על המונופול שלה,

עליה להשקיע מחדש בכלכלה האמיתית את רווחיה,

it had to reinvest its profits back into the real economy,

innovation

חדשנות,

חדשנות מעבר למערכות תקשורת.

and innovation beyond telecoms.

That was the history, the early history of Bell Labs.

זאת היתה ההיסטוריה, ההיסטוריה המוקדמת של מעבדות בל.

So how we can get these new conditions around reinvestment

אז איך ניצור את התנאים החדשים להשקעה חוזרת

כדי להשקיע ביחד בסוגי ערך חדשים

to collectively invest in new types of value

כדי לפתור כמה מהאתגרים הגדולים ביותר של זמננו,

directed at some of the biggest challenges of our time,

like climate change?

כמו שינויי האקלים?

This is a key question.

זאת שאלה מרכזית.

But we should also ask ourselves,

אבל עלינו גם לשאול את עצמנו,

had there been a net present value calculation

אילו היה חישוב של ערך-נטו,

or a cost-benefit analysis done

או אילו היה נערך ניתוח עלות-תועלת

about whether or not to even try to go to the Moon and back again

בשאלה אם בכלל לנסות לטוס לירח ובחזרה

באותו הדור,

in a generation,

we probably wouldn't have started.

מן הסתם לא היינו מתחילים בכלל.

So thank God,

אז תודה לאל,

because I'm an economist, and I can tell you,

ככלכלנית, אני יכולה לומר לכם

value is not just price.

שערך איננו רק מחיר.

תודה לכם.

Thank you.

(Applause)

(מחיאות כפיים)