Stories of Photographing Monumental People (from Michelle Obama to Stephen Hawking) | Platon | TED

תרגום: Michal Shargil Ben Sira עריכה: zeeva livshitz

So here we are, together.

אז, הנה אנחנו , ביחד.

But we're in a technological trance.

אבל אנחנו בטרנס טכנולוגי.

Here we are together, but we're divided by tribalism.

הנה אנחנו ביחד, אבל אנחנו מחולקים ע“י השבטיות.

Here we are together, but we're distracted by mass myths.

הנה אנחנו ביחד, אך דעתנו מוסחת על-ידי מיתוסים המוניים.

We've been separated by walls,

אנחנו מופרדים על־ידי קירות,

windows, computer screens, borders.

חלונות, מסכי מחשב, גבולות.

But we're united in our hearts.

אך אנחנו מאוחדים בליבנו.

Oh, we've argued and quarreled in the past.

אה, התווכחנו והסתכסכנו בעבר.

But now we know we've got a common bond.

אבל כעת אנחנו יודעים שיש לנו חיבור משותף.

Humanity.

אנושיות.

So why are we all here?

אז למה כולנו כאן?

Maybe we're all looking for a key.

אולי אנחנו מחפשים מפתח.

A key to unlock this political, economic, social, cultural paralysis.

מפתח שיפתח את השיתוק הפוליטי, הכלכלי, החברתי, התרבותי.

Maybe the answer is in a little word: empathy.

אולי התשובה היא מילה קטנה: אמפתיה.

Empathy is not just walking in someone's shoes or feeling someone's pain.

אמפתיה אינה רק להיכנס לנעליו של אחר, או להרגיש את הכאב של מישהו.

Empathy is the secret ingredient

אמפתיה היא המרכיב הסודי

for finding a human connection.

כדי למצוא את החיבור האנושי.

So I want you to open up your hearts and open up your minds,

אז אני רוצה שאתם תיפתחו את ליבכם ותיפתחו את הראש,

because in times of confusion,

כי בזמנים של בלבול,

we must not lose our capacity to dare to be kind to each other.

אסור לנו לאבד את היכולת שלנו להעז להיות נדיבים אחד לשני.

Some years ago,

לפני כמה שנים,

I had the great privilege to be invited to the White House

הייתה לי הזכות הגדולה להיות מוזמן אל הבית הלבן

to do this.

כדי לעשות את זה.

Now this has got nothing to do with politics.

ואין לזה שום קשר לפוליטיקה.

This is a cultural moment in American history.

זה רגע תרבותי בהיסטוריה האמריקאית.

This is Michelle Obama's first portrait as First Lady.

זוהי מישל אובאמה בפורטרט הראשון שלה כגברת הראשונה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So on this day, I was nervous.

אז באותו היום, הייתי עצבני.

And when I'm nervous, I get socially clumsy.

וכשאני עצבני, אני נהיה מגושם חברתית.

Know what I mean?

אתם יודעים מה זה אומר?

(Laughter)

(צחוק)

So I picked up my camera, focused on her eyelash,

אז הרמתי את המצלמה שלי, מיקדתי אותה על הריסים שלה,

and in my clumsiness I shouted out,

ובגמלוניות שלי צעקתי,

"Right, my love, I want your soul.

“יופי, אהובה, אני רוצה את הנשמה שלך.

Give it to me."

תני לי אותה.”

(Laughter)

(צחוק)

Silence in the room.

שקט בחדר.

(Laughter)

(צחוק)

I'm sure the hairdresser almost dropped the hairspray in shock.

אני בטוחה שמעצב השיער כמעט הפיל את בקבוק הספריי מההלם.

And as I took this picture,

וברגע שצילמתי את התמונה הזו,

this devastating look came over her face.

המבט ההורס הזה צץ על פניה.

The eyebrow raises as if to say,

הגבה מורמת כאילו אומרת,

"How dare you?

“איך אתה מעז?

But I quite like it at the same time."

אבל בו זמנית אני די אוהבת את זה.”

(Laughter)

(צחוק)

So then I realize what I just said.

ואז הבנתי מה בדיוק אמרתי.

And I said, "My goodness me, I'm an Englishman.

ואמרתי, ”אלוהים אדירים, אני אדם אנגלי.

And in England we invented being polite.

ובאנגליה אנחנו המצאנו את להיות מנומסים.

I think Canadians and Americans do it better now, but we invented it.

אני חושב שהקנדים והאמריקאים עושים זאת כעת טוב מאיתנו, אבל אנחנו המצאנו את זה.

And here I am in the White House,

והנה אני נמצא בבית הלבן,

calling you ‘my love’ and demanding your soul.

קורא לך ‘אהובה שלי’ ודורש את הנשמה שלך.

Please forgive my atrocities."

בבקשה סלחי לי על הזוועה.”

She stands up, gives me a hug and whispers in my ear,

היא קמה, נתנה לי חיבוק ולחשה לי באוזן,

"Platon, when all is said and done, I'm just Michelle."

“פלאטון, בסופו של דבר, אני רק מישל.”

This is Pussy Riot.

זו הלהקה ‘פוסי ריוט’.

You probably know them as the hardcore feminist punk rock group

אתם בוודאי שמעתם עליהן כלהקת פאנק-רוק פמיניסטית הארדקור

who spoke truth to power against Putin's excessive nationalism.

שדיברו אמת לשלטון נגד הלאומנות המוגזמת של פוטין.

And consequently,

וכתוצאה מכך,

they were sent to a Siberian prison for two years.

הן נשלחו לכלא סיבירי לשנתיים.

But what happens if we remove those colorful, aggressive masks?

אבל מה יקרה אם נסיר את המסכות הצבעוניות, האגרסיביות האלה?

You see something different.

אתם רואים משהו אחר.

This is Nadia and Masha

אלו נדיה ומאשה

photographed after they were released from prison.

שצולמו אחרי שהן שוחררו מהכלא.

Look at their faces, you can see the vulnerability on their faces.

הסתכלו בפנים שלהן, אתם יכולים לראות את הפגיעות על פניהן.

You can see that they've paid a heavy price

תוכלו לראות שהן שילמו מחיר כבד

for their support of LGBTQ rights

לתמיכה שלהן בזכויות הלהטב“ק

and women's rights in Russia.

וזכויות הנשים ברוסיה.

Now during their trial in the courtroom, before jail,

עכשיו במהלך המשפט שלהן באולם הדיונים, לפני הכלא,

they were kept in a big cage as if they're wild animals.

הן הוחזקו בכלוב גדול כאילו היו חיות בר.

Nadia, the woman with dark hair, the co-founder of Pussy Riot,

נדיה, האישה עם השיער הכהה, המייסדת־השותפה של ה‘פוסי-ריוט’,

she was constantly scribbling handwritten notes on a scrappy piece of paper.

שרבטה כל הזמן הערות בכתב יד על פיסת נייר מקומטת.

Eventually, the judge said to her,

לבסוף, השופט אמר לה,

"I want you to stand up and make your closing statement

“אני רוצה שתעמדי ותתני את הצהרת הסיום שלך

before I sentence you."

לפני שאני גוזר את דינך.”

I'm sure Nadia must have known she's about to go to jail.

אני בטוח שנדיה הבינה שהיא עומדת להישלח לכלא.

Nevertheless, she stood up.

ובכל זאת, היא עמדה.

Nervously clutching her piece of paper,

לופתת בעצבנות את פיסת הנייר שלה,

took a deep breath and read out from her notes.

לקחה נשימה עמוקה והקריאה מהרשימות שלה.

And what she said to the judge and to the world, I believe,

ומה שהיא אמרה לשופט ולעולם, אני מאמין,

will go down as one of our generation's greatest speeches.

לעולם ייחשב כאחד הנאומים הגדולים של הדור שלנו.

She said,

היא אמרה,

"I wouldn't give people labels.

“לא הייתי נותנת לאנשים תוויות.

There are no winners or losers here,

אין כאן מנצחים או מפסידים,

injured parties or accused.

נפגעים, או נאשמים.

We just need to make contact,

אנחנו רק צריכים ליצור קשר,

to establish a dialogue and a joint search for truth,

לייצר דיאלוג וחיפוש משותף של האמת,

to seek wisdom together, to be philosophers together,

לחפש את החוכמה ביחד, להיות פילוסופים ביחד,

rather than stigmatizing and labeling people.

במקום לשים סטיגמות ותוויות על אנשים.

That is one of the worst things people could do."

זה אחד הדברים הכי גרועים שאנשים יכולים לעשות.”

I believe Nadia thinks one of the worst things we could do

אני מאמין שנדיה חשבה שאחד הדברים הכי גרועים שאנחנו יכולים לעשות

is to judge each other.

זה לשפוט אחד את השני.

Maybe we need to be less judgmental

אולי אנחנו צריכים להיות פחות שיפוטיים

and more curious.

ויותר סקרנים.

When you look at one of my pictures,

כשאתם מסתכלים על אחת מהתמונות שלי,

you might find yourself making judgments about that person.

אתם עשויים למצוא את עצמכם שיפוטיים לגבי האדם הזה.

So what happens if I strip away your capacity to make those judgments?

אז מה יקרה אם אני אפשיט וארחיק את היכולת שלכם להיות שיפוטיים?

I take away 95 percent of the picture,

אני אקח 95% מהתמונה,

and I leave you with just five percent that you can't recognize.

ואשאיר אתכם עם רק חמישה אחוזים שאתם לא יכולים לזהות.

But maybe it's the most important part.

אבל אולי זה החלק החשוב ביותר.

The window to someone's character.

החלון לתכונה של אדם.

The eye.

העין.

Whose eye is this?

של מי העין הזאת?

Always watching us.

תמיד מסתכלת עלינו.

Is it someone you love?

האם זה מישהו שאתם אוהבים?

Is it someone you hate?

האם זה מישהו שאתם שונאים?

It belongs to this man.

היא שייכת לאדם הזה.

This man.

האדם הזה.

At this moment,

ברגע הזה,

I would like to pay tribute to all the courageous, brave,

אני רוצה לתת כבוד לכל אותם נועזים, אמיצים,

resilient heroes

גיבורים עמידים

who fight against oppression,

שנלחמים נגד הדיכוי

who fight for human rights,

שנלחמים למען זכויות אדם,

dignity, freedom and justice around the world.

כבוד, חירות וצדק מסביב לעולם.

Let's give them a round of applause.

בואו נמחא להם כפיים.

Come on.

קדימה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So I was driven through the streets of Moscow,

אז נסעתי ברחובות מוסקבה,

past the gates of the Kremlin,

עברתי דרך שערי הקרמלין,

and we continued out of the streets of Moscow

והמשכתי החוצה מרחובות מוסקבה

into a dark, bleak, Gothic forest.

לתוך יער גותי אפל וקודר.

We arrived at one of the most sinister buildings I've ever seen in my life.

הגענו לאחד הבניינים המרושעים ביותר שראיתי בחיי.

His private residence, his private dacha.

מקום מגוריו הפרטי, הדאצ’ה הפרטית שלו.

And it was surrounded by a two-story high security wall

הוא היה מוקף חומת בטחון בגובה שתי קומות

with snipers all the way along the top.

עם צלפים לאורך כל הדרך עד למעלה.

As I get out of the limo,

כשיצאתי מהלימוזינה,

I'm escorted into the building at gunpoint.

קיבלתי ליווי לתוך הבניין באיומי אקדח.

I'm led into a room.

הובלתי לתוך חדר.

I waited, and he comes in with a giant entourage.

חיכיתי, והוא נכנס פנימה עם פמליה ענקית.

And I said, "Mr. President,

ואני אמרתי, “אדוני הנשיא”

before I capture this moment of history on film,

לפני שאני תופס את הרגע ההיסטורי הזה על גבי הסרט,

I've got a question I'd like to ask you."

יש לי שאלה שאני מבקש לשאול אותך.”

I said, "I was brought up by my mom and dad

אמרתי, ”חונכתי על ידי אמא ואבא

listening to the music of The Beatles.

שהאזינו למוסיקה של הביטלס.

I want to know if you ever listened to The Beatles.”

אני רוצה לדעת אם אי פעם האזנת ללהקת החיפושיות.”

His two translators whisper in his ear.

שני המתרגמים שלו לחשו לו באוזן.

There's some confusing looks amongst the entourage,

היו כמה מבטים מבולבלים בקרב אנשי הפמליה,

and then his mood drops.

ואז מצב הרוח שלו ירד.

And in Russian, he orders the two translators

וברוסית, הוא ציווה על שני המתורגמנים

and all his political advisers out of the room, immediately.

ועל כל היועצים הפוליטיים לצאת מהחדר, מיד.

The bodyguards stay.

רק שומרי הראש נשארו.

And then Putin turns to me

ואז פוטין פנה אלי

and in perfect English, he says,

ובאנגלית מושלמת, הוא אמר,

“I love The Beatles.”

“אני אוהב את הביטלס.”

(Laughter)

(צחוק)

I said, "I didn't know you spoke English."

אמרתי, “אני לא ידעתי שאתה מדבר אנגלית.”

He said, "I speak perfect English."

הוא אמר, “אני מדבר אנגלית מושלמת.”

I said, "In that case, who's your favorite Beatle?"

אמרתי, “אם ככה, מי החיפושית האהובה עליך?”

He said, "Paul."

הוא אמר, “פול.”

I said, "What's your favorite song?

אמרתי, “ואיזה שיר אתה הכי אוהב?

Is it 'Back in the USSR?'"

האם זה ’back in the USSR?” (“בחזרה בברית המועצות)

(Laughter)

(צחוק)

Yeah, he didn't like that very much.

כן, הוא לא אהב את זה כל כך.

And then he said, "No.

ואז הוא אמר, “לא.

My favorite song is ‘Yesterday.’

השיר האהוב עלי הוא ‘yesterday’ (רק אתמול).

Think about it."

תחשוב על זה.”

And I thought about it.

ואני חשבתי על זה.

And I realized I'm being sent a subliminal message

והבנתי שהוא שלח לי מסר תת־הכרתי

about the old days of power and authority of the Soviet Union

על ימים עברו של כוח וסמכות של ברית המועצות

through a Paul McCartney song.

דרך שיר של פול מקרטני.

Now, that human connection I had with him allowed me in,

עכשיו, הקשר האנושי הזה שהיה לי איתו איפשר לי להיכנס,

and I ended up about an inch and a half away from his nose as I took this picture.

וסיימתי במרחק של כארבעה ס“מ מהאף שלו כשצילמתי את התמונה הזו.

I could feel his cold breath on my hand as I focused the lens,

יכולתי להרגיש את נשימתו הקרה על ראשי כשכיוונתי את העדשה,

and that's how I got the truth.

וככה הבנתי את האמת.

The truth is that this is the cold face of power and authority in Russia.

האמת היא שזהו הפרצוף הקר של כוח וסמכות ברוסיה.

And then he performs power for me in his chair.

ואז הוא הציג את הכוח שלו בשבילי על הכסא שלו.

Now the LGBTQ community and the human rights community in Russia,

עכשיו, קהילת הלהטב“ק וקהילת זכויות אדם ברוסיה,

many of their members have adopted my pictures of Putin,

רבים מחבריהן אימצו את תמונותיו של פוטין שאני צילמתי,

and they used them as a banner

והם השתמשו בהן ככרזות

to show everything that they believe is wrong with power in their country.

כדי להציג את כל מה שהם מאמינים שהוא שגוי עם הכוח במדינה שלהם.

I've been told recently

נאמר לי לאחרונה

that anyone in Russia who is caught circulating my pictures online

שכל מי שנתפס ברוסיה כשהוא מפיץ את התמונות שלי ברשת

in connection with human rights violations

בהקשר של הפרת זכויות אדם

will be arrested

ייאסר

and they will go to jail immediately.

ויישלח מיידית לכלא.

Whose eye is this?

של מי העין הזאת?

Someone you love?

מישהו שאתם אוהבים?

Someone you hate?

מישהו שאתם שונאים?

It belongs to a man who was prepared to go to jail for his beliefs.

היא שייכת לאדם שהתכונן להישלח לכלא בשל אמונותיו.

The late, great Muhammad Ali.

המנוח, מוחמד עלי הגדול.

I said to him, "Muhammad, you are the greatest.

אמרתי לו, “מוחמד, אתה הגדול ביותר.

Teach me to be great.

תלמד אותי להיות ענק.

How can my generation be as great

איך הדור שלי יכול להיות ענק

as your generation had to be during the civil rights era?"

כמו שהדור שלך נאלץ להיות בתקופה של זכויות האזרח?”

He couldn't speak very well because of Parkinson's.

הוא התקשה לדבר בגלל הפרקינסון.

So I had to get close, and he whispered,

אז הייתי צריך להתקרב, והוא לחש,

"I have a confession to make."

“יש לי וידוי”

"What is it?" I said.

“מה זה?” אמרתי.

He said, "I wasn't as great as I said I was."

הוא אמר, “אני לא הייתי גדול כמו שאמרתי שהייתי.”

(Laughter)

(צחוק)

"Holy shit," I said.

“לכל הרוחות.” אמרתי.

(Laughter)

(צחוק)

"That's the biggest confession I ever heard in my life.

“זה הוידוי הכי גדול ששמעתי מימיי.

The whole world knows you as Ali, the greatest."

כל העולם מכיר אותך בתור עלי, הגדול ביותר.”

And then he said,

ואז הוא אמר,

"I think you misunderstand me.

“אני חושב שלא הבנת אותי.

I'll tell you what was great," he said.

אני אגיד לה מה היה גדול.” הוא אמר.

"It wasn't me.

“זה לא הייתי אני.

It was the people, saw themselves in my struggle,

זה היה האנשים, שראו את עצמם במאבק שלי,

in my story."

בסיפור שלי.”

And then he turned it to me,

ואז הוא היפנה את זה אלי,

And now I've got the great honor to turn it to you.

וכעת יש לי את הכבוד הגדול להפנות את זה אליכם

And he said,

והוא אמר,

"If you can get people to see themselves in the story that you put forward,

“אם אתה מצליח לגרום לאנשים לראות את עצמם בסיפור שאתה מעלה,

then you have a chance of achieving greatness.

אז יש לך סיכוי להשיג גדולה.

But that greatness is never you personally.

אבל הגדולה היא לעולם לא אתה בעצמך.

That's something much bigger, called bridge building."

זה משהו הרבה יותר גדול, שנקרא בניית גשר.”

A light bulb went off in my brain, so I took this picture.

הנורה נדלקה לי במוח, ואני צילמתי את התמונה הזו.

My last ever portrait of Muhammad Ali.

הדיוקן האחרון שלי אי פעם של מוחמד עלי.

Not as a prizefighter or a champion,

לא כמתאגרף מקצועי או אלוף,

but as a compassionate bridge builder,

אלא כבונה גשרים רחום,

thinking of the underdog.

החושב על האנדרדוג (האדם בעמדה הנחותה).

Whose eye is this?

של מי העין הזו?

Someone you love, someone you hate?

מישהו שאתם אוהבים, מישהו שאתם שונאים?

A different type of underdog.

סוג שונה של ‘אנדרדוג’.

Belongs to this man.

שייכת לאיש הזה.

So I said to him, "Donald,

אז אמרתי לו, “דונלד,

"Let's be human with each other just for a few minutes.

“בוא נהיה אנושיים זה לזה רק לכמה דקות.

We've all followed your career," I said.

כולנו עקבנו אחרי הקריירה שלך,” אמרתי.

"No one can doubt, it's an extraordinary career path you've had.

“אף אחד לא יכול לפקפק, מסלול הקריירה שהיה לך הוא יוצא דופן.

But there's always something about you.

אבל תמיד יש משהו עליך.

There's always an air of tension and controversy

תמיד יש מתח ומחלוקת באוויר

about things you say and do in public.

על דברים שאתה אומר ועושה בפומבי.

And I'm sure that's intentional on your part.

ואני בטוח שזה מכוון מצידך.

But it feels to me as if you're in the middle of an emotional storm.

אבל זה מרגיש לי כאילו אתה באמצע סערת רגשות .

Personally, I couldn't live with that anxiety all the time.

באופן אישי, לא הייתי יכול לחיות עם החרדה הזו כל הזמן.

I want to know how you weather the storm."

אני רוצה לדעת איך אתה מתמודד עם הסערה.”

He calmly looks at me and he says,

הוא הסתכל עלי ברוגע ואמר,

"I am the storm."

“אני הסערה.”

(Audience murmurs)

(הקהל ממלמל)

The eyes are always watching us.

העיניים תמיד מתבוננות בנו.

But how do we use our eyes?

אבל איך אנחנו משתמשים בעיניים שלנו?

Do we look?

האם אנחנו מסתכלים?

Or do we see?

או שאנחנו רואים?

When you look at this picture,

כשאתם מסתכלים בתמונה הזו,

you might find yourself thinking about the politics of war.

אתם עשויים למצוא את עצמכם חושבים על הפוליטיקה של מלחמה.

But when you see the person in this picture,

אבל כשאתם רואים את האדם בתמונה הזו,

you get to know Jessica.

אתם לומדים להכיר את ג’סיקה.

Jessica holds a flag they draped over her husband's coffin,

ג’סיקה מחזיקה את הדגל שהם עטפו בו את הארון של בעלה,

who had recently been killed fighting in Iraq for America.

שנהרג לאחרונה במלחמה בעירק בשביל אמריקה.

I took this picture in her home.

צילמתי את התמונה הזו בביתה.

Now she has his wedding ring around her neck on a chain.

עכשיו יש לה את טבעת הנישואין שלו על שרשרת סביב צווארה.

When you're killed in combat,

כשאתה נהרג בקרב,

the US military sends your clothes and personal belongings

הצבא האמריקאי שולח את הבגדים שלך וחפציך האישיים

back to the family in a big box.

בחזרה למשפחה בקופסה גדולה.

Jessica had recently received the box

ג’סיקה קיבלה לאחרונה את הקופסה

but had not yet had the courage to open it.

אבל עדיין לא היה לה האומץ לפתוח אותה.

There it lay, closed, at the base of her bed, in her bedroom.

שם היא שוכבת, סגורה, למרגלות מיטתה, בחדר השינה שלה.

I said to her, "Jessica, maybe you should wear one of his army T-shirts

אמרתי לה, “ג’סיקה, אולי את צריכה ללבוש את אחת מחולצות הצבא שלו

as a tribute to him in the picture."

כמחווה לזכרו בתמונה .”

She said, "I would.

היא אמרה, “הייתי עושה את זה.

But all his T-shirts are in the box.

אבל כל החולצות שלו בקופסה.

Maybe now," she said,

אולי עכשיו,” היא אמרה,

"it's time for me to face that emotion."

“הגיע הזמן שלי להתמודד עם הרגש הזה.”

So we both walked into her bedroom.

אז נכנסנו שנינו לחדר השינה שלה.

We both knelt at the base of her bed,

שנינו כרענו למרגלות המיטה שלה,

and we undid a latch each of the box and lifted the lid.

כל אחד מאיתנו שיחרר תפס של הקופסה והרמנו את המכסה.

And she burst into tears.

והיא פרצה בבכי.

And I felt ashamed of myself.

ואני התביישתי בעצמי.

For the first time in my life,

בפעם הראשונה בחיי,

I had put a photograph above the well-being of a person.

שמתי תמונה מעל לרווחתו של אדם.

As I apologized, she said,

וכשהתנצלתי, היא אמרה,

"You don't understand why I'm crying.

“אתה לא מבין מדוע אני בוכה.

I'm crying," she said,

אני בוכה,” היא אמרה,

“because I just realized they washed his clothes,

“כי רק עכשיו הבנתי שהם כיבסו את בגדיו,

and I wanted to smell him again."

ואני רציתי להריח אותו שוב.”

Did you feel that?

הרגשת את זה?

Did you feel that?

הרגשת את זה?

If you felt that ...

אם הרגשת ש...

then something beautiful just happened.

אז משהו יפה פשוט קרה.

We all came into this room defined by our differences.

כולנו באנו לאולם הזה מוגדרים על־ידי ההבדלים בינינו.

Men, women, old, young, Black, white.

גברים, נשים, מבוגרים, צעירים, שחורים, לבנים.

Dare I say, members of the Left.

אני מעז לומר, חברי שמאל.

Dare I say, members of the Right.

אני מעז לומר, חברי ימין.

Different genders,

מגדרים שונים,

different religious groups, cultures.

קבוצות דתיות שונות, תרבויות שונות.

But we all felt that together.

אבל כולנו הרגשנו את זה ביחד

What we felt is compassion.

מה שהרגשנו זה חמלה.

Compassion for someone you've never even met.

חמלה למישהו שאפילו מעולם לא פגשתם.

That's the power of human connection.

זה הכוח של חיבור אנושי.

And that's why we will not go down

וזו הסיבה שאנחנו לא נשקע

as the generation of connectivity that disconnected itself, no.

בתור דור הקישוריות שניתק את עצמו, לא.

I think we're going to rise up.

אני חושב שאנחנו עומדים להתרומם.

I think we're going to rekindle the spirit of optimism.

אני חושב שאנחנו הולכים להצית מחדש את רוח האופטימיות.

It seems to me they underestimated the resilience of humanity.

נראה לי שהם מזלזלים בחוסן של האנושות.

Whose eye is this?

שלי מי העין הזאת?

Someone you love?

מישהו שאתם אוהבים?

Someone you hate?

מישהו שאתם שונאים?

It belongs to a man who was robbed of the power of human connection.

זה שייך לאדם שנשלל ממנו הכוח של החיבור האנושי.

Professor Stephen Hawking.

פרופסור סטיבן הוקינג.

Now, he was very ill when I took this picture.

עכשיו, הוא היה מאד חולה כשצילמתי את התמונה הזו.

In fact, his whole body had essentially shut down.

למעשה, כל הגוף שלו כבר בעצם נכבה.

There was only one muscle he could still work,

היה רק שריר אחד שהוא עדיין הפעיל,

and that was underneath his eye.

וזה היה מתחת לעין שלו.

His team of scientists placed a sensor at the base of his glasses.

צוות המדענים שלו מיקם חיישן בתחתית המשקפיים שלו.

You can see it here.

אפשר לראות את זה כאן.

And that sensor picks up movement of that muscle.

והחיישן הזה קלט את התנועה של השריר הזה.

And with that muscle,

ובעזרת השריר הזה,

he moves a cursor over each letter of the alphabet

הוא הזיז סמן מעל כל אות באלפבית

on his laptop screen.

במסך המחשב שלו.

He chooses a letter, builds a word,

הוא בוחר אות, מרכיב מילה,

constructs a paragraph,

בונה פיסקה,

and that's how he communicated those epic statements about space,

וכך הוא תיקשר את ההצהרות הכבירות האלו על חלל,

time and humanity to us.

זמן, ואנושיות אלינו.

At the end of the session, I said to him,

בסוף הפגישה, אמרתי לו,

"Professor, what an honor it is for me to photograph you.

“פרופסור, איזה כבוד זה בשבילי לצלם אותך.

And I've seen how hard it is for you to even communicate.

ואני ראיתי כמה זה קשה לך אפילו לתקשר.

But I'm going to ask for a big favor."

אבל אני עומד לבקש ממך טובה גדולה.”

I said, "I want one word of wisdom from you.

אמרתי, “אני רוצה מילה אחת של חוכמה ממך.

One word from you,

מילה אחת ממך,

it's going to be worth a million words from anyone else."

זה יהיה שווה מיליון מילים מכל אחד אחר.”

We all waited.

כולנו חיכינו.

His nurse was a little concerned.

האחות שלו היתה מעט מודאגת.

I had heard that that muscle was failing,

שמעתי שהשריר הזה נפגם,

and most of the things he typed around this time

ורוב הדברים שהוא הקליד בערך בזמן הזה

didn't mean anything.

היו חסרי משמעות.

Suddenly we heard, beep,

פתאום שמענו, ביפ,

beep ... beep, beep, beep.

ביפ... ביפ, ביפ, ביפ.

He was typing.

הוא הקליד.

We all leaned in to the laptop screen to see where the cursor is going to go,

כולנו רכנו לעבר מסך המחשב כדי לראות לאן הסמן הולך,

and he went all the way to the letter W.

והוא הלך עד לאות ו′

And he starts the next letter,

והוא התחיל את האות הבאה,

beep, beep, beep, beep, beep.

ביפ, ביפ, ביפ, ביפ, ביפ.

All the way to the letter O.

כל הדרך אל האות א’.

And then the final letter.

ואז האות האחרונה.

Beep, beep, beep, beep, beep, beep.

ביפ, ביפ, ביפ, ביפ, ביפ, ביפ.

All the way back to the letter W.

כל הדרך בחזרה אל האות ו’.

Someone on the team said, "W-O-W what does that stand for?

מישהו מהצוות אמר, “ו-א-ו מה זה אומר?

That's nonsense, it's a mistake."

זה שטויות, זו טעות.”

And I said, "Hold on a minute.

ואני אמרתי, “חכו רגע.

That's not a mistake.

זו לא טעות.

He just typed the word, ‘Wow.’

הוא פשוט הקליד את המילה, ‘וואו.’

He just gave me a word my kids would use about the beauty and majesty of life.

הוא פשוט נתן לי מילה שהילדים שלי היו משתמשים בה על היופי וההדר של החיים.

And isn't it amazing how the man who faces so much adversity

וזה מדהים איך אדם שמתמודד עם כל כך הרבה קשיים

still looks at the world through the eyes of wonder?"

עדיין מסתכל על העולם דרך עיניים של פליאה?”

His nurse said, "He's exhausted.

האחות שלו אמרה, “הוא מותש.

Let's give his eyes a rest.

בואו ניתן לעיניים שלו מנוחה.

Let's take off his sensor,

בואו נוריד לו את הסנסור,

take off his glasses and replace them with his dark sunglasses."

תורידו לו את המשקפיים והחליפו אותם במשקפי השמש הכהים שלו.”

And then I saw it.

ואז ראיתי את זה.

A vision of a bad-ass rock star of hope.

המראה של כוכב הרוק הקשוח של התקווה.

And I took this picture.

ואז צילמתי את התמונה הזו.

This is my fitting tribute to a legend of our time,

זו המחווה הראויה שלי לאגדה בת זמננו,

a man who believed that connection equals compassion.

אדם שהאמין שקשר שווה חמלה.

So I'm not going to leave you with an answer.

אז אני לא מתכוון להשאיר אתכם עם תשובה.

I'm going to leave you with a question.

אני עומד להשאיר אתכם עם שאלה.

Are we to be bystanders,

האם עלינו להיות צופים מהצד,

like moths dancing around somebody else’s flame?

כמו שהעש רוקד מסביב לאש של מישהו אחר?

Or are we to be upstanders,

או שעלינו להיות פעילים, מעורבים,

and we light darkness ourselves with our own torch of compassion?

ולהאיר את החושך בעצמנו באמצעות לפיד החמלה שלנו?

Because when there is light,

כי כשיש אור,

we see each other not as strangers,

אנחנו רואים אחד את השני לא כזרים,

not as opponents

לא כיריבים

but as creative partners.

אלא כשותפים יצירתיים.

And then together, we rebuild this troubled world.

ואז ביחד, אנחנו בונים מחדש את העולם הבעייתי הזה.

Together, we reconnect.

ביחד, אנחנו מתחברים מחדש.

Together, we earn the respect of history

ביחד, אנחנו זוכים לכבוד ההיסטוריה

and transform this chaos into a beautiful cosmos.

והופכים את הכאוס הזה ליקום יפהפה.

Thank you for listening to me.

תודה שהקשבתם לי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)