The tragedy of the one guy who was right about the Trojan Horse - Noah Charney

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

For ten grueling years, the Greeks laid siege to Troy,

במשך עשר שנים מפרכות הטילו היוונים מצור על טרויה,

scattering ships and encampments across the city's shores.

ופיזרו ספינות ומחנות על פני חופי העיר.

But as the Trojans awoke for another day of battle,

אך כשהטרויאנים התעוררו ליום קרב נוסף,

they found their enemies had vanished overnight—

הם גילו שאויביהם נעלמו בן לילה--

leaving behind only an enormous wooden horse.

והשאירו אחריהם רק סוס עץ ענק.

Seeing this as a symbol of the Greek’s surrender,

כשראו בכך סמל לכניעת היוונים,

the soldiers dragged their prize into the city and began to celebrate.

החיילים גררו את הפרס שלהם לעיר והחלו לחגוג.

But one Trojan wasn't happy.

אבל טרויאני אחד לא היה מאושר.

Laocoön, a seer and priest, was deeply suspicious of the Greek gift.

לאוקון, חוזה וכוהן, חשד מאוד במתנה היוונית.

He reminded his fellow Trojans of their enemy’s reputation for trickery,

הוא הזכיר לחבריו הטרויאנים את המוניטין של אויבם בתחבולות,

and cautioned them not to accept this strange offering.

והזהיר אותם לא לקבל את המנחה המוזרה הזו.

The crowd jeered at his warning, but Laocoön was undeterred.

הקהל לעג לאזהרתו, אך לאוקון לא נרתע.

He forced his way to the wooden beast and thrust his sword into its belly.

הוא כפה את דרכו אל חיית העץ ודחף את חרבו לבטנה.

Yet his blade drew no blood.

עם זאת, הלהב שלו לא שאב דם.

And if there were men shifting inside,

ואם היו גברים שזזים בפנים,

Laocoön couldn't hear them over the crowd.

לאוקון לא יכול היה לשמוע אותם מעל הקהל.

Still grim with foreboding, Laocoön retreated home

עדיין עגום מתחושה מבשרת רעות, לאוקון נסוג הביתה

and enlisted his sons in preparing a sacrifice to the gods.

וגייס את בניו להכנת קורבן לאלים.

But his fate— and that of his fellow Trojans— was already sealed.

אבל גורלו - ושל חבריו הטרויאנים - כבר נחתם.

The gods had decided to grant the Greeks victory

האלים החליטו להעניק ליוונים ניצחון

by ensuring the success of their scheme to infiltrate Troy.

על ידי הבטחת הצלחת תוכניתם לחדור לטרויה.

And Poseidon sought to punish the priest for threatening that plan.

ופוסידון ביקש להעניש את הכוהן על כך שאיים על התוכנית הזו.

Two great serpents emerged from the sea’s rolling waves

שני נחשים גדולים יצאו מגלי הים המתגלגלים

and descended on Laocoön and his sons.

וירדו על לאוקון ובניו.

The seer’s violent death went unnoticed amidst the celebrations.

מותו האלים של החוזה לא היה מורגש בתוך החגיגות.

But, that night, when tragedy struck,

אבל באותו לילה, כאשר אירעה הטרגדיה,

the Trojans finally remembered the old priest’s warning.

סוף סוף זכרו הטרויאנים את אזהרתו של הכוהן הזקן.

Laocoön's tragic tale inspired countless retellings across the ancient world.

סיפורו הטרגי של לאוקון עורר השראה לאינספור סיפורים חוזרים ברחבי העולם העתיק.

Virgil describes the seer’s demise in his epic poem “The Aeneid,”

וירגיל מתאר את מותו של החוזה בשירו האפי “האנייד“,

and Sophocles composed an entire play about the ill-fated priest.

וסופוקלס חיבר מחזה שלם על הכוהן חסר המזל.

However, his most famous and influential depiction

עם זאת, התיאור המפורסם והמשפיע ביותר שלו

is a marble statue called “Laocoön and His Sons.”

הוא פסל שיש בשם “לאוקון ובניו“.

Likely carved by a trio of artists from Rhodes,

שככל הנראה גולף על ידי שלישיית אמנים מרודוס,

the exact origins of this piece remain mysterious,

מקורותיה המדויקים של יצירה זו נותרו מסתוריים,

with current theories dating its creation anywhere from 200 BCE to 68 CE.

כאשר התיאוריות הנוכחיות ליצירתה מתארכות בין 200 לפנה“ס עד 68 לספירה.

Whenever it was made,

בכל עת שהוא נוצר,

this sculpture remains the epitome of the Hellenistic Baroque style.

פסל זה נותר התגלמות סגנון הבארוק ההלניסטי.

But even within a tradition known for its dramatic facial expressions

אבל אפילו במסורת הידועה בהבעות הפנים הדרמטיות

and contorted figures,

והדמויות המעוותות שלה,

no other piece in this style comes close to the intensity

אף יצירה אחרת בסגנון זה לא מתקרבת לעוצמתו

of “Laocoön and His Sons.”

של "לאוקון ובניו".

The nearly life-sized figures are writhing in agony,

הדמויות כמעט בגודל טבעי מתפתלות בייסורים,

straining to untangle massive snakes from their limbs.

מתאמצות לפרוק נחשים מסיביים מהגפיים שלהם.

Their faces are packed with desperation and hopelessness,

פניהם עמוסות בייאוש וחוסר תקווה,

yet Laocoön’s expression is fiercely determined to resist.

אך הבעתו של לאוקון נחושה מאוד להתנגד.

The scene is also uniquely brutal—

הסצנה גם ייחודית באכזריותה -

paused precisely as the serpent’s venomous jaws are about to bite down.

מושהית בדיוק כשהלסתות הארסיות של הנחש עומדות לנשוך.

Displayed as the centerpiece of Emperor Nero’s Domus Aurea palace complex,

הפסל הנורא הזה, שהוצג כמרכז מתחם הארמון “דומוס אוראה” של הקיסר נירון,

this gruesome sculpture was one of the most talked about artworks of its time.

היה אחת מיצירות האמנות המדוברות ביותר בתקופתו.

Renowned Roman writer Pliny the Elder even went so far as to call it

הסופר הרומי הנודע פליניוס הזקן אפילו הרחיק לכת וכינה זאת

“preferable to any other production of the art of painting or of statuary.”

“עדיפה על כל הפקה אחרת של אמנות הציור או הפיסול“.

Unfortunately, the statue was lost

למרבה הצער, הפסל אבד

when Domus Aurea was consumed by fire in 109 CE.

כאשר “דומוס אוראה” נשרף באש בשנת 109 לסה“נ.

But Laocoön's tale was far from finished.

אבל סיפורו של לאוקון היה רחוק מלהסתיים.

In 1506, Michelangelo Buonarotti— then the most famous sculptor in Rome—

בשנת 1506 מיכלאנג’לו בונארוטי - אז הפסל המפורסם ביותר ברומא--

received a message that Pope Julius II had unearthed something marvelous.

קיבל הודעה כי האפיפיור יוליוס השני חשף משהו נפלא.

Even caked with dirt, “Laocoön and His Sons” astonished Michelangelo.

אפילו מכוסה בעפר, “לאוקון ובניו” הדהים את מיכל אנג’לו.

The dramatic musculature was over-the-top,

השרירים הדרמטיים היו מוגזמים,

but all the more powerful for being so extreme.

אך חזקים יותר בגלל היותם כה קיצוניים.

And the curving shapes of its serpent and human figures

והצורות המתעקלות של הנחש והדמויות האנושיות שלו

drew his eyes in constant motion.

משכו את עיניו בתנועה מתמדת.

Pope Julius prominently displayed the piece at the Vatican,

האפיפיור יוליוס הציג את היצירה בצורה בולטת בוותיקן,

but its influence on Michelangelo is what made the statue truly famous.

אך השפעתו על מיכלאנג’לו היא שהפכה את הפסל למפורסם באמת.

The sculpture's emotive, exaggerated elements transformed his approach

האלמנטים הרגשיים והמוגזמים של הפסל שינו את גישתו

to representing the human body.

לייצוג גוף האדם.

His paintings and sculptures began to feature contorted poses,

ציוריו ופסליו החלו להציג תנוחות מעוותות,

referred to as “figura serpentinata,” meaning snake-like shapes.

המכונות “פיגורה סרפנטינטה“, כלומר צורות דמויות נחש.

And his celebrated work in the Sistine Chapel

ועבודתו המפורסמת בקפלה הסיסטינית

centered on muscular, hyperextended figures.

התרכזה בדמויות שריריות ומורחבות יתר על המידה.

Soon, Michelangelo’s new style sparked an entire artistic movement

עד מהרה, הסגנון החדש של מיכלאנג'לו עורר תנועה אמנותית שלמה

called Mannerism—

בשם מַנְיֶרִיזְם - שהשפיעה

influencing artists throughout the 1500s to exaggerate and twist human bodies

על אמנים לאורך שנות ה -1500 להגזים ולסובב גופים אנושיים

for dramatic effect.

לשם השפעה דרמטית.

Since artists of the Renaissance revered ancient Greco-Roman art above all else,

מכיוון שאמני הרנסנס העריצו את האמנות היוונית-רומית העתיקה מעל לכל,

perhaps it’s not surprising that “Laocoön and His Sons” made such a large impact.

אולי אין זה מפתיע ש“לאוקון ובניו” השפיעה באופן כל כך גדול“.

But not even the real Laocoön could have predicted that his likeness

אבל אפילו לאוקון האמיתי לא יכול היה לחזות שדמותו

would become one of the most influential sculptures ever made.

תהפוך לאחד הפסלים המשפיעים ביותר שנעשו אי פעם.