Naomi Shimada: Tips for reclaiming your peace of mind online | TED

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

Cloe Shasha Brooks: Hello, welcome.

קלואי שאשה ברוקס: שלום, ברוכים הבאים.

You are watching a TED interview series

אתם צופים בסדרת ראיונות של TED

called How to Deal with Difficult Feelings.

שנקראת איך להתמודד עם רגשות קשים.

I’m Cloe Shasha Brooks, your host and a curator at TED.

אני קלואי שאשה ברוקס, המארחת שלכם ואוצרת ב- TED.

And today we'll be focusing specifically on anxiety.

והיום נתמקד במיוחד בחרדה

So first I'll be speaking with author and model Naomi Shimada

קודם כל אדבר עם הסופרת והדוגמנית נעמי שימאדה

about the anxiety associated with social media.

על החרדה שקשורה למדיה חברתית.

She coauthored a book called “Mixed Feelings:

היא מחברת-שותפה של ספר שנקרא “רגשות מעורבים:

Exploring the emotional impact of our digital habits."

חקר ההשפעה הרגשית של ההרגלים הדיגיטליים שלנו“.

It's all about how the internet has created a new layer

כל זה בדבר האופן בו האינטרנט יצר שכבה חדשה

of perfectionist pressure on our lives

של לחץ פרפקציוניסטי על חיינו

and how we can better manage our relationship with our online worlds.

ואיך ננהל טוב יותר את מערכת היחסים שלנו עם העולמות המקוונים שלנו.

Hello, Naomi. Great to see you.

שלום נעמי. נהדר לראות אותך.

Naomi Shimada: Hello, Cloe, great to see you, too.

נעמי שימאדה: שלום, קלואי, נהדר גם לראות אותך.

I'm honored to be here.

לכבוד לי להיות כאן.

CSB: Oh, well, thanks for joining us.

ק.ש.ב: הו, ובכן, תודה שהצטרפת אלינו.

So, Naomi, you have written and spoken

אז, נעמי, כתבת ודיברת הרבה מאוד

about the relationship between social media and anxiety a whole bunch,

על הקשר בין מדיה חברתית וחרדה,

such as the anxiety to post online or not to post.

כמו החרדה אם לפרסם ברשת או לא לפרסם.

So can you tell us a little bit more about that?

אז תוכלי לספר לנו עוד קצת על כך?

NS: So I always want to start by saying, even though I have written about it,

נ.ש: אני תמיד רוצה לומר, שלמרות שכתבתי על זה,

I still don't really feel like an expert because this is just --

אני עדיין לא ממש מרגישה מומחית --

I always want to decenter my voice as an expert

אני תמיד רוצה להרחיק את קולי מהמרכז כמומחית

because I'm just feeling this out like everyone else.

כי אני פשוט מרגישה את זה כמו כל אחד אחר.

But in my experience,

אבל מניסיוני,

social media and anxiety are connected,

למדתי שמדיה חברתית וחרדה קשורים זה בזה,

you know, or social media exacerbates anxious feelings.

או שמדיה חברתית מעצימה תחושות חרדה.

It exacerbates the human condition.

היא מחמירה את המצב האנושי.

And so things that we may have insecurities and anxieties around,

וכך דברים שאולי יש לנו חוסר ביטחון וחרדות,

like, you know, our relationships, our bodies, our work,

כמו, מערכות היחסים שלנו, הגוף שלנו, העבודה שלנו,

the things that make up our sense of self,

הדברים שמרכיבים את תחושת העצמי שלנו,

I think the anxiety we feel

אני חושבת שהחרדה שאנו חשים

or we can feel when we use social media can sometimes act as a marker

או שאנו עלולים לחוש כשאנו משתמשים במדיה חברתית, יכולה לשמש כסמן

for things that show us where we need to do work

לדברים שמראים לנו היכן אנחנו צריכים להשקיע עבודה

or where we feel insecure.

או היכן אנו חשים חוסר ביטחון.

And sometimes it's just a message being reflected back to us.

ולפעמים זה רק מסר שמשתקף אלינו חזרה.

And also, like I said, social media exacerbates the human condition.

וגם, כפי שאמרתי, מדיה חברתית מחמירה את המצב האנושי.

You know, as humans,

אתם יודעים, כבני אדם

I think we so often just want to be loved and cared for and seen and adored

אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו רוצים שיאהבו אותנו,ידאגו לנו, יראו ויעריצו אותנו

or just acknowledged.

או פשוט יכירו בנו.

So social media has also become, you know, our main mode of communication,

המדיה החברתית הפכה, לצורת התקשורת העיקרית שלנו,

our method of work.

שיטת העבודה שלנו.

Some of those things, those lines can start to become very blurred.

חלק מהדברים האלה, הגבולות האלה יכולים להתחיל להיות מאוד מטושטשים.

CSB: Absolutely.

ק.ש.ב: בהחלט.

Yeah, and in addition to making lives look shiny and perfect,

ובנוסף לגרום לחיים להיראות זוהרים ומושלמים,

social media also seems to fuel a lot of FOMO, or fear of missing out.

נראה גם שהמדיה החברתית מעוררת הרבה חרדת החמצה.

And I'm curious what you'd suggest for people who experience

ואני סקרנית לדעת מה היית מציעה לאנשים שחווים

a lot of anxiety from seeing videos and images

הרבה חרדה כשהם רואים סרטונים ותמונות

of other people having a ton of fun and,

של אנשים אחרים שנהנים מאוד וכיף להם,

you know, not knowing how to deal with that.

ולא יודעים איך להתמודד עם זה.

NS: I think, like I said slightly earlier,

נ.ש: אני חושבת, כמו שאמרתי קודם,

the feelings of anxiety when they come up,

תחושות החרדה כשהן עולות,

like, what is that message, you know,

מהו המסר הזה,

taking that step back and being, like, why do I feel this way?

לקחת את הצעד הזה אחורה ולתהות, למה אני מרגישה כך?

Why is this making me feel like this?

למה זה גורם לי להרגיש כך?

And kind of reading into it.

ולחפש בתוכו משמעות נוספת

And in my personal experience,

ומנסיוני האישי,

the thing that works for me

הדבר שעובד בשבילי

is just taking a step back, taking a moment,

הוא רק לקחת צעד אחורה, לקחת רגע,

you know, if something is making me feel bad,

אם משהו גורם לי להרגיש רע,

for example, if social media --

למשל, אם מדיה חברתית --

if we thought of it as a substance, for example,

אם חשבנו עליה כעל מהות, למשל,

if something was making you feel bad, what would you do about it?

אם משהו גרם לכם להרגיש רע, מה הייתם עושים בקשר לזה?

Would you stop using it?

האם הייתם מפסיקים להשתמש בזה?

You know, I think there's levels to this because sometimes, you know,

אני חושבת שיש לזה רמות, כי לפעמים,

we may have work now that is so intertwined with social media

ייתכן שיש לנו כעת עבודה שמאוד שזורה במדיה חברתית

and it can't just be like, oh, stop using it.

ואי אפשר פשוט לומר לעצמכם, תפסיקו להשתמש בזה

And I know that there's a spectrum.

ואני יודעת שיש מקשתת. (ספקטרום)

And I'm also navigating this constantly myself

ואני גם מנווטת את זה כל הזמן בעצמי

when as a public-facing person,

כאשר כאדם הפונה לציבור,

my job is so intertwined with social media

התפקיד שלי כל כך שזור במדיה החברתית

and it's something I want to do less and less.

וזה משהו שאני רוצה לעשות פחות ופחות.

So I'm navigating that kind of boundary for me all the time.

כך שאני מנווטת סוג זה של גבול לעצמי,כל הזמן,

So it's just negotiating,

אז זה רק משא ומתן,

sometimes it's not as clear cut, you know,

לפעמים זה לא חד משמעי,

it may for you start as take the weekends off, or you know,

ייתכן שתתחילו להוריד את סופי השבוע, למשל,

I actually personally most of the time don't have social media on my phone.

לי אישית רוב הזמן אין מדיה חברתית בטלפון שלי.

And just when I have to do something for work,

ורק כשאני צריכה לעשות משהו לעבודה,

that's when I interact with it,

זה הרגע שבו אני מתקשרת איתה,

especially this year that's been so heavy, you know,

במיוחד השנה שהיתה כל כך מעיקה,

and where there is no "off" button

היכן שאין “כפתור כיבוי”

and every new day bringing such bad news,

וכל יום חדש מביא חדשות רעות כל כך,

like, I'm a very sensitive person,

אני רגישה מאוד,

so I have to do the things I know that I need to take care of myself,

אז עלי לעשות את הדברים שאני יודעת שעלי לדאוג להם בעצמי

which is not scroll.

שאינם לגלול.

Also, I've had an injury in my hand,

כמו כן, הייתה לי פציעה ביד,

which means I can't actually scroll,

מה שאומר שאני לא ממש יכולה לגלול,

so I'm like, "This is a sign!

אז בשבילי אולי “זה סימן!

I'm just not supposed to be interacting like that right now."

אני פשוט לא אמורה לקיים אינטראקציה כזו כרגע “.

So just listening and knowing

אז פשוט להקשיב ולדעת

that you don't have to fall under the pressure.

שאתם לא צריכים ליפול תחת הלחץ.

Like, I think so often we think that if we don't post,

אני חושבת כל כך הרבה פעמים שאם לא נפרסם,

we don't exist.

אנחנו לא קיימים.

Our existence, you know --

הקיום שלנו, אתם מבינים --

we only exist when other people see us existing.

אנו קיימים רק כשאנשים אחרים רואים אותנו קיימים.

Like, that, that whole line, like,

כמו כל השורה הזו,

"Oh, if you didn't post about it, it didn't happen."

“הו, אם לא פרסמתם על זה, זה לא קרה.”

That concept.

הרעיון הזה.

We've started to internalize, you know,

התחלנו להפנים זאת

especially my generation of millennials, gen-Z,

במיוחד בני הדור שלי, דור המילניום, דור-Z,

like, if you didn't post it, it didn't happen.

שאם לא פרסמתם את זה, זה לא קרה.

And so it's just like going back and being like, OK, is that true?

וכך זה פשוט כמו לחזור אחורה, ולחשוב, בסדר, האם זה נכון?

Why do I feel the need to share this?

למה אני מרגישה צורך לחלוק את זה?

And asking those questions.

ושואלים את השאלות האלה.

And that's what I do.

וזה מה שאני עושה

So like I said, I'm not an expert,

אז כמו שאמרתי, אני לא מומחית,

I too I'm working this out and every day feels totally different.

גם אני אני מנסה להתמודד עם זה וכל יום מרגיש אחרת לגמרי.

But asking those questions is a great place to start.

אבל לשאול את השאלות האלה הוא מקום מצוין להתחיל בו.

CSB: Thank you for that.

ק.ש.ב: תודה על זה.

So we have a question from the audience.

אז יש לנו שאלה מהקהל.

Let's bring that up.

בואו ונעלה את זה.

OK, so related to this, from Facebook,

אז קשור לזה, מפייסבוק,

"What question should we be asking ourselves

“איזו שאלה עלינו לשאול את עצמנו

before we post on social media?"

לפני שאנחנו מפרסמים ברשתות החברתיות?”

NS: So I like to ask myself, like, why do I want to share this right now?

נ.ש: אני אוהבת לשאול את עצמי, למה אני רוצה לשתף את זה עכשיו?,

Is this something --

האם זה משהו --

as a person that has grown up on the internet, on social media,

כמי שגדל באינטרנט, ברשתות החברתיות,

so often how I validated myself and my sense of self

לעתים קרובות, הדרך בה אימתתי את תחושת העצמי שלי

was posting something and people reacting to it.

היתה לפרסם משהו שאנשים מגיבים לו.

And I think that's just very murky territory.

ואני חושבת שזו טריטוריה עכורה מאוד.

I think like, you know,

אני שואלת את עצמי,

why do I feel the need to share this?

למה יש לי צורך לחלוק את זה?

Is this something that feels also private to me?

האם זה משהו שמרגיש גם לי פרטי?

You know, in my opinion, on whether,

לדעתי, על השאלה “האם“?,

and I guess, you know, I have not the biggest social media following,

ואני מניחה שאין לי את המדיה החברתית הגדולה ביותר שעוקבת,

but a social media following,

אבל מדיה חברתית שעוקבת,

that sometimes, when I'm like, does that person, for me,

שלפעמים, אני תוהה האם האדם הזה, בשבילי,

does my family member want to be shown online, for example,

האם למשל, בן משפחה שלי רוצה להיראות ברשת,

like, or is this a private moment?

או שזה רגע פרטי?

I think navigating, like, do I feel not good about myself right now

אני חושבת תוך כדי ניווט, האם אני מרגישה לא טוב עם עצמי כעת.

and is posting a picture of myself looking, like, hot,

והאם לפרסם תמונה של עצמי מהממת,

or whatever the equivalent of looking really happy --

או מה שלא תהיה המקבילה של להיראות ממש מאושרת --

I think sometimes so often we post about the things that we are yearning for,

הרבה פעמים אנו מפרסמים על דברים שאנו מייחלים להם,

whether that's attention, love, craving.

בין אם זה, תשומת לב, אהבה, השתוקקות.

And I think there's deeper underlying messages

ואני חושבת שיש יותר עמוק יותר, מסרים בסיסיים

behind posting sometimes, you know,

מאחורי פרסום לפעמים,

and that it is a projection of the things that we want in our lives,

ושהוא השלכה של הדברים שאנחנו רוצים בחיינו,

for example, posting photos of people you want better relationships with

למשל, פרסום תמונות של אנשים שאתם רוצים קשרים טובים יותר איתם

or, you know,

או, אתם יודעים,

there's a big spectrum of experience.

יש מגוון רחב של חוויות.

But for me, I just try to ask myself,

אבל כשלעצמי, אני פשוט מנסה לשאול את עצמי,

why do I feel the need to make this public right now?

למה אני מרגישה צורך להפוך את זה לציבורי עכשיו?

Is this something that I am proud of?

האם זה משהו שאני גאה בו?

And it's no critique.

וזו לא ביקורת.

This is really questions that are just a gauge where I'm at

אלה באמת שאלות שהן רק מדד למקום בו אני נמצאת

or where someone else is at with it.

או היכן שמישהו אחר נמצא עם זה.

Like, is this something that actually

כמו האם זה משהו שלמעשה

I just need to pay attention to in my own life privately,

שאני רק צריכה לשים לב אליו בחיי הפרטיים,

of, like, this is something I should be working on or thinking about,

או, האם זה משהו שעלי לעבוד עליו, או לחשוב עליו,

or there's just deeper questions about context,

או שיש רק שאלות עמוקות יותר על ההקשר,

I think, that are important.

שאני חושבת שהן חשובות.

CSB: Yeah, yeah.

ק.ש.ב: כן, כן.

And I think as we're now at our final question,

ואני חושבת שאנחנו עכשיו בשאלה האחרונה שלנו,

which is something that I think is related to what you're saying

שזה משהו שאני חושבת שקשור למה שאת אומרת

around when to post or not to post,

בנושא של מתי לפרסם או לא לפרסם,

but from a different angle, which is, you know,

אבל מזווית אחרת, שהיא,

a lot of people have anxiety about whether or not to post

הרבה אנשים חרדים לגבי ההחלטה אם לפרסם או לא לפרסם

their social justice activism on their accounts

את אקטיביזם הצדק החברתי שלהם בחשבונות שלהם

and regardless of the activism they might be already doing

וללא קשר לאקטיביזם יכול להיות שהם כבר פועלים

outside of social media, right?

מחוץ לרשתות החברתיות, נכון?

And some people just find it performative.

וחלק מהאנשים פשוט מוצאים שזה ביצועי

But at the same time, there was a fear of looking apathetic

אבל באותו זמן היה פחד מלהיראות אדישים

if people are not posting about social justice on social media.

אם אנשים לא מפרסמים על צדק חברתי ברשתות החברתיות.

So how do you suggest people deal with that anxiety

אז איך את מציעה שאנשים יתמודדו עם החרדה הזו

and think about that?

ויחשבו על זה?

NS: I mean, that's definitely an anxiety of our generation, right?

נ.ש: אני מתכוונת לכך שזו בהחלט חרדה של הדור שלנו, נכון?

Anxieties around posting about social justice.

חרדות סביב הפרסום על צדק חברתי.

I think the big question here is asking ourselves, like,

והשאלה הגדולה כאן היא לשאול את עצמנו,

what am I doing in my own life?

מה אני עושה עם החיים שלי?

You know, and again, there is a spectrum,

ושוב, יש מִקְשֶׁתֶת (ספקטרום),

because there's a lot of people

כי יש הרבה אנשים

who are sharing a lot of important information via social media.

שחולקים הרבה מידע חשוב ברשתות החברתיות.

So you have, like, organizers and then everybody else.

אז יש מארגנים ואז כל השאר.

But if you are --

אבל אם אתם --

Once again, you know, I can't speak for everybody,

שוב, אתם יודעים, אני לא יכולה לדבר בשם כולם,

but just I think it's --

אבל רק אני חושבת שזה --

I read this quote by an activist in Oregon,

קראתי את הציטוט הזה מפי אקטיביסטית באורגון,

a lifetime organizer called Grace Lee Boggs,

מארגנת נצחית בשם גרייס לי בוגס,

and she said that, you know, that a lot of times in our lives

והיא אמרה שהרבה פעמים בחיינו

we don't prioritize the importance of self-reflection and revolution.

אנחנו לא נותנים עדיפות לחשיבות של התבוננות עצמית ומהפכה.

And I think, you know, we so care about optics.

ואני חושבת, שכל כך אכפת לנו מהנראות.

We don't want people to think that we are racists, sizeist, sexist, etc.

אנחנו לא רוצים שאנשים יחשבו שאנחנו גזענים, שמנופובים, סקסיסטים וכו’.

But to not create and redo this kind of harm in the world,

אבל כדי לא ליצור ולפגוע מחדש באופן כזה בעולם,

we need to understand and really reflect

עלינו להבין ולחשוב באמת

on these systems that we've all internalized to some effect.

על השיטות האלו שכולנו הפנמנו במידה מסוימת.

So to understand, like, where am I on the spectrum?

אז כדי להבין, איפה אנחנו על המִקְשֶׁתֶת ?

How do I benefit?

איך מפיקים תועלת?

All of these things actually really take time and deep, you know,

כל הדברים האלה בעצם דורשים זמן והתעמקות,

self-reflection and work.

התבוננות עצמית ועבודה.

And that kind of questioning, I think,

וסוג כזה של שאלות,

is something that I find it helpful to be offline

זה משהו שאני מוצאת שהוא מועיל להיות במצב לא מקוון

because I'm like, otherwise, I'm just listening

כי אחרת, אני רק מקשיבה

to what everybody else is saying.

למה שכולם אומרים.

Like, are these my thoughts and my feelings

האם אלו המחשבות והרגשות שלי

or am I just internalizing

או שאני רק מפנימה

what other people are just shouting into the atmosphere

את מה שאנשים אחרים פשוט צועקים לסביבה

and into the internet?

ולרשת?

I think, there's moments where obviously,

אני חושבת שיש רגעים שללא ספק,

a lot the uprisings in June would not have happened

הרבה מההתקוממויות ביוני לא היו קורות

if it wasn't for the information that was shared

אלמלא המידע ששותף

and that action, of course, was so important.

והפעולה הזו, כמובן, היתה כל כך חשובה.

But I think there's different phases, you know.

אבל אני חושבת שיש שלבים שונים

And when it's just about shame and optics,

וכאשר מדובר רק בבושה ונראות,

that's not how we change the world.

לא כך אנחנו משנים את העולם.

For us to change the world,

כדי שנוכל לשנות את העולם,

we need to inhabit and act on these reflections.

אנחנו צריכים לחיות ולפעול על פי המחשבות האלו.

So I think there are again, more questions to ask ourselves, like,

אני חושבת שעלינו לשאול את עצמנו, שאלות נוספות, כמו,

do I just not want people to think that I do this?

האם אני פשוט לא רוצה שאנשים יחשבו שאני עושה את זה?

And often we are in echo chamber of the people who follow us

ולעתים קרובות אנו נמצאים בתא תהודה של האנשים שעוקבים אחרינו

and people we follow, right?

ואנשים שאנו עוקבים אחריהם, נכון?

So a lot of the times we're just sharing and shouting

אז הרבה פעמים אנחנו רק משתפים וצועקים

into the atmosphere of people who have the same ideals as us.

לסביבה של אנשים בעלי אותם אידיאלים כמו שלנו.

And that energy can be used in a different way.

והאנרגיה הזו ניתנת לשימוש בדרך אחרת.

And also sometimes inhibits, I think, real harder conversations from happening,

וגם לפעמים היא מעכבת, ניהול של שיחות ממש קשות,

because I think social media isn't often an intimate enough of a space

כי המדיה החברתית לעתים קרובות אינה מקום אינטימי מספיק

to be able to ask each other questions that we're afraid to ask.

שמאפשר לשאול זה את זה שאלות שאנו פוחדים לשאול,

Or mistakes, it's not favorable to making mistakes anymore,

או טעויות, יותר אין זה אהוד ביותר לטעות,

which is my critique and sadness about social media.

שזו לצערי הביקורת שלי על המדיה החברתית.

You know, our biggest fear is being called out for something.

הפחד הכי גדול הוא לצאת בקריאה עבור משהו.

But this call-out culture, sometimes, not always,

אבל תרבות יציאה זו בקריאה למען, לא תמיד

I understand its role and place in society,

אני מבינה את תפקידה ומקומה בחברה,

but sometimes doesn't allow for us

אבל לפעמים היא לא מאפשרת לנו

to have more engaged conversations around these systems

לנהל שיחות אמיתיות יותר בסביבת מערכות אלו

that we've internalized.

שאנחנו הפנמנו.

And we all make mistakes and we all have to learn

וכולנו עושים טעויות וכולנו צריכים ללמוד

and sometimes it doesn't allow for that to happen.

ולפעמים לא מתאפשר לזה לקרות

CSB: Yeah, yeah, yeah.

ק.ב.ש: כן, כן, כן.

Well, I think that's beautifully said

ובכן, אני חושבת שזה נאמר יפה

and we've come to the end of our time here.

וזמננו כאן הגיע לסיומו.

But I am so grateful to you for this conversation, Naomi,

אני מאד מודה לך נעמי על השיחה הזו,

and thank you for sharing all this.

ותודה ששיתפת איתנו את כל זה.

I'll talk to you soon. Take care.

אדבר איתך בקרוב. שמרי על עצמך.

NS: Thank you, Cloe and everyone.

נ.ש: תודה לך קלואי ותודה לכולכם.

Much love.

באהבה רבה.