Why You Should Embrace Mediocrity | Crispin Thurlow | TED

תרגום: aknv tso עריכה: zeeva livshitz

So a few years ago,

לפני שנים אחדות

I had to make a work trip to Stockholm.

הייתי צריך לצאת לנסיעת עבודה לשטוקהולם.

And because it was the school holidays,

ומכיוון שזה היה בזמן חופשת בית הספר,

I needed to take my two kids along with me.

נאלצתי לקחת איתי את שני ילדי.

And at the time they were 14 and 12.

הם היו אז בני 14 ו-12.

Anyway, my local colleagues, needless to say,

בכל אופן, עמיתי המקומיים, למותר לציין,

were really very supportive.

בהחלט עזרו לי מאוד.

And in fact, knowing that I do research on language and social class,

ולמעשה, בידעם שאני עורך מחקר על שפה ומעמד חברתי,

they'd also clearly enjoyed arranging to put us into a hotel

הם גם נהנו בבירור לארגן לנו מלון

belonging by a large Swedish chain called Elite Hotels.

ששייך לרשת שוודית גדולה בשם מלונות אליטה“.

So on the day that we arrived,

אז ביום שהגענו,

we checked in and then we made our way straight up to our room.

נרשמנו בקבלה ועלינו מיד לחדרנו.

But as soon as we crossed the threshold,

אבל ברגע שנכנסנו לחדר,

my oldest son declared with genuine frustration,

בני הבכור הכריז בתסכול אמיתי,

"But this isn't elite."

"אבל זה לא אליטה."

(Laughter)

(צחוק)

And I was a little bit surprised,

הופתעתי קצת,

but also kind of really curious to know exactly what he meant.

אבל גם די הסתקרנתי לדעת למה בדיוק הוא מתכוון.

So I sort of pressed him, and he quickly explained to me

אז לחצתי עליו קצת, והוא מיהר להסביר לי

that the room was just not big enough to be elite.

שהחדר פשוט לא גדול מספיק כדי להיות “אליטה“.

(Laughter)

(צחוק)

So in that moment,

באותו רגע הבנתי

I realized that my son had already learned two really important lessons

שבני כבר למד שני לקחים חשובים מאוד

about everyday language.

בנוגע לשפת היומיום.

First, that words are very influential,

ראשית, למילים יש השפעה רבה,

but their meaning can often be slippery.

אך משמעותן עלולה לעתים קרובות להיות חלקלקה.

And second, that the language of superiority and comparison

ושנית, ששפת העליונות וההשוואה

can lead to disappointment.

עלולה לגרום אכזבה.

But it's tough.

אבל זה קשה.

Nowadays we're bombarded with messages about excellence,

אנו מופגזים בימינו במסרים העוסקים במצוינות,

distinction and success,

בבידול ובהצלחה,

and we hear voices telling us you should be a top student,

ואנו שומעים קולות שאומרים לנו שצריך להיות תלמידים מצטיינים,

or a winner, or a leader, or preferably all three.

או מנצחים, או מנהיגים, ורצוי שכל השלושה.

And it's this that's started me to think a little bit more

וזה מה שהביא אותי לחשוב קצת יותר

about what's going on here.

על מה שקורה כאן.

How do we manage this?

איך מנהלים את זה?

Because all of this leads to a profound sense

כי כל זה מעורר תחושה עמוקה

of what the philosopher Alain de Botton has called status anxiety.

של מה שהפילוסוף אלן דה-בוטון כינה “חרדת סטטוס“.

And for me, this is a kind of anxiety that arises through our constant worry

ובעיני, חרדה כזו מתעוררת עקב הדאגה המתמדת

about not being good enough,

שאיננו טובים מספיק,

or always needing to be someone better,

או שתמיד צריך להיות טובים יותר,

or to have something better.

או שיהיה לנו משהו טוב יותר.

But the reality is this.

אבל המציאות היא זו:

Not everyone can be a top student.

לא כולם יכולים להיות תלמידים מצטיינים.

Not everyone can be a winner,

לא כולם יכולים להיות מנצחים,

and not everyone can be a leader.

ולא כולם יכולים להיות מנהיגים.

By the simple law of averages,

לפי החוק הפשוט של הממוצעים,

most of us have to live a life more ordinary.

על רובנו נגזר לחיות חיים רגילים יותר.

Well, it's for this reason that I've started to rethink

ולכן התחלתי לחשוב מחדש על רעיון הבינוניות,

or perhaps even reclaim the notion of mediocrity.

או אולי אפילו לתבוע אותו מחדש.

And I've even been challenging myself to consider the possibility

אפילו אתגרתי את עצמי לשקול את האפשרות

of embracing mediocrity.

לבחור בבינוניות.

Now, obviously, I understand that mediocrity has a bad reputation

אני כמובן מבין שלבינוניות יש מוניטין רע

with sort of connotations like average quality

והיא מעוררת קונוטציות כמו: “איכות ממוצעת”

or not very good.

או "לא טוב במיוחד".

But the sociolinguist in me insists on digging just a little bit deeper,

אבל הבלשן החברתי שבתוכי מתעקש להתעמק קצת יותר,

maybe listening to some of the word's origins

אולי להקשיב לחלק ממקורות המילה

and unearthing some of its other meaning potentials.

ולחשוף משהו מפוטנציאל המשמעויות הנוספות שלה.

In actual fact,

למעשה, המילה "בינוני",

the word mediocre has its roots in the Indo-European "medial,"

שורשיה במילה ההודו-אירופית “מדיאל“,

meaning "middle."

שפירושה "אמצע".

So essentially then, mediocrity is just about existing

אז בעצם, הבינוניות מתקיימת

between two extremes,

בין שני קצוות,

hence middling or average

ומכאן "בינוני", "ממוצע"

or otherwise unexceptional or ordinary.

או כל דבר אחר שהוא בלתי-חריג או רגיל.

So, as I say, statistically speaking,

אז כמו שאמרתי, מבחינה סטטיסטית,

life in the middle is inevitable and unavoidable for most of us.

החיים באמצע הם כורח בלתי-נמנע עבור רובנו.

And in fact, it seems to me

ולמעשה, נראה לי

that the middle is not such a terrible place to be.

שהאמצע איננו מקום שכל-כך נורא להיות בו.

In fact, it's quite a privileged place to be.

ולמעשה, זו זכות מסוימת להיות בו.

It may not be as good as being at the top,

זה אולי לא טוב כמו להיות בראש,

but it's surely not as bad as being at the bottom.

אבל זה בוודאי לא רע כמו להיות בתחתית.

And the trick, I suppose, is to learn to recognize our mediocrity,

והסוד, אני מניח, הוא ללמוד להכיר בבינוניות שלנו,

or at least our averageness or our ordinariness,

או לפחות בכך שאנו ממוצעים או רגילים,

without allowing other people to make us feel like failures or losers.

בלי לאפשר לאחרים לגרום לנו להרגיש כישלונות או אפסים.

Needless to say, this is quite a bit harder to do than it is to say.

למותר לציין שקל לדבר, אבל קשה יותר לעשות זאת.

And I think especially so nowadays.

ולדעתי, במיוחד בימינו.

When we’re surrounded by these voices pressuring us to be the best

עם כל הקולות סביבנו שלוחצים עלינו להיות הכי טובים

and to be better,

ולהשתפר,

we find ourselves, I think, in a world that is bombarded

אנו מוצאים את עצמנו, לדעתי, בעולם שמופצץ ע“י...

or confronted constantly with what I've come to think of

או מתמודדים ללא הרף עם מה שלמדתי לראות בו

as a relentless language of superiority and comparison.

שפה בלתי-נלאית של עליונות והשוואה.

And it's as a sociolinguist

וכבלשן חברתי

that I've been tracking this language for quite some time.

אני עוקב אחר השפה הזו כבר לא מעט זמן.

And in this work, what I've been trying to do

ובעבודה הזו, מה שניסיתי לעשות

is show that this is not just a relentless language,

הוא להראות שזו לא סתם שפה בלתי-נלאית,

אלא שלעתים קרובות זו שפה ערמומית וסמויה מאוד.

but it's also often a very sneaky, surreptitious language.

And it's with this in mind that I want to just share with you

ולאור זאת, אני פשוט רוצה לשתף אתכם

a couple of my favorite examples of what this looks like.

בכמה מהדוגמאות האהובות עלי של זה.

These are my two favorite case studies.

אלה שני נושאי המחקר האהובים עלי.

And the first of these is the word “elite” itself.

והראשון שבהם הוא המילה “אליטה” (מובחר) עצמה.

And this is a word that circulates everywhere in our lives,

וזו מילה שמסתובבת בכל מקום בחיינו,

כפי שבני גילה בשטוקהולם.

which is, as my son discovered in Stockholm.

But take a look at a few of the many examples that I've also been collecting.

אבל הסתכלו באחדות מהדוגמאות הרבות שאספתי.

So here we have an elite grocery store in Denmark,

הנה חנות מכולת מובחרת בדנמרק,

we have an elite nail salon in Seattle,

הנה סלון ציפורניים מובחר בסיאטל,

we've got an elite phone shop in the UK,

הנה חנות טלפונים מובחרת בבריטניה,

an elite electrician's in Switzerland, actually in Bern,

חשמלאי מובחר בשוויץ, בברן, בעצם,

and then an elite pastry shop or bakery in Poland.

וקונדיטוריה או מאפיה מובחרת בפולין.

And all of these, I can assure you,

וכל אלה, אני מבטיח לכם,

appear in decidedly non-elite spaces.

שוכנים במקומות בהחלט לא מובחרים.

(Laughter)

(צחוק)

But when I say that elite crops up everywhere, I mean really everywhere.

אבל באומרי שה"מובחר" צץ בכל מקום, אני מתכוון ממש בכל מקום.

(Laughter)

(צחוק)

I promise that after this talk,

אני מבטיח שאחרי ההרצאה הזו,

you are going to start noticing elite everywhere too.

גם אתם תתחילו לזהות אליטה בכל מקום.

(Laughter)

(צחוק)

And I've never been quite sure what we're supposed to think

מעולם לא הייתי בטוח מה אנו אמורים לחשוב

when we're being told that our pickles are elite or our tissues.

כשאומרים לנו שהחמוצים שלנו או מגבוני הנייר שלנו הם "מובחרים".

What exactly, I wonder, does an elite condom offer?

מה בדיוק, אני תוהה, מציעים קונדומים מובחרים?

(Laughter)

(צחוק)

And I don't know about you,

לא יודע מה איתכם,

אבל צריך הרבה יותר מהמילה “מובחר”

but it's going to take a lot more than the word elite

כדי לשכנע אותי שמשתנה היא יוקרתית בכל מובן שהוא.

to convince me that a urinal is in any way prestigious.

(Laughter)

(צחוק)

But the use of the word “elite” like this

אבל השימוש הזה במילה "מובחר"

is a very, very common language game nowadays.

הוא משחק לשוני נפוץ מאוד בימינו.

We see this word attached to all sorts of goods and services,

אנו רואים את המילה הזו על כל מיני מוצרים ושירותים

kind of meaning everything and nothing at the same time.

כאילו, הכל ושום דבר בו-זמנית.

And in some ways I suppose it's all perfectly harmless,

ובמובנים מסוימים כנראה שכל זה לא מזיק לחלוטין,

a bit playful even.

ואפילו קצת שובב.

But I can't help but think,

אבל אינני יכול שלא לחשוב,

and in fact, I genuinely believe that these ubiquitous,

ולמעשה, אני באמת מאמין שהמשיכה הרווחת הזו של ה"מובחר"

constant appeals to eliteness

are trying to persuade us that superiority really does matter

מתאמצת לשכנע אותנו שיש באמת חשיבות לעליונות

and that status is something

ושהסטטוס הוא משהו שעלינו לחשוב עליו כל הזמן.

that we should be thinking about all the time.

And these little one-word messages also suggests to us

והמסרים הקטנים האלה בני מילה אחת גם רומזים לנו

that superiority is easily obtained.

שקל להשיג עליונות.

To be very clear,

כדי להבהיר היטב,

the language of superiority and comparison

שפת העליונות וההשוואה

is really good for business.

טובה מאוד לעסקים.

All of these relentless little one-word messages,

כל המסרים הקטנים החד-מילתיים והבלתי-נלאים האלה,

and ones like them,

ודומיהם

are trying to keep us aspiring upwards all the time.

מנסים לגרום לנו לשאוף כלפי מעלה כל הזמן.

And if we're aspiring, we're also acquiring.

ואם אנו שואפים, אנו גם רוכשים.

In other words, we're shopping.

במילים אחרות, אנו עושים קניות.

And for this, they don't even need us aspiring to be the best.

ולשם כך, הם אפילו לא צריכים שנשאף להיות הטובים ביותר.

Just aspiring to be better is often enough.

לעתים קרובות, מספיק שנשאף להיות טובים יותר.

Which brings me to my second little case study.

מה שמביא אותי לנושא המחקר הקטן השני שלי.

The one little, one-word message that I'm talking about

המסר היחיד בן המילה האחת שעליו אני מדבר כאן

in this instance is “premium,”

הוא "פרמיום",

and a good example of this appears

ודוגמה טובה לכך מופיעה

in the so-called premium economy services

במה שמכונה "שירותי כלכלת פרמיום"

offered by most major international airlines nowadays.

שמציעות רוב חברות התעופה הבינלאומיות הגדולות בימינו.

And it's no coincidence that premium economy

ואין זה מקרי שכלכלת פרמיום

can be more profitable for airlines than business class.

יכולה להיות רווחית יותר לחברות התעופה מאשר מחלקת עסקים.

But what's interesting about this little one-word message

אבל מה שמעניין במסר החד-מילתי הקטן הזה,

הוא בדיוק זה שלא מדובר בלהיות הטוב ביותר.

is that it's precisely not about being the best.

Premium is all about having just a little bit extra

"פרמיום" פירושו רק תוספת קלה,

or a little bit more,

או לקבל קצת יותר,

and especially a little bit extra or a little bit more

ובעיקר תוספת קלה או קצת יותר

compared with others.

בהשוואה לאחרים.

And to be sure, marketers know only too well

ותהיו בטוחים שהמשווקים יודעים טוב מאוד

that people will pay good money for feeling better off.

שאנשים ישלמו כסף טוב כדי להרגיש שמצבם טוב יותר.

Even that is when this comparison doesn't make us feel

וזה, גם כשההשוואה הזו לא משפרת את הרגשתנו לאורך זמן.

very good for very long.

But the most striking thing about the word premium

אבל הדבר הבולט ביותר במילה “פרמיום”

הוא שהיא באמת מופיעה במרחבים בנאליים בהרבה.

is that it really crops up in way more banal spaces.

And I'm offering you a few more examples than before,

והנה עוד יותר דוגמאות מאשר קודם,

because I really want to impress upon you

כי אני באמת רוצה שתתרשמו

just how far-reaching this one-word message is.

עד כמה המסר החד-מילתי הזה מרחיק לכת.

So we have premium chocolates in Sweden (not Switzerland),

הנה שוקולד פרמיום בשוודיה (לא בשוויץ),

we have premium chips in Spain, premium coffee in Australia,

צ’יפס פרמיום בספרד, קפה פרמיום באוסטרליה,

premium tomatoes in New Zealand and burgers in Denmark.

עגבניות פרמיום בניו-זילנד והמבורגרים פרמיום בדנמרק.

What we seem to have in Switzerland are premium cigarettes

בשוויץ יש כנראה סיגריות פרמיום

and premium barbecue charcoal.

ופחם פרמיום לברביקיו.

Elsewhere, we've got premium puzzles, premium haircuts

במקומות אחרים יש לנו חידות-תצרף פרמיום, תספורות פרמיום

and my most recent encounter in Poland, premium baby diapers.

והדבר האחרון בו נתקלתי, בפולין, חיתולי תינוקות פרמיום.

(Laughter)

(צחוק)

Again, premium is just about having a little bit more

שוב, פרמיום זה רק לקבל קצת יותר

or a little bit extra compared with others.

או קצת יותר בהשוואה לאחרים.

And as I say, these comparisons are usually built on illusions,

וכפי שאמרתי, השוואות אלה בנויות בד"כ על אשליות,

and these comparisons just don't make us feel good for very long.

וההשוואות האלה פשוט לא משפרות את הרגשתנו לאורך זמן.

In fact, all of these silly little language games

למעשה, כל משחקי השפה הקטנים והמטופשים האלה

are a perfect example

הם דוגמה מושלמת למה שהסוציולוג המפורסם פייר בורדיו כינה

of what the famous sociologist Pierre Bourdieu called symbolic violence.

"אלימות סמלית".

And in a nutshell,

ועל קצה המזלג,

מדובר בדרך בה אנו מאפשרים למילים לתמרן אותנו,

this is about the way that we allow words to manipulate us,

even when it's against our own best interests.

גם כשזה נוגד את האינטרסים שלנו.

So while social comparison may indeed be in our nature,

אז בעוד שההשוואה החברתית אכן עשויה להיות בטבענו,

it invariably leaves us feeling insecure, inadequate, unsatisfied.

היא תמיד משאירה אותנו בתחושת חוסר-ביטחון, חוסר-הלימה, חוסר-סיפוק.

There will always be something more or something better.

תמיד יהיה משהו יותר, או משהו טוב יותר.

And there will always be someone better and better off.

ותמיד יהיה מישהו טוב מאיתנו ובמצב טוב יותר.

So the question for me is this:

אז השאלה מבחינתי היא:

how can we avoid doing symbolic violence to ourselves?

איך נוכל להימנע מאלימות סמלית כלפי עצמנו?

Well, personally,

אישית,

I find myself returning once again

אני מוצא את עצמי חוזר שוב

to the possibility that mediocrity might hold the key or a key.

לאפשרות שבבינוניות עשוי להיות טמון המפתח או מפתח כלשהו.

Now I understand that embracing mediocrity

עכשיו אני מבין שהבחירה בבינוניות

might feel just a little bit extreme or uncomfortable for some people,

עשויה להיראות קצת קיצונית או לעורר אי-נוחות באנשים מסוימים,

ואין לי בעיה עם זה.

which I think is fair enough.

But the point is really just about coming to terms

אבל הנקודה היא שצריך רק להשלים

with the inevitability of our averageness

עם זה שהיותנו ממוצעים היא בלתי-נמנעת

and maybe finding a way

ואולי למצוא דרך

to find the value and perhaps the privilege in being unexceptional.

לגלות את הערך ואולי את הזכות של להיות בלתי-יוצא-דופן.

And for this, we've got to keep reminding ourselves that it really is OK

ולשם כך עלינו להמשיך להזכיר לעצמנו שזה באמת בסדר

לא להיות הכי טוב.

not to be the best.

ושזה בהחלט בסדר לא לרצות תמיד להיות מישהו טוב יותר

And it's certainly OK not to always want to be someone better

או שיהיה לנו משהו טוב יותר.

or to have something better.

But I think that nowadays,

אבל אני חושב שבימינו,

especially when we are surrounded by this relentless language

במיוחד כשאנו מוקפים בשפה הבלתי-נלאית הזו

of superiority and comparison,

של עליונות והשוואה,

it takes determination

יש צורך בנחישות

and it also takes real courage to be ordinary.

וגם אומץ אמיתי כדי להיות רגילים.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)