José Andrés: How a team of chefs fed Puerto Rico after Hurricane Maria | TED

תרגום: Yael Ring עריכה: Nurit Noy

All right, let's get ready for the worst TED Talk ever.

טוב, בואו נתכונן להרצאת טד הגרועה ביותר.

(Laughter)

(צחוק)

I mean it. We prepared 30 minutes ago.

התכוונתי לזה, התכוננו לפני 30 דקות.

I want to have it clear -- I love to be here with you all,

אני רוצה להבהיר, אני אוהב להיות פה אתכם,

but I wanted to be here not to tell my story

אבל רציתי להיות פה, לא כדי לספר את הסיפור שלי,

but to tell the story of the amazing people of Puerto Rico

אלא כדי לספר את הסיפור של האנשים המדהימים של פורטו ריקו.

that came together to feed the people of Puerto Rico.

שהתאחדו כדי להאכיל את אנשי פורטו ריקו.

My name is José Andrés, and you know I love to feed the few,

קוראים לי חוזה אנדרס ואתם יודעים שאני אוהב להאכיל את המעטים,

but even more, I love to feed the many.

אבל יותר מזה אני אוהב להאכיל הרבה אנשים.

Here, right after the hurricane,

כאן, ישר אחרי ההוריקן,

like we'd done many times before after an earthquake in Haiti

כמו שעשינו הרבה פעמים בעבר אחרי רעידת אדמה בטהיטי,

or Sandy or others,

או סנדי (הוריקן), או מקרים אחרים,

I had this sense of urgency to be there

היה לי תחושה של דחיפות להיות שם,

and to try to feed one person,

ולנסות להאכיל אדם אחד,

and always, you have crazy friends that want to join you

ותמיד יש לך את החברים המשוגעים האלה שרוצים להצטרף,

in those impossible endeavors.

למשימות הבלתי אפשריות האלה.

I'm always surrounded by amazing friends that only help me to be better.

אני תמיד מוקף בחברים מדהימים שרק עוזרים לי להשתפר,

Nate came next to me.

נייט בא מייד אחרי.

This was a Monday, and this is what we found.

זה היה ביום שני, וזה מה שמצאנו.

The destruction you saw on TV, one more hurricane,

ההרס שראיתם בטלוויזיה, עוד הוריקן,

but this destruction was real.

אבל ההרס הזה היה אמיתי.

More than 95 percent of the electricity in the island was gone.

יותר מ-95% מהחשמל באי, קרסו.

Every single electric post was gone.

כל עמודי החשמל, הלכו.

All the cell towers were gone.

כל האנטנות הסלולריות, הלכו.

You couldn't communicate with anybody.

אי אפשר היה להתקשר לאף אחד.

You couldn't find anybody the moment you moved away from San Juan.

אי אפשר היה למצוא אף אחד, ברגע שיצאת מסן חואן.

Even in San Juan, we had issues trying to use our cell phones.

אפילו בסן חואן עצמה היו לנו קשיים בשימוש בסלולרים שלנו.

And what I found was that the island was hungry,

מה שהבנתי זה שהאי היה רעב.

and the people didn't have money, because ATMs were not working,

לאנשים לא היה כסף כי הכספומטים לא עבדו.

or their cards, which are electronic, for food stamps,

או הכרטיסים לתלושי מזון, שהם אלקטרוניים.

they couldn't use it in their supermarkets,

הם לא יכלו להשתמש בהם בסופרמרקטים,

or there was no food or gas or clean water to cook.

או שלא היו מזון, גז, מים נקיים לבישול.

The need and the urgency of now was real,

הצורך והדחיפות המיידיים היו אמיתיים,

and I was just able to get into a meeting at FEMA,

הצלחתי להכנס לפגישה של FEMA (הסוכנות לטיפול במצבי אסון),

where many of the main NGO partners were having a conversation

שם רבים מארגוני התמיכה החשובים,

about how to feed the island in the weeks to come,

שוחחו ביניהם, על איך להאכיל את האי במהלך השבועות הקרובים,

but the urgency was right now, in this minute, in this second,

אבל הצורך היה מיידי, ברגע זה, בשניה הזאת,

and we almost had three million people that needed to be fed.

היו לנו כמעט שלושה מליון אנשים אותם היה צריך להאכיל.

So we began doing what we do best.

אז התחלנו לעשות, מה שאנחנו עושים הכי טוב.

We went to see the sources of food,

הלכנו לבדוק את משאבי המזון,

and I was able to see that the private industry actually was ready

ויכולתי לראות שהמגזר הפרטי למעשה היה

and prepared and thriving,

מוכן ומזומן,

but somebody at FEMA was not able even to be aware of that.

אבל אף אחד ב - FEMA אפילו לא שם לב לזה.

And what we did was use fine kitchens.

ומה שעשינו זה שהשתמשנו במטבחים קיימים.

José Enrique, one of my favorite men in the whole world,

חוזה אנריקה, אחד האנשים האהובים עלי בעולם,

one of the great restaurants in San Juan,

אחד המסעדנים הידועים בסן חואן.

where before landing, I began calling all the chefs of Puerto Rico,

היה, עוד לפני שנחתתי כבר התחלתי להתקשר לכל השפים בפורטו ריקו,

and everybody was like, "Let's not plan, let's not meet,

וכולם היו כזה: "בוא לא נתכנן, בוא לא נפגש,

let's start cooking."

בוא נתחיל לבשל."

(Laughter)

(צחוק)

And that's what we did.

וזה מה שעשינו.

We began feeding the people of Puerto Rico, on a Monday.

התחלנו להאכיל את האנשים של פורטו ריקו, ביום שני.

On a Monday, we did a thousand meals, sancocho, an amazing stew

ביום שני הכנו אלף ארוחות, סנקוצו, נזיד מדהים

with corn and yucca and pork.

עם תירס ויוקה ובשר חזיר.

By Sunday, we were doing 25,000.

עד יום ראשון כבר הכנו 25,000.

By Sunday, we already didn't only use the restaurant,

עד יום ראשון, כבר לא השתמשנו רק במסעדה,

but we rented the parking lot right across.

אלא שכרנו גם את מגרש החניה ממול.

We began bringing food trucks,

התחלנו להביא משאיות מזון,

and a rice and chicken paella operation, and refrigerators,

אורז, פשטידות עוף, תפעול ומקררים,

and volunteers began coming.

ומתנדבים התחילו לבוא.

Why? Because everybody wants to find a place to help,

למה? כי כל אחד רוצה למצוא מקום לעזור,

a place to do something.

מקום לעשות משהו.

This is how we began our first delivery.

זה איך שהתחלנו את משלוח הראשון שלנו.

The hospitals -- nobody was feeding the nurses and the doctors,

בתי החולים -- אף אחד לא האכיל את האחיות והרופאים,

and we began feeding our first project,

והתחלנו להאכיל את הפרויקט הראשון שלנו,

Hospital Carolina.

בבית החולים קרולינה.

All of a sudden, every single hospital was calling us.

פתאום, כל בתי החולים התחילו להתקשר אלינו.

"We need food so we can feed our 24/7 employees

"צריכים אוכל כדי שנוכל להאכיל את העובדים שלנו, שעסוקים 24/7"

taking care of the sick and the elderly and the people in need."

"שמטפלים בחולים ובזקנים ובכל מי שצריך"

And then the place was too small. We were receiving orders.

ואז, המקום כבר היה קטן מידי, קיבלנו הזמנות,

Every time we got one guest, one customer,

בכל פעם שקיבלנו אורח, לקוח,

we never stopped serving them,

לא הפסקנו להכין להם,

because we wanted to make sure that we were able to be stabilizing

כי רצינו לוודא, שאנחנו מצליחים לייצב,

any place we were joining,

כל מקום אליו הצטרפנו.

any city, any hospital, any elderly home.

כל עיר, כל בית חולים, כל בית אבות.

Every time we made contact with them, we kept serving them food, day after day,

בכל פעם שיצרנו איתם קשר, הזרמנו להם מזון, יום אחרי יום.

so we needed to grow.

אז היינו צריכים לגדול.

We moved into the big coliseum.

עברנו לקולוסיאום הגדול.

25,000 meals became 50,000 meals,

25,000 ארוחות נהיו ל - 50,000 ארוחות,

became, all of a sudden, the biggest restaurant in the world.

נהיו פתאום למסעדה הכי גדולה בעולם.

We were making close to 70,000 meals a day

הכנו קרוב ל-70,000 ארוחות ביום,

from one location alone.

ממקום אחד בלבד.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Volunteers began showing up by the hundreds.

מתנדבים, מתנדבים התחילו להגיע, מאות מהם.

At one point, we got more than 7,000 volunteers

בנקודה מסוימת היו לנו יותר מ-7,000 מתנדבים,

that were at least one hour or more with us,

שבאו לפחות לשעה או יותר איתנו.

at any given moment, more than 700 people at once.

בכל רגע נתון היו לנו 700 מתנדבים.

You saw that we began creating a movement,

היה אפשר לראות שהקמנו תנועה,

a movement that had a very simple idea everybody could rally behind:

תנועה שהיה לה רעיון מאוד פשוט שכולם יכלו להתאחד מאחוריו:

let's feed the hungry.

בואו נאכיל את הרעבים.

And we began making food that people could recognize,

והתחלנו להכין אוכל שאנשים הכירו.

not things that come from a faraway place

לא דברים שמגיעים ממקומות רחוקים,

in plastic bags that you open and you cannot even smell.

בשקיות פלסטיק שאתם פותחים ואתם לא יכולים אפילו להריח.

(Laughter)

התחלנו להכין--(צחוק)

We began making the foods that people feel home.

התחלנו להכין את המאכלים שאנשים מרגישים בבית.

People in these moments, they had this urgency of feeling they are alive,

אנשים ברגעים האלה, היה להם את הצורך להרגיש שהם בחיים,

that somebody cares.

שלמישהו אכפת.

One meal at a time,

ארוחה אחת בכל פעם,

it didn't only become something used to bring calories to their bodies,

זה הפך למשהו שלא רק מכניס קלוריות לגוף שלהם,

calories that they needed,

קלוריות שהם הצטרכו,

but they needed something else.

אלא הם היו צריכים גם משהו אחר.

They wanted to make sure that you and you and you and you,

הם רצו לוודא שלך ולך ולך,

that you were caring,

שאכפת לכם.

that we were sending the message that we are with you.

שאנחנו שולחים את המסר שאנחנו אתכם.

Give us time, we are trying to fix this.

תנו לנו זמן, אנחנו מנסים לתקן את זה.

That's what we found every time we began joining the communities.

זה מה שגילינו בכל פעם שהתחלנו להצטרף לקהילות.

Fresh fruit began coming,

פירות טריים התחילו להגיע,

even when in FEMA, they were asking me,

אפילו כשב-FEMA שאלו אותי

"José, how are you able to get the food?"

"חוזה, איך אתה מצליח להשיג את האוכל?"

Simple: by calling and paying and getting.

פשוט: אני מתקשר. משלם. משיג.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We began feeding people in San Juan.

התחלנו להאכיל אנשים בסן חואן.

Before you knew, we were feeding the 78 municipalities all across the island.

לפני שהספקנו להרגיש, האכלנו את כל 78 המחוזות באי.

We needed a plan. One kitchen alone was not going to feed the island.

היינו צריכים תכנית. מטבח אחד לבד, לא היה מספיק להאכיל את כל האי.

I went to FEMA. They kicked me out with eight armored guards and AK-47s.

הלכתי ל-FEMA, הם גרשו אותי, עם 8 שומרים חמושים בקלצ'ניקובים.

I told them, "I want 18 kitchens around the island."

אמרתי להם: "אני רוצה 18 מטבחים פזורים באי."

Guess what? Three days ago, we reached our 18th kitchen

נחשו מה? לפני 3 ימים הגענו למטבח ה-18.

around Puerto Rico.

בפורטו ריקו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

People began being fed.

אנשים התחילו לקבל אוכל.

Volunteers kept showing up.

מתנדבים המשיכו להגיע.

We never had any system to deliver the food, people would tell me.

לא היתה אף פעם מערכת מסודרת של משלוחים, אנשים היו אומרים לי.

Sure, we had the system.

ברור, היתה לנו מערכת.

The entire island of Puerto Rico was the perfect delivery system.

כל האי של פורטו ריקו הפך למערכת משלוחים מושלמת.

Anybody with a truck wanted to help.

כל אחד שהיתה לו משאית רצה לעזור.

Anybody going from A to B was for us the way to be bringing hope

כל אחד שנסע לאנשהו, היה בשבילנו דרך להביא תקווה,

and a plate and a whole meal to anybody.

וצלחת וארוחה שלמה לאנשים.

We began finding amazing systems to do these food trucks,

התחלנו למצוא שיטות מדהימות לשימוש במשאיות המזון,

10 amazing food trucks.

10 משאיות מזון מדהימות.

We began learning not to use the place that needed the food,

למדנו לא לשלוח את האוכל לכתובת,

but the number,

אלא למספר,

the number of the apartment:

מספר הדירה;

Lolo, a 92-year-old veteran that was surrounded by water.

לולו, יוצא צבא בגמלאות בן 92, שהיה מוקף במים.

We began giving not only hope to people,

התחלנו לתת לא רק תקווה לאנשים,

but knowing their names,

אלא ללמוד את השמות שלהם,

checking day after day,

ביקרנו בכל יום,

making sure that those elderly people will never, ever again feel alone

וידאנו שהאנשים הזקנים האלה אף פעם לא ירגישו לבד יותר,

in a moment of disrepair.

ברגעי יאוש.

And we began going to the deeper areas,

והתחלנו להגיע למקומות רחוקים יותר,

places that all of a sudden, the bridges were broken,

מקומות שפתאום הגשרים אליהם היו הרוסים,

but we had to go, because it was easy to stay in San Juan.

אבל היינו חייבים ללכת, כי זה היה קל להשאר בסן-חואן

We had to go to those places that actually, they really needed us.

היינו חייבים ללכת למקומות האלו שממש היו צריכים אותנו.

And we kept going, and people kept waiting for us,

והמשכנו ללכת, ואנשים המשיכו לחכות לנו,

because they knew that we will always show up,

כי הם ידעו שתמיד נגיע,

because we will never leave them alone.

כי אף פעם לא נעזוב אותם לבד.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The food trucks became our angels,

משאיות המזון נהיו המלאכיות שלנו,

and the food trucks kept sending hope,

משאיות המזון המשיכו להביא תקווה,

but we saw we needed more:

אבל ראינו שאנחנו צריכים יותר:

Vieques and Culebra, two islands far away from the island --

וייקס וקולברה, שני איים מרוחקים מהאי המרכזי--

somebody had to be feeding them.

מישהו היה צריך להאכיל אותם.

We didn't only bring food and make a hotel kitchen operation in Vieques

לא רק שהבאנו אוכל והקמנו מטבח ברמת בית מלון בוייקס

and bring daily food to Culebra.

והבאנו אוכל לקולברה.

We brought the first water purification system

הבאנו גם את המערכת הראשונה לטיהור מים

to the island of Vieques,

לאי וייקס,

where we could be filtering one gallon per minute.

באמצעותה יכולנו לסנן מעל ליטר וחצי מים לדקה.

All of a sudden, big problems become very simple,

פתאום, הבעיות הגדולות הפכו להיות ברות פתרון מאוד פשוט

low-hanging fruit solutions,

ממש בהישג-יד,

only by doing, not planning and meeting in a very big building.

רק באמצעות עשיה, מבלי לתכנן ולהיפגש בבניינים גדולים.

(Laughter)

(צחוק)

And then we found creative ways.

ואז מצאנו דרכים יצירתיות.

We needed helicopters. We asked. We got.

היינו צריכים מסוקים. ביקשנו, קיבלנו.

We needed planes. We asked, we paid, and we got.

היינו צריכים מטוסים. ביקשנו, שילמנו וקיבלנו.

We kept sending food to those places that really were in need.

המשכנו לשלוח אוכל לאותם מקומות שבאמת היו צריכים אותו.

And the simple ideas just become powerful.

והרעיונות הפשוטים רק נהיו חזקים יותר.

Volunteers will go to the edges of the island.

מתנדבים ילכו לקצוות האי.

All of a sudden, it was a movement.

פתאום זו נהייתה תנועה.

The teams of World Central Kitchen

צוותי ה"מטבח המרכזי העולמי"

will be received with prayers, with songs, with claps, with hugs,

התקבלו בתפילות, שירים, מחיאות כפיים וחיבוקים,

with smiles.

בחיוכים.

We were able to connect in so many corners.

הצלחנו ליצור קשר עם כל כך הרבה פינות.

When I tell you that even the National Guard began calling us

כאני אומר לכם, שאפילו משמר הגבול התחילו להתקשר אלינו

because our national poor guy's guards,

כי החיילים המסכנים שלנו,

big heroes in a moment of chaos,

הגיבורים הגדולים ברגעי המשבר,

they couldn't get a simple humble plate of hot food.

הם לא הצליחו להשיג צלחת של אוכל חם ופשוט.

And partnerships show up.

ושותפים לדרך הופיעו.

Mercy Corps,

גייסות חסד,

HSI from Homeland Security,

ארגונים של אנשי כוחות הביטחון,

partnerships that they didn't happen calling the top.

שותפויות שלא נוצרו בשיחה מגבוה.

They happened in the hotel room, in the middle of the street,

הם נוצרו בחדרי מלון, ברחוב,

in the middle of the mountains.

באמצע ההרים,

We saw that by working together, we can even reach more people.

ראינו שעל ידי שיתוף פעולה, אנחנו מצליחים להגיע לאפילו יותר אנשים.

Partnerships that happen by logic,

שותפויות שקמו מתוך הגיון,

and the urgency of now is put to the service of the people.

ומתוך דחיפות, לתת שירות לאנשים.

When we have emergency relief organizations,

כשיש לנו ארגוני מענה לשעת חירום,

we cannot be planning about how to give aid a month from now.

אנחנו לא יכולים לתכנן איך לעזור בעוד חודש מהיום.

We have to be ready to start giving help

אנחנו צריכים להיות מוכנים להתחיל לעזור

the second after something happens.

בשניה אחרי שמשהו קורה.

And children were fed,

וילדים קיבלו אוכל,

and all of a sudden, the island,

ופתאום, האי,

while still in a very special moment

עדיין באותו רגע מיוחד

where everything is fragile,

בו הכל שביר,

we saw that an NGO like ours --

גילינו שארגון כמו שלנו --

we didn't want to break the private sector --

לא רצינו לפגוע בעסקים הפרטיים --

that already, small restaurants were being opened,

המסעדות הקטנות שהתחילו להיפתח כבר,

that somehow, normalcy,

הנורמליות הזו, איכשהו,

whatever normalcy means today in Puerto Rico, was happening.

איך שלא תגדיר "נורמליות" בפורטו ריקו של היום, כבר התחילה.

We began trying to be sending the message:

התחלנו לנסות להעביר את המסר:

we need to start moving away from the places

אנחנו צריכים "להתקפל" מהמקומות

that are already stabilized

שכבר התייצבו

and keep concentrating in the areas that really need help.

ולהתמקד באזורים שבאמת צריכים עזרה

(Video): People of Puerto Rico, two million meals!

(סרטון): אנשי פורטו ריקו, שני מליון ארוחות!

José Andrés OK, let me translate this to you.

חוזה אנדרס: או-קי תנו לי לתרגם את זה לכם.

(Laughter)

(צחוק)

Almost 28 days later,

כמעט 28 ימים מאוחר יותר,

more than 10 food trucks,

יותר מ-10 משאיות מזון,

more than 7,000 volunteers,

יותר מ-7000 מתנדבים,

18 kitchens ...

18 מטבחים...

we served more than two million meals.

הגשנו יותר משני מליון ארוחות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Applause ends)

(מחיאות כפיים)

And you guys coming here to TED, you should be proud,

ואתם, אלה שבאתם לכאן, לטד, אתם צריכים להיות גאים,

because we know many of you, you are part of the change.

בגלל שאנחנו יודעים שהרבה מכם, אתם חלק מהשינוי.

But the change is only going to happen if after we leave this amazing conference,

אבל השינוי יקרה רק אם אחרי שנעזוב את הועידה המדהימה הזו,

we put the amazing ideas and inspiration that we get,

ניקח את הרעיונות ואת ההשראה המדהימים שקיבלנו,

and we believe that nothing is impossible,

ונאמין שהכל אפשרי,

and we put our know-how to the service of those in need.

ונגייס את היכולות שלנו לטובת אלה הנזקקים.

I arrived to an island trying to feed a few people,

הגעתי לאי בניסיון להאכיל כמה אנשים,

and I saw a big problem,

וראיתי בעיה גדולה,

and all of a sudden, the people of Puerto Rico saw the same problem as me,

ופתאום, אנשי פורטו ריקו. ראו את אותה הבעיה כמוני.

and only we did one thing:

ורק עשינו דבר אחד:

we began cooking.

התחלנו לבשל.

And so the people of Puerto Rico

וכך האנשים של פורטו ריקו,

and the chefs of Puerto Rico, in a moment of disrepair,

והשפים של פורטו ריקו, ברגע של משבר,

began bringing hope,

התחילו להביא תקווה,

not by meeting,

לא באמצעות ישיבות,

not by planning,

ולא בתכנון תכניות,

but with only one simple idea:

אלא רק על ידי רעיון אחד פשוט:

let's start cooking and let's start feeding

בואו נתחיל לבשל ובואו נתחיל להאכיל

the people of Puerto Rico.

את האנשים של פורטו ריקו.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Dave Troy: Go back out.

דייב טרוי: תחזרו לשם.

(Laughter)

(צחוק)

DT: The public loves you.

דייב: אוהבים אתכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Nate Mook: A couple of quick questions,

נייט מוק: כמה שאלות מהירות,

because I think some folks would be interested to hear.

כי אני חושב שיש כמה אנשים שמעונינים לשמוע.

So as you said, you came the first time,

אז כמו שאמרת, באת בפעם הראשונה,

got on the ground,

ירדת מהמטוס,

went to the government command center,

הלכת למרכז החירום הממשלתי,

started to have some meetings with people,

התחלת להיפגש עם כמה אנשים,

and they weren't very receptive.

הם לא ממש התלהבו.

José Andrés: This is great. This is how good my talk was.

חוזה אנדרס: "זה נהדר. אפשר לראות שההרצאה שלי הצליחה"

(Laughter)

(צחוק)

It's the first talk with a follow-up in the history of TED.

זו הרצאת התד הראשונה שנערך לה משוב מיידי.

I feel so good.

זה מרגיש כל כך טוב.

(Laughter)

(צחוק)

NM: So tell us why, what were some of the challenges,

נייט: אז ספר לנו למה, מה היו חלק מהקשיים,

and then when you noticed, they started coming to you to ask you.

ואז כשהבחנת שמתחילים לבוא אליך לבקש ממך.

JA: We cannot be asking everything from Red Cross or Salvation Army.

חוזה: אי אפשר לבקש את הכל מהצלב האדום או צבא הישע.

But the idea is, I donated before to those organizations,

אבל הרעיון הוא, אני תרמתי בעבר לארגונים האלו.

and they are the big organizations,

והם הארגונים הגדולים.

and maybe the problem is that we're expecting too much from them.

ואולי הבעיה היא שאנחנו מצפים מהם יותר מידי.

It's not like they didn't do what they were supposed to do.

זה לא שהם לא עשו את מה שהם אמורים לעשות.

It's that the perception is that that's what they do.

אלא שהתפיסה היא שזה מה שהם עשו.

But all of a sudden, you cannot get into a moment like this and wash your hands,

אבל פתאום, אתה לא יכול להכנס לרגע כזה ולנקות את ידיך.

and you say somebody else is going to be picking it up.

ולומר שמישהו אחר ייקח את האחריות.

We had a simple problem that had a very simple solution.

היתה לנו בעיה פשוטה שהיה לה פתרון מאוד פשוט.

This was not a faraway country

זאת לא היתה מדינה מרוחקת,

or the Green Zone in Baghdad.

או המתחם הירוק בבגדד.

This was American soil,

זאת היתה אדמה אמריקאית.

a beautiful place called Puerto Rico,

מקום יפיפה שנקרא פורטו ריקו.

with hundreds, thousands of restaurants and people willing to help,

בו היו מאות, אלפי מסעדות ואנשים שמוכנים לעזור.

but all of a sudden, we had people hungry,

אבל פתאום, היו לנו אנשים רעבים,

and we didn't have a plan how to feed them in the short term.

ולא היתה לנו תכנית איך להאכיל אותם בטווח הקצר.

So yes, FEMA, to a degree, was thinking about how to feed the people.

אז כן, FEMA במידה מסוימת, ניסו לחשוב איך להאכיל את האנשים.

Red Cross didn't have the right answers,

לצלב האדום לא היו את התשובות המתאימות,

because Southern Baptist Church, the biggest food organization in America,

כי "הכנסיה הבפטיסטית הדרומית", ארגון האוכל הגדול ביותר באמריקה,

my heroes, they were never called to Puerto Rico.

הגיבורים שלי, מעולם לא הוזעקו לפורטו ריקו.

When you see the Red Cross delivering food in America after a hurricane,

כשהצלב האדום מחלק אוכל באמריקה, אלו בעצם הם.

it's Southern Baptist Church doing it.

זאת "הכנסיה הבפטיסטית הדרומית" שעושה את זה.

We didn't have that in Puerto Rico.

לא היה לנו את זה בפורטו ריקו.

Salvation Army came and asked me for 420 meals on a Wednesday rainy night

צבא הישע בא וביקש ממני 420 ארוחות ביום רביעי גשום אחד.

for a local elderly shop.

עבור חנות זקנים מקומית.

I love to help the Salvation Army,

אני אוהב לעזור לצבא הישע.

but in my world, they are the ones who are supposed to be helping us

אבל בעולם שלי, הם אלה שאמורים לעזור לנו,

to answer those calls of help.

לתת מענה לאותן קריאות לעזרה.

Thursday morning is when I wake up super worried

בחמישי בבוקר התעוררתי ממש מודאג,

that actually we didn't have the plan to feed the island.

שבעצם אין לנו שום תכנית להאכיל את האי.

And some people will say maybe you are making the problem

ויהיו אנשים שיאמרו שאולי אתה הופך את בעיה

bigger than it was.

ליותר גדולה משהיא הייתה בפועל,

Well, we had hundreds and hundreds and hundreds and hundreds of organizations

ובכן, היו לנו מאות מאות, מאות ארגונים,

knocking on our door, asking for a tray of food,

שדפקו על הדלת שלנו, וביקשו מגש של אוכל,

so if that's not proof that the need was real ...

אז אם זאת לא הוכחה לכך שהצורך היה אמיתי,

We cannot be feeding people in America anymore with MREs

אנחנו כבר לא יכולים להאכיל אנשים באמריקה במנות קרב.

or something like you open and, you know,

או משהו שאתה פותח, ואתה יודע,

I was giving to this little cat a little bit of those same foods --

נתתי משהו כזה לחתול קטן, קצת מהאוכל הזה --

(Laughter)

(צחוק)

and then I gave them the chicken and rice we made,

ואז הבאתי להם את העוף והאורז שאנחנו הכנו,

and they went for the chicken and rice.

והם ישר עטו על העוף והאורז.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

They don't even eat that themselves.

הם אפילו לא אוכלים את זה בעצמם.

We can feed humanity for a day or two or five,

אנחנו יכולים להאכיל את האנושות במשך יום, יומיים או חמישה,

but those MREs cost, like, 12, 14, 15, 20 dollars to the American taxpayer.

אבל אותן מנות קרב עולות בערך 12-20 דולר למשלמי המסים.

It's OK for certain moments,

זה בסדר במצבים מסוימים,

during battle,

במהלך קרב,

but not to be feeding Americans for weeks and weeks and weeks,

אבל כדי להאכיל אמריקאים במשך שבועות על שבועות,

when actually, you can be hiring the local private business community

כשבעצם, אתה יכול לשכור את קהילת העסקים הפרטיים המקומית,

to do the same job better, creating local jobs,

לבצע את אותה עבודה יותר טוב. ליצור מקומות עבודה מקומיים.

helping the local economy to come back,

לעזור לכלכלה המקומית להשתקם.

and in the process making sure that everything was going to go back

ובתוך התהליך לוודא שהכל חוזר לעצמו,

as normal as quick as possible.

באופן הכי נורמלי והכי מהיר שאפשר.

That's where we began cooking.

שם התחלנו לבשל.

You were there with me,

אתה היית שם איתי,

and that's why we spent every single dollar we had in our credit cards.

וזאת הסיבה בגללה הוצאנו כל דולר שהיה לנו בכרטיסי האשראי שלנו.

If AmEx is listening to this, please, a discount would be appreciated.

אם אמריקן אקספרס מקשיבים לזה, בבקשה, ממש נשמח להנחה.

(Laughter)

(צחוק)

Or Visa.

או ויזה.

NM: So what's the situation now?

נייט: אז מה המצב כרגע?

You know, it's been a month.

אתה יודע, עבר כבר חודש,

You said there's been some improvements in San Juan

אמרת שהיו כבר כמה שיפורים בסן חואן,

and focus on the areas outside,

והמוקד הוא על האזורים שבחוץ,

but obviously there are still major challenges, and what's next?

אבל ברור שישנם עדיין אתגרים גדולים, מה הלאה?

JA: There are. So what's next is we slowly began going down

חואן: יש אתגרים. אז מה שקורה עכשיו, זה שהתחלנו לצמצם פעילות

after, more or less, FEMA let us know

אחרי, שפחות או יותר, FEMA הודיעו לנו

that they thought they had everything under control

שהם חושבים שהם משתלטים על הכל,

and we were no longer needed,

וכבר אין צורך בנו.

but you only believe everything so much.

אבל אתה יודע,מאמינים רק עד גבול מסוים.

We moved from the big place you saw, 60,000 meals a day,

זזנו מהמקום הגדול שראיתם, 60,000 ארוחות ביום,

to another one, as big, but more strategically located,

למקום אחר, באותו גודל, אבל במיקום יותר אסטרטגי,

also cheaper,

זול יותר,

where we are going to be making 20-25,000 meals a day,

שם אנחנו הולכים להכין 20-25,000 ארוחות ביום,

and then we are leaving four, five, six kitchens

ואז אנחנו הולכים להשאיר ארבעה, חמישה, שישה מטבחים,

strategically located around the island,

שממוקמים באופן אסטרטגי ברחבי האי,

very high up in the mountains, in the poor areas.

גבוה בהרים, באזורים עניים מאוד.

We got a lot of data.

קיבלנו המון מידע.

We know who is using SNAPs, who is using food stamps,

מי משתמש בתכנית ההזנה, מי משתמש בתלושי מזון,

the cards.

בכרטיסים.

We know who has them and we know who is using them.

אנחנו יודעים למי יש אותם ואנחנו יודעים מי משתמש בהם.

So in the parts of the island where nobody is using them,

אז בחלקים של האי בהם אין אף אחד שמשתמש בהם,

those are the parts of the island where we are going to be focusing our efforts.

אלה הם האזורים של האי שם אנחנו הולכים לרכז את המאמצים שלנו.

So it's amazing how sometimes simple data can give you a clue

אז זה מדהים איך לפעמים מידע פשוט יכול להצביע

of who are the people in need.

על מי הם אנשים שנזקקים לעזרה.

So we went to a town called Morovis.

אז הלכנו לעיירה שנקראת מורוביס.

Beautiful.

מקסים.

The best chicken restaurant in the history of mankind.

מסעדת העוף הטובה ביותר בהיסטוריה של האנושות.

You should all travel to Morovis.

כולכם צריכים לבקר במורוביס.

DT: Sounds good.

דייב: נשמע טוב.

JA: So I saw the chicken. We were bringing sandwiches.

חואן: אז ראיתי את העוף, הבאנו סנדוויצ'ים,

I stopped. I was with these Homeland Security officers.

עצרתי. הייתי עם מפקדי משמר הגבול האלה.

We ate the chicken.

אכלנו את העוף.

I left to drop these sandwiches in this other place called San Lorenzo.

עזבתי כדי להביא את הסנדוויצ'ים למקום אחר שנקרא סן לורנצו.

San Lorenzo was critical, because the bridge was broken,

סן לורנצו היתה במצב קריטי, כי הגשר היה שבור,

and so it was an island inside the island,

אז הוא למעשה היה אי בתוך אי,

a little community surrounded by water.

קהילה קטנה מוקפת במים.

Everybody told us, "It's a disaster down there."

כולם אחרו לנו, "זה אסון שם".

We dropped the sandwiches.

הבאנו את הסנדוויצ'ים,

I went back to Morovis, and I thought,

חזרתי למורוביס, וחשבתי,

you know, if it's a disaster, sandwiches is not enough.

אתם יודעים, אם זה באמת אסון, הסנדוויצ'ים לא יספיקו.

I brought 120 chickens,

הבאתי 120 עופות,

with yucca and with rice,

וגם יוקה ואורז,

and we went back to that broken bridge,

וחזרנו לאותו גשר שבור,

we crossed the river,

חצינו את הנהר,

water up to everywhere.

המים הגיעו עד למעלה.

We arrived with the 120 chickens,

הגענו עם 120 העופות,

we dropped the food,

הבאנו את האוכל,

and the community were very thankful, but they told us,

והקהילה היתה כל כך אסירת תודה, אבל הם אמרו לנו,

"We're OK, we don't need more food.

"אנחנו בסדר, אנחנו לא צריכים עוד אוכל.

We have gas, we have money,

יש לנו גז, יש לנו כסף,

we have good food and our water is clean.

יש לנו אוכל טוב והמים שלנו נקיים.

Take care of the other communities around us that are in more need."

תדאגו לקהילות האחרות מסביב לנו שנמצאות במצב יותר קשה".

You see, communication is key.

אתם רואים, המפתח הוא תקשורת.

In these scenarios, we can be relying on fake news

במצבים האלה, אנחנו יכולים להסתמך על חדשות מזוייפות,

or we can be having the real information that we can make smart decisions

או לקבל את המידע האמיתי, כדי שנוכל לבצע החלטות חכמות,

to really take care of the true issues.

כדי באמת לטפל בנושאים האמיתיים.

That's what we are doing.

זה מה שאנחנו עושים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

NM: It was an amazing operation,

נייט: זה היה פרויקט מדהים,

and to witness it firsthand and to play a small role --

ולראות אותו בעיניים ולעזור קצת --

JA: You made it happen.

חואן: אתה גרמת להכל לקרות.

NM: At its peak, I think you were up to about 150,000 meals

נייט: בשיא, אני חושב שהגעת ל150,000 ארוחות

per day, across the island,

ליום ברחבי האי,

which is pretty incredible.

שזה די מדהים.

And I think, at the same time, really sort of setting a model

ואני חושב, במקביל, שזה די מציב דוגמה

for how this can be done, hopefully, moving forward.

לאיך אפשר לעשות את זה, בתקווה, לעתיד.

I mean, I think that's one of the big learnings out of this --

אני מתכוון, אני חושב שזה אחד הלקחים הכי גדולים מכאן --

DT: This is possible. You know, people can replicate this.

דייב: זה אפשרי. אתה יודע, אנשים יכולים להעתיק את זה.

JA: But I'm going to stop coming to watch TED Talks,

חואן: אבל אני הולך להפסיק לבוא לראות הרצאות טד,

because you've got ideas that anything can happen.

כי יש לכם רעיונות בהם הכל יכול לקרות.

(Laughter)

(צחוק)

And then my wife told me,

ואז אשתי אמרה לי,

"Man, you told me you were going to cook a thousand meals a day.

"אמרת לי שאתה הולך להכין אלף ארוחות ביום.

I cannot leave you alone for a day."

אני לא יכולה להשאיר אותך לבד אפילו ליום".

(Laughter)

(צחוק)

But I hope that World Central Kitchen --

אבל אני מקווה שהמטבח המרכזי העולמי,

you know, one thing we did I didn't say:

אתם יודעים, משהו אחד שעשינו ולא הזכרתי:

I picked up the phone and I began calling people,

הרמתי את הטלפון והתחלתי להתקשר לאנשים,

people that I thought had expertise that could help us.

אנשים שחשבתי שיש להם את המומחיות שתוכל לעזור לנו.

So I picked up the phone and I called a company called Bon Appétit, Fedele.

אז הרמתי את הטלפון והתקשרתי לחברה שנקראת בון אפטיט, פדלה.

Bon Appétit's one of the big catering companies.

בון אפטיט, היא אחת מחברות הקייטרינג הגדולות.

They do food for Google and for arenas.

הם מספקים אוכל לגוגל ולאצטדיונים.

They're out of California.

הם נמצאים בקליפורניה.

They belong to a bigger group called Compass.

הם שייכים לקבוצה גדולה יותר שנקראת קומפאס.

And I told them, "You know what?

ואמרתי להם, "אתם יודעים מה?

I need cooks, and I need cooks that can do volume

אני צריך טבחים, ואני צריך טבחים שיכולים לעבוד בהיקף רחב

and that can do good, quality volume."

ושיכולים לעשות היקף טוב ואיכותי."

In less than 24 hours, I began getting people and chefs.

בתוך פחות מ-24 שעות, התחלתי לקבל אנשים ושפים.

At one point, we got 16 of the best chefs that America can offer.

קיבלנו 16 מהשפים הטובים ביותר שיש באמריקה.

You see, America is an amazing heart country

אתם רואים, אמריקה היא מדינה בעלת לב מדהים,

that always is sending their best.

שתמיד שולחת את הטובים ביותר שיש לה.

What we've been learning over the years

מה שלמדנו לאורך השנים

is that those chefs of America are going to be playing a role

הוא שאותם שפים אמריקאים הולכים לגלם תפקיד

in how we are going to be feeding America and maybe other parts of the world

בהצלחה שלנו להאכיל את אמריקה ואולי מקומות אחרים בעולם

in times of need.

בשעות מצוקה.

What we need to start

מה שאנחנו צריכים להתחיל לעשות

is bringing the right expertise where the expertise is needed.

זה להביא את הכישורים הנכונים למקומות בהם הם נדרשים.

Sometimes I have a feeling, like with FEMA,

לפעמים יש לי הרגשה, כמו כשהיה עם FEMA,

we are bringing the wrong expertise in the areas that it's not even needed.

שמביאים את הכישורים הלא נכונים למקומות שאין בהם צורך.

The people of FEMA are great people.

אנשים FEMA הם אנשים מדהימים.

The men and women are smart,

האנשים והנשים העובדים שם הם חכמים,

they are prepared,

מוכנים,

but they live under this amazing hierarchy pyramidal organizational chart

אבל הם חיים בתוך טבלת ארגון היררכית מדהימה

that everybody falls out of their own weight.

כך שכולם מאבדים ממשקלם.

We need to be empowering people to be successful.

אנחנו צריכים להעצים אנשים להיות מצליחנים.

What we did was a flatter organizational chart

מה שעשינו הוא לבנות טבלת ארגון שטוחה יותר,

where everybody was owning the situation

בה כולם חלקו את האחריות על המצב,

and we all made quick decisions to solve the problems on the spot.

וכולנו ביצענו החלטות מהירות להביא לפתרון הבעיות במקום.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

DT: Absolutely.

דייב: בהחלט.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Another round of applause for José Andrés.

עוד סבב מחיאות כפיים לחוזה אנדרס.

(Applause) (Cheering)

(מחיאות כפיים)