What happens when biology becomes technology? | Christina Agapakis

תרגום: zeeva Livshitz עריכה: Sigal Tifferet

A briefcase full of poop changed my life.

תיק מנהלים מלא בקקי, שינה את חיי.

Ten years ago, I was a graduate student

לפני עשר שנים, הייתי סטודנטית לתואר שני

and I was helping judge a genetic engineering competition

ועזרתי לשפוט בתחרות הנדסה גנטית

for undergrads.

של סטודנטים לתואר ראשון.

There, I met a British artist and designer named Alexandra Daisy Ginsberg.

שם, פגשתי אמנית ומעצבת בריטית בשם אלכסנדרה דייזי גינזברג.

She was wearing the white embroidered polo shirt

היא לבשה את חולצת הפולו הלבנה הרקומה

of the University of Cambridge team

של צוות אוניברסיטת קיימברידג'

and holding a silver briefcase,

והחזיקה בידה תיק מנהלים כסוף,

like the kind that you would imagine is handcuffed to your wrist.

מהסוג שאפשר לדמיין אזוק לפרק כף ידכם.

She gestured over from a quiet corner

היא החוותה בידה מעבר לפינה שקטה

and asked me if I wanted to see something.

ושאלה אותי אם הייתי רוצה לראות משהו.

With a sneaky look, she opened up the suitcase,

במבט ערמומי היא פתחה את המזוודה,

and inside were six glorious, multicolored turds.

ובתוכה היו 6 גללים צבעוניים, מרהיבים,

The Cambridge team, she explained,

צוות קיימברידג', היא הסבירה,

had spent their summer engineering the bacteria E. coli

עבד לאורך כל הקיץ בהינדוס חיידקי E. coli

to be able to sense different things in the environment

שיוכלו לחוש דברים שונים בסביבה

and produce a rainbow of different colors in response.

ולייצר בתגובה, קשת של צבעים שונים.

Arsenic in your drinking water?

אם יש ארסן בתוך מי השתייה שלכם?

This strain would turn green.

זן זה יהפוך לירוק.

She and her collaborator, the designer James King,

היא ושותפה למחקר, המעצב ג'יימס קינג,

worked with the students and imagined the different possible scenarios

עבדו עם הסטודנטים ודימיינו את התרחישים האפשריים השונים

of how you might use these bacteria.

לגבי אפשרויות השימוש בחיידקים האלה.

What if, they asked, you could use them

הם שאלו: מה אם, ניתן יהיה להשתמש בהם

as a living probiotic drink and health monitor, all in one?

הן כמשקה פרוביוטי והן כמַשְׁגּוֹחַ בריאות, שניהם במשקה אחד?

You could drink the bacteria and it would live in your gut,

הייתם יכולים לשתות את החיידקים והם יחיו במעיים שלכם,

sensing what's going on,

ויחושו מה קורה,

and then in response to something,

ואז, בתגובה למשהו,

it would be able to produce a colored output.

הם יהיו מסוגלים לייצר פלט צבעוני.

Holy shit!

איזה חרא!

The Cambridge team went on to win

צוות קיימברידג' ניצח

the International Genetically Engineered Machine competition,

בתחרות הבינלאומית למערכות הנדסה גנטית,

or iGEM for short.

או בקיצור iGEM.

And as for me, those turds were a turning point.

ובאשר אלי, הגללים האלה היוו נקודת מפנה.

I am a synthetic biologist,

אני ביולוגית סינתטית,

which is probably a weird term that most people aren't familiar with.

וזה כנראה מונח מוזר שרוב האנשים לא מכירים.

It definitely sounds like an oxymoron.

זה בהחלט נשמע כמו ניב ניגודים.

How can biology, something natural,

איך יכולה ביולוגיה, שהיא דבר טבעי,

be synthetic?

להיות סינתטית?

How can something artificial be alive?

איך משהו מלאכותי יכול להיות חי?

Synthetic biologists sort of poke holes

ביולוגים סינתטיים מחוררים לכאורה

in that boundary that we draw between what is natural and what's technological.

את קו הגבול שאנו מתווים, בין מה שטבעי למה שטכנולוגי.

And every year, iGEM students from all over the world

ובכל שנה, סטודנטים מכל העולם שמתכוננים לתחרות הiGEM

spend their summer

עובדים לאורך כל הקיץ

trying to engineer biology to be technology.

בניסיון להנדס ביולוגיה לטכנולוגיה.

They teach bacteria how to play sudoku,

הם מלמדים חיידקים כיצד לשחק סודוקו,

they make multicolored spider silk,

הם מייצרים משי צבעוני מקורי עכביש,

they make self-healing concrete

הם מייצרים בטון שמתקן את עצמו,

and tissue printers and plastic-eating bacteria.

מדפסות לרקמות חיות, וחיידקים שאוכלים פלסטיק.

Up until that moment, though,

אולם, עד אותו רגע,

I was a little bit more concerned with a different kind of oxymoron.

הטריד אותי מעט יותר, סוג אחר של ניב ניגודים.

Just plain old genetic engineering.

פשוט מהנדסה גנטית ישנה.

The comedian Simon Munnery once wrote

הקומיקאי סימון מונרי כתב פעם

that genetic engineering is actually insulting to proper engineering.

שהנדסה גנטית מהווה למעשה עלבון להנדסה התקינה.

Genetic engineering is more like throwing a bunch of concrete and steel in a river

הנדסה גנטית דומה יותר להשלכת ערימה של בטון ופלדה לנהר

and if somebody can walk across, you call it a bridge.

ואם מישהו יכול לחצות אותו, אתם קוראים לזה גשר.

And so synthetic biologists were pretty worried about this,

וכך, ביולוגים סינתטיים היו די מודאגים בקשר לזה,

and worried that genetic engineering was a little bit more art that science.

וחששו שהנדסה גנטית היא קצת יותר אמנות מאשר מדע.

They wanted to turn genetic engineering into a real engineering discipline,

הם רצו להפוך הנדסה גנטית לתחום הנדסי אמיתי,

where we could program cells and write DNA

שבו נוכל לתכנת תאים ולכתוב DNA

the way that engineers write software for computers.

בדרך שבה מהנדסים כותבים תוכנה למחשבים.

That day 10 years ago started me on a path that gets me to where I am now.

אותו יום לפני 10 שנים העלה אותי על הדרך שהוליכה אותי למקום בו אני נמצאת עכשיו.

Today, I'm the creative director

היום, אני מנהלת הקריאייטיב

at a synthetic biology company called Ginkgo Bioworks.

בחברה לביולוגיה סינתטית בשם "גינקו ביווורקס".

"Creative director" is a weird title

"מנהל קריאייטיב" הוא תואר מוזר

for a biotech company were people try to program life

עבור חברת ביוטכנולוגיה שבה אנשים מנסים לתכנת חיים

the way that we program computers.

באופן בו אנו מתכנתים מחשבים.

But that day when I met Daisy,

אבל באותו יום בו פגשתי את דייזי,

I learned something about engineering.

למדתי משהו על הנדסה,

I learned that engineering isn't really just about equations

למדתי שהנדסה אינה רק עניין של משוואות,

and steel and circuits,

ופלדה, ומעגלים חשמליים,

it's actually about people.

היא בעצם עוסקת באנשים.

It's something that people do, and it impacts us.

זה משהו שאנשים עושים, וזה משפיע עלינו.

So in my work,

אז בעבודה שלי,

I try to open up new spaces for different kinds of engineering.

אני מנסה לפתוח מרחבים חדשים עבור סוגי הנדסה שונים.

How can we ask better questions,

איך נוכל לשאול שאלות טובות יותר,

and can we have better conversations

והאם נוכל לנהל שיחות טובות יותר

about what we want from the future of technology?

על מה שאנחנו רוצים מעתיד הטכנולוגיה?

How can we understand the technological

איך נוכל להבין את הסיבות הטכנולוגיות,

but also social and political and economic reasons

אבל גם החברתיות, הפוליטיות והכלכליות

that GMOs are so polarizing in our society?

לכך שאורגניזמים מהונדסים גנטית (GMO) כל כך מקטבים בחברה שלנו?

Can we make GMOs that people love?

האם נוכל ליצור GMO שאנשים יאהבו?

Can we use biology to make technology that's more expansive and regenerative?

האם נוכל להשתמש בביולוגיה כדי ליצור טכנולוגיה יותר מקיפה והתחדשותית?

I think it starts by recognizing that we, as synthetic biologists,

אני חושבת שזה מתחיל בהכרה שאנחנו כביולוגים סינתטיים,

are also shaped by a culture that values "real engineering"

מעוצבים גם על ידי תרבות שמעריכה "הנדסה אמיתית"

more than any of the squishy stuff.

יותר מכל אחד מהדברים המעורפלים.

We get so caught up in circuits and what happens inside of computers,

אנו כל כך שקועים במעגלים ובמה שקורה בתוך מחשבים,

that we sometimes lose sight of the magic that's happening inside of us.

שלעתים אנו מאבדים את הקסם שקורה בתוכנו.

There is plenty of shitty technology out there,

יש המון טכנולוגיה מחורבנת שם בחוץ,

but this was the first time that I imagined poop as technology.

אבל זו הייתה הפעם הראשונה שדמיינתי קקי כטכנולוגיה.

I began to see that synthetic biology was awesome,

התחלתי לראות עד כמה הביולוגיה הסינתטית הזו מדהימה,

not because we could turn cells into computers,

לא בגלל שנוכל לשנות תאים למחשבים,

but because we could bring technology to life.

אלא בגלל שנוכל להביא טכנולוגיה לחיים.

This was technology that was visceral,

זו הייתה טכנולוגיה מהבטן,

an unforgettable vision of what the future might hold.

חזון בלתי נשכח של מה שהעתיד אולי טומן בחובו.

But importantly, it was also framed as the question

אבל חשוב מכך, זה גם היה מנוסח כשאלה

"Is this the kind of future that we actually want?"

"האם זה סוג העתיד שאנחנו בעצם רוצים?"

We've been promised a future of chrome,

הבטיחו לנו עתיד של כרום,

but what if the future is fleshy?

אבל מה אם העתיד יהיה בשר ודם?

Science and science fiction

מדע ומדע בדיוני

help us remember that we're made of star stuff.

עוזרים לנו לזכור שאנחנו עשויים מאבק כוכבים.

But can it also help us remember the wonder and weirdness

אבל האם זה יכול גם לעזור לנו לזכור את הפלא והמסתוריות

of being made of flesh?

בלהיות בשר ודם?

Biology is us,

ביולוגיה זה אנחנו,

it's our bodies, it's what we eat.

זה הגוף שלנו, זה מה שאנחנו אוכלים.

What happens when biology becomes technology?

מה קורה כשהביולוגיה הופכת לטכנולוגיה?

These images are questions,

התמונות האלו הן שאלות,

and they challenge what we think of as normal and desirable.

והן מאתגרות את מה שאנחנו חושבים שהוא רגיל ורצוי.

And they also show us that the future is full of choices

והן גם מראות לנו שהעתיד מלא בבחירות

and that we could choose differently.

ושנוכל לבחור אחרת.

What's the future of the body, of beauty?

מה עתידו של הגוף, של היופי?

If we change the body, will we have new kinds of awareness?

אם נשנה את הגוף, האם יהיו לנו סוגים חדשים של מודעות

And will new kinds of awareness of the microbial world

והאם סוגים חדשים של מודעות של העולם המיקרוביאלי

change the way that we eat?

ישנו את הדרך בה אנו אוכלים?

The last chapter of my dissertation was all about cheese that I made

הפרק האחרון של התיזה שלי היה על גבינה שהכנתי

using bacteria that I swabbed from in between my toes.

תוך שימוש בדגימת חיידקים שהוצאתי מבין אצבעות הרגליים שלי.

I told you that the poop changed my life.

כבר סיפרתי לכם שהקקי שינה את חיי.

I worked with the smell artist and researcher Sissel Tolaas

עבדתי עם אמנית הריח והחוקרת סיסל טולאס

to explore all of the ways that our bodies and cheese are connected

כדי לחקור את כל הדרכים בהן הגוף שלנו וגבינה קשורים זה בזה

through smell and therefore microbes.

באמצעות ריח ולפיכך חיידקים,

And we created this cheese

ויצרנו את הגבינה הזו

to challenge how we think about the bacteria

כדי לאתגר את האופן בו אנו חושבים על החיידקים

that's part of our lives

שהם חלק מחיינו

and the bacteria that we work with in the lab.

והחיידקים שאנו עובדים איתם במעבדה.

We are, indeed, what we eat.

אנו אכן, מה שאנחנו אוכלים.

The intersection of biology and technology

על נקודת המפגש בין ביולוגיה וטכנולוגיה

is more often told as a story of transcending our fleshy realities.

מסופר, לעתים קרובות, כסיפור של התעלות מעל למציאות שלנו כבשר ודם.

If you can upload your brain to a computer,

אם תוכלו להעלות את המוח למחשב,

you don't need to poop anymore after all.

לא תצטרכו לעשות קקי, בסופו של דבר.

And that's usually a story that's told as a good thing, right?

וזה בדרך כלל סיפור שמסופר כדבר טוב, נכון?

Because computers are clean, and biology is messy.

מכיוון שמחשבים נקיים, וביולוגיה מלוכלכת.

Computers make sense and are rational,

מחשבים הם דבר הגיוני ומתקבל על הדעת,

and biology is an unpredictable tangle.

וביולוגיה היא סבך בלתי צפוי.

It kind of follows from there

ומכאן, במידת מה ,מגיעה התפיסה

that science and technology are supposed to be rational,

שמדע וטכנולוגיה אמורים להיות הגיוניים,

objective

אובייקטיבים

and pure,

וטהורים,

and it's humans that are a total mess.

ובני האדם הם אלה שבבלגן מוחלט.

But like synthetic biologists poke holes

אבל כמו שביולוגים סינתטיים מחוררים

in that line between nature and technology,

את אותו קו שבין טבע לטכנולוגיה,

artists, designers and social scientists

אמנים, מעצבים ומדענים חברתיים

showed me that the lines that we draw between nature, technology and society

הראו לי שהקווים שאנחנו משרטטים בין טבע, טכנולוגיה וחברה

are a little bit softer than we might think.

הם מעט יותר רכים, ממה שאנחנו חושבים.

They challenge us to reconsider our visions for the future

הם מאתגרים אותנו לשקול מחדש את החזון שלנו לעתיד

and our fantasies about controlling nature.

ואת הפנטזיות שלנו על שליטה בטבע.

They show us how our prejudices, our hopes and our values

הם מראים לנו כיצד הדעות הקדומות, התקוות, והערכים שלנו

are embedded in science and technology

מוטבעים במדע ובטכנולוגיה

through the questions that we ask and the choices that we make.

באמצעות השאלות שאנו שואלים והבחירות שאנו עושים.

They make visible the ways that science and technology are human

הם חושפים את הדרכים בהן המדע והטכנולוגיה הם אנושיים

and therefore political.

ולפיכך פוליטיים.

What does it mean for us to be able to control life

מה זה אומר שנוכל לשלוט בחיים

for our own purposes?

למען המטרות שלנו?

The artists Oron Catts and Ionat Zurr

האמנים אורון כץ ויונת צור

made a project called "Victimless Leather,"

עשו פרויקט בשם "עור ללא קורבנות,"

where they engineered a tiny leather jacket

שבו הם הינדסו ז'קט עור מיניאטורי

out of mouse cells.

מתאי עכבר.

Is this jacket alive?

האם הז'קט הזה חי?

What does it take to grow it and keep it this way?

מה נדרש כדי לגדל אותו ולשמור עליו כך?

Is it really victimless?

האם הוא באמת ללא קורבנות?

And what does it mean for something to be victimless?

ומה זה אומר שמשהו יהיה ללא קורבנות?

The choices that we make

הבחירות שאנו עושים

in what we show and what we hide in our stories of progress,

לגבי מה להראות ומה להסתיר בסיפורי ההתקדמות שלנו,

are often political choices that have real consequences.

הם לעתים קרובות בחירות פוליטיות שיש להן השלכות אמיתיות.

How will genetic technologies shape the way that we understand ourselves

איך טכנולוגיות גנטיות יעצבו את הדרך בה אנו מבינים את עצמנו

and define our bodies?

ומגדירים את גופנו?

The artist Heather Dewey-Hagborg made these faces

האמנית הית'ר דיואי-הגבורג יצרה את הפרצופים האלה

based on DNA sequences she extracted from sidewalk litter,

שמבוססים על רצפי DNA שהיא הפיקה מאשפה על מדרכות,

forcing us to ask questions about genetic privacy,

ומכריחים אותנו לשאול שאלות על פרטיות גנטית,

but also how and whether DNA can really define us.

אבל גם האם וכיצד DNA באמת יכול להגדיר אותנו

How will we fight against and cope with climate change?

איך נילחם נגד שינויי אקלים ונתמודד איתם?

Will we change the way that we make everything,

האם נשנה את הדרך בה אנו עושים את הכל,

using biological materials that can grow and decay alongside us?

בעזרת חומרים ביולוגיים שיכולים לצמוח ולהירקב לצידנו?

Will we change our own bodies?

האם נשנה את גופנו?

Or nature itself?

או את הטבע עצמו?

Or can we change the system that keeps reinforcing those boundaries

או שנוכל לשנות את המערכת שממשיכה לחזק את הגבולות האלה

between science, society, nature and technology?

שבין מדע, לחברה, לטבע ולטכנולוגיה?

Relationships that today keep us locked in these unsustainable patterns.

מערכות יחסים שנועלות אותנו בתבניות אלו, שאינן בנות-קיימא.

How we understand and respond to crises

האופן בו אנו מבינים ומגיבים למשברים

that are natural, technical and social all at once,

שהם טבעיים, טכניים וחברתיים בו בזמן,

from coronavirus to climate change,

מווירוס הקורונה, לשינוי אקלים,

is deeply political,

הוא מאוד פוליטי,

and science never happens in a vacuum.

ומדע לא מתרחש בחלל ריק.

Let's go back in time

בואו ונחזור אחורה בזמן

to when the first European settlers arrived in Hawaii.

לתקופה שהמתיישבים האירופאים הראשונים הגיעו להוואי.

They eventually brought their cattle and their scientists with them.

הם הביאו איתם את הבקר שלהם ואת המדענים שלהם.

The cattle roamed the hillsides,

עדרי הבקר שוטטו במורדות הגבעות,

trampling and changing the ecosystems as they went.

כשהם רומסים ומשנים את המערכות האקולוגיות

The scientists catalogued the species that they found there,

המדענים קיטלגו את המינים שהם מצאו שם.

often taking the last specimen before they went extinct.

לעתים קרובות הם לקחו מהם את הדגימה האחרונה לפני שנכחדו.

This is the Maui hau kuahiwi,

זהו המאווי האו קואחיווי,

or the Hibiscadelphus wilderianus,

או ה"היביסקדלפוס ווילדריאנוס,"

so named by Gerrit Wilder in 1910.

שכנקרא כך על ידי גריט ווילדר ב -1910.

By 1912, it was extinct.

עד שנת 1912, הוא נכחד.

I found this specimen in the Harvard University Herbarium,

מצאתי את הדגימה הזאת בהרבריום של אוניברסיטת הרווארד

where it's housed with five million other specimens from all over the world.

שם היא מוחזקת עם עוד 5 מיליון דגימות אחרות מכל העולם.

I wanted to take a piece of science's past,

רציתי לקחת פיסה מעברו של המדע

tied up as it was with colonialism,

קשור כפי שהיה עם הקולוניאליזם,

and all of the embedded ideas

ואת כל הרעיונות המוטבעים

of the way that nature and science and society should work together,

של הדרך שבה הטבע, המדע והחברה צריכים לעבוד ביחד,

and ask questions about science's future.

ולשאול שאלות על עתידו של המדע.

Working with an awesome team at Ginkgo,

כשעבדנו עם צוות מדהים בגינקגו,

and others at UC Santa Cruz,

ועם אחרים באוניברסיטת סנטה קרוז,

we were able to extract a little bit of the DNA

הצלחנו להוציא מעט מה- DNA

from a tiny sliver of this plant specimen

מתוך רסיס זעיר של דגימת הצמח הזו

and to sequence the DNA inside.

ולרצף את ה- DNA שבפנים.

And then resynthesize a possible version

ואז לסנתז מחדש גרסה אפשרית

of the genes that made the smell of the plant.

של הגנים שיצרו את ריחו של הצמח.

By inserting those genes into yeast,

על ידי הכנסת הגנים האלה לשמרים,

we could produce little bits of that smell

אפשר לייצר חלקיקים קטנים של הריח הזה

and be able to, maybe, smell

ואולי להצליח להריח

a little bit of something that's lost forever.

מעט ממשהו שאבד לנצח.

Working again with Daisy and Sissel Tolaas,

כשעבדתי שוב עם דייזי ועם סיסל טולאס,

my collaborator on the cheese project,

שותפיי לפרויקט הגבינה,

we reconstructed and composed a new smell of that flower,

שיחזרנו והרכבנו ריח חדש של הפרח הזה,

and created an installation where people could experience it,

ויצרנו מתקן שמאפשר לאנשים לחוות את זה,

to be part of this natural history and synthetic future.

להיות חלק מההיסטוריה הטבעית הזו והעתיד הסינתטי.

Ten years ago, I was a synthetic biologist

לפני עשר שנים הייתי ביולוגית סינתטית

worried that genetic engineering was more art than science

המודאגת מכך שהנדסה גנטית היא יותר אמנות מאשר מדע,

and that people were too messy

ושהאנשים מבולגנים מדי

and biology was too complicated.

והביולוגיה מסובכת מדי.

Now I use genetic engineering as art

עכשיו אני משתמשת בהנדסה גנטית כבאמנות,

to explore all the different ways that we are entangled together

כדי לחקור את כל הדרכים השונות בהן אנחנו שזורים זה בזה

and imagine different possible futures.

ולדמיין צורות אפשריות שונות של עתיד,

A fleshy future

עתיד בשר ודם

is one that does recognize all those interconnections

הוא כזה שמזהה את כל אותם חיבורים

and the human realities of technology.

וסוגי המציאות האנושית של טכנולוגיה.

But it also recognizes the incredible power of biology,

אבל הוא גם מכיר בכוחה המדהים של הביולוגיה,

its resilience and sustainability,

בחוסנה ובקיימות שלה,

its ability to heal and grow and adapt.

ביכולתה לרפא, לצמוח ולהסתגל.

Values that are so necessary

ערכים שכל כך נחוצים

for the visions of the futures that we can have today.

לחזון העתיד שיכול להיות לנו היום.

Technology will shape that future,

טכנולוגיה תעצב את העתיד הזה,

but humans make technology.

אבל בני אדם מייצרים טכנולוגיה.

How we decide what that future will be

כיצד נחליט מה יהיה העתיד הזה

is up to all of us.

תלוי בכולנו.

Thank you.

תודה.