What It's Like To Be a War Refugee | Zarlasht Halaimzai | TED

תרגום: Michal Shargil Ben Sira עריכה: Naama Lieberman

I was born during a war

נולדתי במהלך מלחמה

that still engulfs my country, Afghanistan.

שעדיין בולעת את המדינה שלי, אפגניסטן.

When I was growing up, violence was all around me.

כשגדלתי, אלימות היתה מסביבי כל הזמן.

I remember sitting in my living room with my family

אני זוכרת את עצמי יושבת בסלון עם המשפחה

when a distant thud would jerk us all out of our seats.

כשחבטה רחוקה הקפיצה את כולנו מהמושבים שלנו.

As the sound of the rockets came closer and closer,

כשקולות הרקטות התקרבו יותר ויותר,

our bodies would coil and freeze.

הגוף שלנו התפתל וקפא.

My grandmother would take charge of her terrified flock

סבתא שלי הייתה תופסת פיקוד על העדר המבועת שלה

and shepherd us into a room in the back of the house.

ורועה אותנו אל חדר בצד האחורי של הבית.

No less exposed, but to us, it somehow felt safer.

לא פחות חשוף, אבל עבורנו, זה איכשהו הרגיש יותר בטוח.

I'd cling to my granny and clench my fists

נצמדתי אל סבתא שלי וקפצתי את אגרופיי

wondering why this was happening to us.

תוהה למה זה קורה לנו.

I clearly remember my little brother's face wincing

אני זוכרת בבהירות את פניו המכווצות של אחי הקטן

every time we heard a rocket fall.

בכל פעם ששמענו רקטה נופלת.

It was this violence,

זו הייתה האלימות הזאת,

this war that still goes on today,

המלחמה הזו שנמשכת עד עצם היום הזה,

which forced my family to leave our home.

שאילצה את המשפחה שלי לעזוב את ביתנו.

We left early one morning not knowing where we would end up.

עזבנו בבוקר אחד מוקדם בלי לדעת לאן נגיע.

Along the way, there was more violence.

לאורך הדרך, היתה עוד אלימות.

We drove on roads with landmines,

נסענו בכבישים עם מוקשים,

and everywhere we went, there was hostility.

ולכל מקום שהלכנו, היתה עוינות.

The overriding memory in my body of those years

הזיכרון השולט הטבוע בגוף שלי מאותן שנים

is of feeling unsafe.

הוא הרגשה לא בטוחה.

Feeling as though something terrible would happen to me

תחושה שמשהו נורא יקרה לי

or to my family.

או למשפחה שלי.

We worried about our friends and family back home.

דאגנו לחברים ולמשפחה שלנו שנשארו בבית מאחור.

My grandmother was still in Kabul, and I missed her terribly.

סבתא שלי נמצאת עדיין בקאבול, והתגעגעתי אליה נורא.

I'd go to bed at night and say the prayers she taught me

הייתי נכנסת למיטה בלילה ואומרת את התפילה שהיא לימדה אותי

to pray for her safety.

התפללתי לשלומה.

We wanted nothing more than to go back home.

לא רצינו כלום חוץ מלחזור הביתה.

But when the Taliban took over the country in 1996,

אבל כשהטליבאן השתלט על המדינה בשנת 1996,

my parents realized that was no longer an option.

ההורים שלי הבינו שזאת כבר לא אופציה.

So after four years of living in exile,

אז אחרי ארבע שנים של חיים בגלות,

we sought asylum in the UK and began a new life.

ביקשנו מקלט באנגליה והתחלנו חיים חדשים.

I started going to school.

התחלתי ללכת לבית ספר.

And almost 25 years later, I'm standing here with you.

וכמעט 25 שנים מאוחר יותר, אני עומדת כאן איתכם.

I'm now working to help others overcome devastation by war.

אני כעת עובדת בסיוע לאחרים להתגבר על הרס המלחמה.

To overcome the trauma of being expendable.

להתגבר על הטראומה של להיות מיותר.

In my work,

בעבודה שלי,

I see how living under constant threat of violence and feeling unsafe

אני רואה איך החיים תחת איום מתמיד של אלימות ותחושה לא בטוחה

can affect people,

יכולים להשפיע על אנשים,

even when they manage to get out.

אפילו כשהם מצליחים לצאת.

War leaves a physical legacy in our body,

מלחמה משאירה מורשת פיזית בגוף שלנו,

our mind and in our spirit.

במוח שלנו וברוח שלנו.

When I tell people about my life,

כשאני מספרת לאנשים על החיים שלי,

they sometimes say it's a remarkable story.

הם לפעמים אומרים שזה סיפור יוצא דופן.

But this is not true.

אבל זה לא נכון.

Millions of people are living through war and displacement,

מיליוני אנשים חיים תחת מלחמה כשהם עקורים,

trying to survive.

ומנסים לשרוד.

For these people, like my family,

לאנשים האלה, כמו המשפחה שלי,

the dream isn't to get rich

החלום הוא לא להתעשר

or to go on vacations or to buy that perfect house.

או לצאת לחופשות או לקנות בית מושלם.

They have a modest,

יש להם חלום צנוע,

yet somehow still extravagant dream of being safe.

ובכל זאת איכשהו חלום ראוותני להיות בטוחים.

They dream of a day when they can go to the market

הם חולמים על היום שבו יוכלו ללכת לשוק

without the fear of violence.

בלי לפחד מאלימות.

Or send their kids to school

או לשלוח את ילדיהם לבית ספר

without being afraid for their lives.

בלי לחשוש לחייהם.

War is dislocating.

המלחמה מפרקת.

It gets inside your body and makes you into a thing,

נכנסת לך לגוף והופכת אותך למשהו,

a corpse.

לגופה.

It can dislodge empathy, hope and joy

זה יכול לעקור אמפתיה, תקווה ושמחה

and replace them with fear.

ולהחליפם בפחד.

The fear that comes from living in the violence of war

הפחד שמגיע מחיים תחת אלימות המלחמה

can break social bonds,

יכול לשבור קשרים חברתיים,

disbanding the very communities we rely on for safety.

ולפרק את הקהילות שמעניקות לנו ביטחון.

Women and children I work with complain about pain in their body.

נשים וילדים שאני עובדת איתם מתלוננים על כאבים בגוף.

Children as young as three or four talk about hurt in their bellies

ילדים צעירים בני שלוש או ארבע מדברים על כאבים בבטן

and not because they're hungry.

ולא כי הם רעבים.

It's a pain I know well.

זה כאב שאני מכירה היטב.

A constant, dull ache all over your body,

כאב עמום מתמשך בכל הגוף,

and it feels as though nothing can alleviate it.

ויש הרגשה כאילו כלום לא יכול להקל אותו.

People have nightmares and experience overwhelming emotions:

אנשים סובלים מסיוטים וחווים רגשות מציפים:

grief, sadness and anger.

אבל, עצבות וכעס.

"Why did I deserve this," they wonder.

“למה זה מגיע לי” הם תוהים.

This is the situation facing 84 million forcibly displaced people.

זה המצב שאיתו מתמודדים 84 מיליון אנשים שנעקרו בכוח.

And according to UNHCR, more than half are women and children.

ולפי נציבות האו“ם לפליטים, יותר ממחציתם הם נשים וילדים.

What's even more startling

מה שאפילו עוד יותר מבהיל

is the number of people living in active conflict zones.

הוא מספר האנשים שחיים באזורי עימות פעילים.

According to Save the Children,

לפי ארגון Save the Children,

420 million children are growing up in places where violence is the norm.

420 מיליון ילדים גדלים במקומות שבהם אלימות היא הנורמה.

These are families and children subject to forces they cannot control.

אלה משפחות וילדים הנתונים לכוחות מחוץ לשליטתם.

Yet war and violence don't become normal.

אבל מלחמה ואלימות לא הופכות לנורמליות.

The stress and trauma experienced by people who go through war

הלחץ והטראומה שנחווים על ידי אנשים שעוברים מלחמה

is itself deadly.

הם בעצמם קטלניים.

Illnesses like cancer,

מחלות כמו סרטן,

diabetes and heart disease

סוכרת ומחלות לב

have been linked to trauma and chronic stress.

קשורים לטראומה ולמתח כרוני.

But it's the psychic pain that affects people the most.

אבל זה הכאב הנפשי שהכי משפיע על אנשים.

Depression, PTSD and other psychiatric disorders

דיכאון, פוסט טראומה והפרעות נפשיות אחרות

affect a significant percentage of people who go through war.

משפיעים על אחוז משמעותי מהאנשים שעוברים מלחמה.

I was shocked when I learned that since 9/11,

הייתי בשוק כשלמדתי שמאז 11 בספטמבר,

four times more US soldiers have taken their own lives

פי ארבע יותר חיילים אמריקנים נטלו את חייהם

than died in combat.

מאשר מתו במלחמה.

Reconciling to normal life after you've seen life-shattering war

להתפייס עם החיים הרגילים אחרי שראית מלחמה מטלטלת חיים

can be the hardest of tasks for a human being.

יכולה להיות המשימה הקשה ביותר עבור בן אדם.

But mental health and healing are often overlooked

אבל לעתים קרובות מתעלמים מבריאות הנפש ומריפוי

when supporting people who have survived war.

כשתומכים באנשים ששרדו מלחמה.

And that's why I set up Refugee Trauma Initiative,

וזו הסיבה שהקמתי מיזם לטיפול בטראומה של פליטים,

to help support the mental health of those affected by war and displacement.

כדי לתמוך בבריאות הנפש של מי שהושפעו ממלחמה ומעקירה.

Our organization is one of several around the world that helps people

הארגון שלנו הוא אחד מכמה ארגונים מסביב לעולם שעוזרים לאנשים

so they can begin to feel safe again.

כדי שיוכלו להרגיש שוב בטוחים.

When feeling safe is splintered

כשתחושת הביטחון נסדקת

and you feel unsafe and unseen,

ואת מרגישה לא בטוחה ובלתי נראית,

we work to help bring the internal safe system back online.

אנחנו עובדים כדי להחזיר לפעולה את תחושת הביטחון הפנימי.

We create spaces where people can convene

אנו יוצרים מרחבים שבהם אנשים יכולים להתכנס

and heal as a community.

ולהחלים יחד כקהילה.

In our groups, men, women and children reconnect with their bodies,

בקבוצות שלנו, גברים, נשים וילדים מתחברים מחדש לגוף שלהם,

have the space to express what they are feeling,

יש להם מרחב לבטא את מה שהם מרגישים,

and most importantly,

והכי חשוב,

reconnect with others.

להתחבר מחדש לאחרים.

We use art, mindfulness,

אנחנו משתמשים באמנות, במיינדפולנס,

dance and storytelling

בריקוד ובסטוריטלינג

to help make sense of the dislocating experiences of violence

כדי לעזור להם להבין את השפעת האלימות על חוויית התלישות

and of being forced to leave your home.

וההכרח לעזוב את הבית.

And everything that we do is underpinned by value-based practice.

וכל מה שאנחנו עושים מושתת על תרגול מבוסס-ערכים.

We practice understanding, curiosity

אנחנו מתרגלים הבנה, סקרנות

and respect to everyone who comes through the door.

וכבוד לכל אחד שעובר בדלת.

We recognize and acknowledge their trauma

אנחנו מכירים בטראומה שלהם

without pathologizing or medicalizing their very normal human reaction

בלי פרשנות פתולוגית או רפואית לתגובות האנושיות המאד נורמליות שלהם

to the reckless violence they've experienced.

לאלימות חסרת הרחמים שהם חוו.

And we recognize that these experiences are the result of systemic injustice

ואנחנו מבינים שהחוויות האלו הן תוצאה של אי-צדק מערכתי

and oppression that often have colonial roots,

ודיכוי שלעתים קרובות יש לו שורשים קולוניאליסטיים,

which has dehumanized and killed people for centuries.

שעשו דה-הומניזציה והרגו אנשים במשך מאות שנים.

At the heart of our work is a simple yet fundamental notion

בלב העבודה שלנו נמצא רעיון פשוט אבל יסודי

that feelings of safety

שתחושת ביטחון

are inextricably tied to feeling connected to a community.

קשורה באופן בלתי נפרד לתחושת החיבור לקהילה.

A community where you feel worthy and seen.

קהילה שבה תרגיש ראוי, ושרואים אותך.

Where your suffering will be recognized and cared for,

קהילה שבה הסבל שלך יזכה להכרה ולטיפול,

where you can experience belonging.

ושבה תוכל לחוות שייכות.

Understanding how violence and conflict affects and changes people

ההבנה עד כמה אלימות ועימות משפיעים ומשנים אנשים

is more important than ever.

היא חשובה מתמיד.

Our world is embroiled in multiple chronic conflicts

העולם שלנו מסובך בעימותים כרוניים רבים ומורכבים

that seem to have no end in sight.

שנראה שאין להם סוף באופק.

Since 1945, there have been 150 conflicts around the world,

מאז 1945, התרחשו 150 עימותים מסביב לעולם,

and the overwhelming majority of casualties have been civilians.

והרוב המוחץ של הנפגעים היו אזרחים.

We can't talk about this human toll of war

לא נוכל לדבר על המחיר האנושי של המלחמה

without talking about the war industry.

מבלי לדבר על תעשיית המלחמה.

The war on terror over the last 20 years unleashed a new kind of violence,

המלחמה בטרור בעשרים השנים האחרונות שחררה סוג חדש של אלימות,

displacing 38 million people.

ועקרה 38 מיליון בני אדם.

This is a war that made drone warfare the norm.

זה מלחמה שהפכה את לוחמת הרחפנים לנורמה.

Drones enable automated extermination.

רחפנים מאפשרים השמדה אוטומטית.

As we are moving closer and closer towards automation of war,

ככל שאנחנו מתקרבים יותר ויותר לקראת מלחמה אוטומטית,

what happens when we outsource violence,

מה קורה כשאנחנו עושים מיקור חוץ לאלימות,

the extinguishing of a human life,

אנחנו מחסלים חיי האדם,

to a computer?

על ידי מחשב?

What happens to us as an interconnected global community

מה קורה לנו כקהילה גלובלית מקושרת

when a machine and not a human

כשמכונה ולא אדם

decides whether a life is worth something?

מחליטה האם חיים שווים משהו?

This is all bleak,

כל זה מאד עגום,

but not hopeless.

אבל לא אבוד.

There's always room to adjust our trajectory to a better future.

תמיד יש מקום לנווט את המסלול שלנו לעתיד טוב יותר.

I'm standing here in the most powerful country in the world,

אני עומדת כיום במדינה הכי חזקה בעולם,

a citizen of the United Kingdom,

אזרחית בריטית,

two countries that have long held power over war and peace.

שתי מדינות שהחזיקו הרבה שנים בשלטון על מלחמה ושלום.

And the first thing that we can do

והדבר הראשון שאנחנו יכולים לעשות

is demand that our governments stop investing in mass destruction.

הוא לדרוש שהממשלות שלנו יפסיקו להשקיע בהרס המוני.

At a time when we need to invest in tackling climate change

בתקופה שבה עלינו להשקיע בהתמודדות עם שינויי האקלים

and in health care,

ובבריאות,

our governments are financing weapons and drones.

הממשלות שלנו מממנות כלי נשק וכטב“מים.

Every vote that we cast should be against weapons of mass destruction,

כל הצבעה שאנו מצביעים צריכה להיות נגד נשק להשמדה המונית,

against automation of war.

נגד מלחמה אוטומטית.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And you can do something in your own community.

ואתם יכולים לעשות משהו בקהילה שלכם.

Right now, there are literally millions of Afghans

ברגע זה, יש מיליוני אפגנים

who are brutally forced to leave their home.

שנכפה עליהם באכזריות לעזוב את ביתם.

Like them, there are Syrians, Iraqis, Burundians

כמוהם, ישנם סורים, עיראקים, בורונדיים

who all have to deal with the fallout of war and displacement.

שכולם צריכים להתמודד עם הנשורת של מלחמה ועקירה.

And the antidote to their suffering lies in the kindness and connection

והתרופה לסבלם טמונה בחסד ובחיבור

of the communities where they find themselves.

של הקהילות במקומות שבהם מצאו את עצמם.

If they can feel safe there,

אם הם יוכלו לחוש בטחון שם,

they can begin to heal

הם יתחילו להחלים

and start a new life.

ויתחילו חיים חדשים.

It's sometimes hard for us to see

לפעמים קשה לנו לראות

that the answers to some of the most complicated problems in the world

שהתשובות לבעיות הכי מורכבות בעולם

lie in the simplest of human actions.

נמצאות בפעולות האנושיות הכי פשוטות.

It may sound too easy

זה עשוי להישמע קל מדי

that a good neighbor can help to heal the wounds of war.

ששכן טוב יכול לעזור לרפא פצעי מלחמה.

But in my experience, this is true.

אבל מהניסיון שלי, זאת האמת.

Before we landed in London, after months of hardship,

לפני שנחתנו בלונדון, אחרי חודשים של קשיים,

we stopped in a poor neighborhood of a town in Central Asia.

עצרנו בשכונה ענייה של עיר במרכז אסיה.

I was forlorn, grief stricken

הייתי מיואשת ומוכת צער

and not yet able to imagine a future without violence.

ועדיין לא מסוגלת לדמיין עתיד ללא אלימות.

One day, a neighborhood teacher knocked on our door.

יום אחד, מורה בשכונה דפקה אצלנו בדלת.

When we opened the door,

כשפתחנו את הדלת,

we saw a kindly middle-aged woman

ראינו אישה חביבה בגיל העמידה

carrying a box of pens, colored pencils,

מחזיקה קופסת עטים, וצבעי עפרון,

paper and children's books.

נייר וספרי ילדים.

She asked my parents if she could come in and spend time with us.

היא שאלה את הוריי אם היא יכולה להיכנס ולבלות זמן איתנו.

They let her in, and from that day,

הם נתנו לה להיכנס, ומאז אותו היום,

she visited us most days after school.

היא ביקרה אותנו ברוב הימים אחרי בית ספר.

When I told her that I desperately wanted to go to school,

כשאמרתי לה שאני רוצה נואשות ללכת לבית ספר,

she took me to her classroom,

היא לקחה אותי לכיתה שלה,

where the girls had prepared gifts.

שם הבנות הכינו מתנות.

They taught me how to sing a song.

הן לימדו אותי איך לשיר שיר.

It wasn't long before we had to move on,

לא עבר הרבה זמן עד שהיה עלינו להמשיך הלאה,

and once we left, I never saw her again.

ומאז שעזבנו, לא ראיתי אותה שוב.

But what she did made me feel valued and safe.

אבל מה שהיא עשתה גרם לי להרגיש מוערכת ובטוחה.

The memory of that experience had left a blueprint

הזיכרון של החוויה הזאת השאיר רישום

of what it felt to inhabit my body,

של התחושה להיות בגופי,

if only for a moment, without fear.

אפילו רק לרגע אחד, ללא פחד.

A memory of joy and belonging.

זיכרון של שמחה ושייכות.

And to this day, when I feel the opposite,

ועד היום, כשאני מרגישה את ההיפך,

I can close my eyes and feel that connection.

אני יכולה לעצום את עיני ולהרגיש את החיבור הזה.

And it carries me through the dark days.

וזה עוזר לי לעבור את הימים האפלים.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)