3 ways to create a space that moves you, from a Broadway set designer | David Korins

תרגום: Yael Ring עריכה: Ido Dekkers

You're sitting there,

אתם יושבים שם,

and it's incredibly frustrating.

וזה ממש מתסכל.

It's maddening.

זה מכעיס.

You've been sitting there for hours,

אתם יושבים שם כבר שעות,

filling in those little tiny circles with your No. 2 pencil --

ממלאים את העיגולים הקטנים האלה בעפרון שלכם --

this is a standardized test.

זהו מבחן סטנדרטי.

You look up, half-erased chalkboard,

אתם מסתכלים למעלה, לוח חצי מחוק,

you can see that perfectly written cursive alphabet,

אתם יכולים לראות את האלף בית הכתוב באופן מושלם,

the pull-down maps,

את המפות הגלולות,

you can hear, tick, tick, tick, ticking on the wall, that industrial clock.

אתם יכולים לשמוע את הטוק, טוק, טוק, טיקטוק על הקיר של השעון התעשייתי.

But most importantly, you can feel that oppressive fluorescent light,

אבל יותר מהכל, אתם יכולים להרגיש את אור הפלואורסנט המדכא,

that death ray over your head.

קרן המוות מעל לראשיכם.

Bzzzzzz.

בזזזזזזז.

And you can't take it anymore, but you don't have to,

ואתם לא יכולים לשאת את זה יותר, אבל אתם לא חייבים,

because Miss Darling says, "OK, boys and girls, you're done."

בגלל שמיס דרלינס אומרת, "אוקיי בנים ובנות, אתם סיימתם".

So you jump up -- I mean, there is nothing left of you but a vapor trail.

אז אתם קופצים -- אני מתכוון, לא נשאר מכם שום דבר למעט האדים שלכם.

You move so quickly, you slam that little molded plastic chair,

אתם זזים כל כך מהר, אתם מעיפים את כסא הפלסטיק הקטן,

and you sprint down the hallway;

ואתם רצים במהירות לאורך המסדרון;

you go past the Lysol smell and the BO smell and the cubbies,

אתם חולפים בעד ריח הליזול וריחות הגוף והקוביות,

and you push the door --

ואתם דוחפים את הדלת --

(Inhales deeply)

(נושם עמוק)

and finally, you're outside.

וסוף סוף, אתם בחוץ.

Oh, you can feel the wind on your face,

אח, אתם יכולים להרגיש את הרוח על פניכם,

then the sun on your skin

ואז את השמש על העור שלכם

and most importantly, the big blue sky.

והכי חשוב, השמים הכחולים הגדולים.

That is a revelation of space.

זוהי התגלות של מרחב.

Making revelations of space is what I do; I'm a designer and creative director,

מה שאני עושה זה יצירה של התגלויות של מרחב; אני מעצב ומנהל יצירתי,

and that's what I do for a living.

וזה מה שאני עושה למחייתי.

I do it for all sorts of people in all kinds of different ways,

אני עושה את זה עבור כל מיני אנשים בכל מיני דרכים שונות,

and it might seem complicated, but it's not.

וזה אולי נשמע מורכב, אבל זה לא.

And over the next couple of minutes, I'm going to give you three ways

ובדקות הקרובות, אני הולך לתת לכם שלוש דרכים

that I think you can move through your world

שאני חושב שאתם יכולים באמצעותם לנוע בעולם שלכם

so that you, too, can make revelations of space, or at least reveal them.

כך שגם אתם, תוכלו ליצור התגלויות של מרחב, או לפחות לחשוף אותן.

Step one: therapy.

שלב ראשון: תרפיה.

I know, I know, I know: blah, blah, blah, New Yorker, blah, blah, blah, therapy.

אני יודע, אני יודע, אני יודע: בלה, בלה ,בלה. ניו יורקר, בלה, בלה, בלה, תרפיה.

But seriously, therapy -- you have to know why you're doing these things, right?

אבל באמת, תרפיה -- אתם חייבים לדעת למה אתם עושים את הדברים האלה, נכון?

When I got the job of designing "Hamilton,"

כשקיבלתי את התפקיד לעצב את "המילטון"

I sat with Lin-Manuel Miranda, writer,

ישבתי עם לין-מנואל מירנדה, הכותב,

Tommy Kail, director, and I said,

טומי היל, הבמאי, ואמרתי,

"Why are we telling this 246-year-old story?

"למה אנחנו מספרים את הסיפור הזה בן 246 שנים?

What is it about the story that you want to say,

מה יש בסיפור שאתם רוצים לומר,

and what do you want people to feel like when they experience the show?"

ואיך אתם רוצים שאנשים ירגישו כשהם חווים את ההצגה?"

It's important. When we get that, we move into step two: the design phase.

זה חשוב. כשאנחנו מבינים את זה, אנחנו עוברים לשלב 2: שלב העיצוב.

And I'll give you some little tricks about that,

ואני אתן לכם כמה טריקים קטנים בקשר לזה,

but the design phase is important because we get to make these cool toys.

אבל שלב העיצוב הוא חשוב בגלל שיוצא לנו ליצור את הצעצועים המגניבים האלה.

I reach into Lin's brain, he reaches into mine,

אני נכנס לתוך הראש של לין, הוא נכנס לראש שלי,

this monologue becomes a dialogue.

המונולוג הזה הופך לדיאלוג.

And I make these cool toys,

ואני יוצר את הצעצועים המגניבים האלה,

and I say, "Does this world look like the world

ואני אומר: "האם העולם הזה נראה כמו העולם

that you think could be a place where we could house your show?"

שאתה חושב שיכול לשמש כבית להצגה שלך?"

If the answer is yes -- and when the answer is yes --

אם התשובה היא כן -- וכשהתשובה היא כן --

we move into what I think is the most terrifying part,

אנחנו עוברים למה שאני חושב שהוא החלק המפחיד ביותר,

which is the execution phase.

שהוא שלב ההפקה.

The execution phase is when we get to build this thing,

שלב ההפקה הוא כשאנחנו בונים את הדבר הזה,

and when this conversation goes from a few people to a few hundred people

וכשהשיחה עוברת משיחה של כמה אנשים לשיחה של כמה מאות אנשים

now translating this idea.

שעכשיו מתרגמים את הרעיון הזה.

We put it in this beautiful little thing,

אנחנו שמים אותו לתוך הדבר המקסים הזה,

put it in the "Honey, I Shrunk the Kids" super-sizer machine

שמים אותו במכונת ההגדלה של "מותק הילדים התכווצו"

and blow it up full-scale,

ומגדילים אותו לגודל אמיתי,

and we never know if we did it right

ואנחנו אף פעם לא יודעים אם זה יצא נכון

until we show up onstage and go, "Is it OK? Is it OK?"

עד שאנחנו מגיעים לבמה ואומרים "זה טוב? זה טוב?"

Here's the thing:

הנה העניין:

you don't have to be Lin,

אתם לא חייבים להיות לין,

you don't have to have a book that you want to turn into a show

אתם לא חייבים שיהיה לכם ספר אותו תרצו להפוך להצגה

in order to do this in your real life.

כדי שתוכלו לעשות את זה בחיים האמיתיים.

You're already starring in a show, by the way. It's called your life.

אתם כבר מככבים בהצגה, דרך אגב. קוראים לה החיים שלכם.

Congratulations. (Laughter)

ברכותיי. (צחוק)

But seriously, Shakespeare said it: "All the world's a stage."

אבל ברצינות, שייקספיר אמר כבר: "כל העולם במה".

He nailed that part.

הוא ממש ניסח את זה יפה.

What he screwed up royally was that part where he said,

מה שהוא נכשל בו באופן מחפיר היה החלק בו הוא אמר,

"And we are merely players."

"ואנחנו רק השחקנים".

It's ridiculous. We're not merely players.

זה מגוחך. אנחנו לא רק השחקנים.

We are the costume designers and the lighting designers

אנחנו מעצבי התלבושות, מעצבי התאורה,

and the makeup artists in our own world,

ואמני האיפור בעולם שלנו.

and I want to get you to think about being the set designer in your world.

ואני רוצה שתתחילו לחשוב על עצמכם כמעצבי התפאורה של העולם שלכם.

Because I think you can leave here if you do these three steps

בגלל שאני חושב שאתם יכולים לצאת מכאן אם תעשו את שלושת השלבים האלה

and a couple of little tricks, as I said, I'm going to tell you,

וכמה טריקים קטנים, שכמו שאמרתי שאני אלמד אתכם,

and you can begin to change the world

ואתם יכולים להתחיל לשנות את העולם

the way you want to.

באופן שאתם רוצים לשנות אותו.

You want to do it?

אתם רוצים לעשות את זה?

OK. Everybody write a show.

אוקיי, כולם תתחילו לכתוב הצגה.

(Laughter)

(צחוק)

No. Just kidding.

לא, אני צוחק.

OK. Step one: therapy. Right?

אוקיי, שלב 1: תרפיה. נכון?

How are you feeling?

איך אתם מרגישים?

That's what the therapist says: "How are you feeling today?"

זה מה שהפסיכולוג אומר: "איך אתה מרגיש היום?"

It's important to remember that, because when we design the world for you,

זה חשוב לזכור את זה בגלל שכשאנחנו מעצבים את העולם עבורכם,

the therapy is important.

התרפיה היא חשובה.

It tells you that emotion is going to become light and color.

היא מספרת לנו שרגש הולך להפוך לאור וצבע.

A good example of that light and color

דוגמה טובה לכך, לאור וצבע,

is a show I designed called "Dear Evan Hansen."

היא בהצגה שעיצבתי שקוראים לה "אוון הנסן היקר"

(Cheers)

(מחיאות כפיים)

"Dear Evan Hansen" exists -- oh my God --

"אוון הנסן היקר" מתרחש -- אוי לי --

"Dear Evan Hansen" exists in a world of almost all light and color.

"אוון הנסן היקר" מתרחש בעולם שכמעט כולו אור וצבע.

So I chose a color: inky-black darkness.

אז אני בחרתי צבע: חשכה שחורה כדיו.

(Laughter)

(צחוק)

Inky-black darkness is a color the way that sadness is an emotion.

חשכה שחורה כדיו היא צבע כמו שעצב הוא רגש.

And this show transforms people, but not before it wrecks people.

וההצגה הזאת משנה אנשים, אבל לא לפני שהיא מפרקת אנשים.

I bet you're wondering, "How expensive could the set possibly be to transform you

אני בטוח שאתם תוהים, "כמה יקרה יכולה להיות התפאורה עד כדי כך שתוכל לשנות אותך

if you sit for two hours and 20 minutes

אם אתה יושב במשך שעתיים ועשרים דקות

in inky-black darkness?"

בחשכה שחורה כדיו?"

The answer is: cheap!

התשובה היא: זולה!

Inky-black darkness,

חשכה שחורה כדיו,

turn the lights on at the right time.

תדליקו את האורות בזמן הנכון.

Seriously, think about leaving Miss Darling's class.

ברצינות, תחשבו על היציאה מהכיתה של מיס דרלינג.

Inky-black darkness gives way at the right moment,

חשכה שחורה כדיו מפנה את מקומה ברגע הנכון,

we fly away that wall and reveal a beautiful blue sky.

אנחנו מעיפים את הקיר הזה וחושפים שמים כחולים יפים.

It blows people away and it transports them,

זה מעיף אנשים ומשנה אותם,

and it makes them feel hopeful.

וזה גורם להם להרגיש מלאי תקווה.

And we know this because color is emotion,

ואנחנו יודעים את זה כי צבע הוא רגש,

and when you paint with color, you're painting with feelings.

וכשאתם צובעים בצבע, אתם צובעים באמצעות רגשות.

So think about that emotion, the one I had you file away in your mental Rolodex.

אז תחשבו על הרגש הזה, זה שביקשתי מכם לתייק במאגר המנטלי שלכם.

What color is it?

איזה צבע זה?

Where in your wardrobe does it exist, and where in your home does it exist?

איפה זה קיים בארון הבגדים שלכם? איפה בבית שלכם זה קיים?

When we design the show for you,

כשאנחנו נעצב את ההצגה עבורכם,

we're going to use that color to tell you how you feel in certain times.

אנחנו הולכים להשתמש בצבע הזה כדי לספר לכם איך אתם מרגישים ברגעים מסוימים.

But also, you know this exists because you put the hero in white,

אבל גם, אתם יודעים שזה אמיתי כי אתם מלבישים את הגיבור בלבן,

you put the lead character in red, you put the villain in all black.

אתם מלבישים את הדמות הראשית באדום, ואת הנבל בשחור.

It's typecasting. You know that.

זה ליהוק טיפוסי. אתם מכירים את זה.

So think about it.

אז תחשבו על זה.

But there's also something else that happens in the world

אבל יש גם משהו אחר שמתרחש בעולם

that helps us move through the world in a safe way.

שעוזר לנו לנוע בעולם בבטחה.

They're called architectural standards.

הם נקראים מדדים ארכיטקטוניים.

They make us not fall down and go boom.

הם שעוזרים לנו לא ליפול ולהתרסק.

Doorknobs are all at the same height. Light switches are all at the same height.

ידיות לדלת כולן מוצבות בגובה זהה. מתגי אור כולם באותו הגובה.

Toilet bowls are always -- thank God -- at the same height,

אגני אסלה תמיד - השבח לאל - באותו הגובה,

because no one ever misses the toilet bowl.

בגלל שאף אחד מעולם לא פספס את האסלה.

But seriously,

אבל ברצינות,

what would happen if we started to tweak those architectural standards

מה היה קורה אם היינו מתחילים לשנות את המדדים הארכיטקטוניים האלה

to get what we wanted?

כדי לקבל את מה שאנחנו רוצים?

It reminds me of the stairs I made for Pee-Wee Herman.

זה מזכיר לי את המדרגות שבניתי עבור פי-ווי הרמן

Pee-Wee Herman is a child,

פי-ווי הרמן הוא ילד,

and his entire world is created so that we perceive Pee-Wee as a child.

והעולם שלו כולו נוצר כדי שנראה את פי-ווי כילד.

The architecture and the furniture and everything come to life,

הארכיטקטורה והריהוט והכל קמים לחיים,

but nothing more important than those stairs.

אבל אין שום דבר יותר חשוב מהמדרגות.

Those stairs are 12 inches high,

המדרגות האלה הן בגובה של 30 ס"מ,

so when Pee-Wee clomps up and down those stairs,

אז כשפי-ווי צועד במעלה או במורד המדרגות האלה,

he interacts with them like a kid.

הוא מתייחס אליהם כמו ילד.

You can't fake that kind of interaction,

אי אפשר לזייף את ההתייחסות הזו,

and that's the exact opposite of what we ask people in opera to do.

וזה ההפך הגמור ממה שאנחנו מבקשים מזמרי אופרה.

In opera, we shrink those stairs

באופרה, אנחנו מכווצים את אותן המדרגות

so that our main characters can glide up and down effortlessly

כך שהדמויות הראשיות שלנו יכולות לעלות ולרדת ללא מאמץ

without ever breaking their voice.

מבלי שהדבר ישפיע על קולן.

You could never put an opera singer in Pee-Wee's Playhouse,

לא הייתם מצליחים להציב זמר אופרה בבית המשחקים של פי-ווי,

(Sings in Pee-Wee's voice) or they wouldn't be able to do their job.

(שר בקולו של פי-ווי) אחרת הם לא היו יכולים לבצע את תפקידם.

(Laughter)

(צחוק)

But you couldn't put Pee-Wee in an opera set.

אבל לא יכולתם גם להציב את פי-ווי בתפאורת אופרה.

He couldn't climb up and down those stairs.

הוא לא היה יכול לטפס או לרדת במדרגות האלה.

There'd be no Pee-Wee.

לא היה יוצא פי-ווי מזה.

He'd be like James Bond slinking elegantly up and down the stairs.

הוא היה הופך למעין ג'יימס בונד שיורד ועולה בצורה חלקה במדרגות.

It wouldn't work.

זה לא היה עובד.

(Laughter)

(צחוק)

Now think of your set, your home, what you exist in every single day.

עכשיו תחשבו על התפאורה שלכם, הבית שלכם, המרחב בו אתם קיימים בכל יום.

If you're anything like me, the trash can is just too small

אם אתם דומים לי, פח האשפה קטן מדי

for the amount of takeout that you buy every night, right?

לכמות אריזות המשלוחים שאתם מזמינים בכל לילה, נכון?

And I find myself jamming like I'm kneading dough at a pizza place,

ולרוב אני דוחף את האריזות פנימה כאילו אני לש בצק בפיצריה,

I'm jamming it in because I don't understand.

אני דוחף אותם כי אני לא מבין.

Or, maybe the light switch in your foyer

או, אולי מתג האור בכניסה לבית

is just stashed behind too many precariously placed coats,

מוחבא מאחורי יותר מדי מעילים התלויים בצורה מטה ליפול,

and so you don't even go for it.

ככה שאתם אפילו לא מנסים.

Therefore, day after day,

לכן, יום אחר יום,

you wind up walking in and out of a chasm of darkness.

יוצא שאתם נכנסים ויוצאים מקופסא שחורה,

(Laughter)

(צחוק)

It's true.

זה נכון.

But what would happen if the space revealed something about yourself

אבל מה היה קורה אם המרחב היה חושף משהו עליכם

that you didn't even know?

שאפילו לא הייתם מודעים אליו?

Kanye never told me specifically that he wanted to be God.

קניה מעולם לא אמר לי בבירור שהוא רוצה להיות אלוהים.

But --

אבל --

(Laughter)

(צחוק)

when we started working together, we were sending images back and forth,

כשהתחלנו לעבוד יחד שלחנו זה לזה תמונות,

and he sent me a picture of the aurora borealis

והוא שלח לי תמונה של אורות הצפון

with lightning strikes through it.

עם נתיבי אור שחוצים אותם.

And he sent me pictures from a mountaintop looking down

והוא שלח לי תמונות נוף מראשי ההרים למטה

at a smoke-filled canyon,

של נקיק קניון מלא בעשן,

or smoke underneath the surface of water --

או עשן מתחת לפני המים --

like, epic stuff.

כאילו, דימויים אפיים.

So the first set I designed for him was a huge light box

אז התפאורה הראשונה שעיצבתי בשבילו היתה קופסת אור ענקית

with the name of his record label.

כששם החברה שלו עליה.

He would stand triumphantly in front of it,

הוא היה אמור לעמוד בתנוחה מנצחת מולה,

and it would flash lights like a lightning bolt.

ובתוכה היו אמורים להבהב אורות כמו ברק.

And it was epic, but, like, starter-kit epic.

וזה היה אפי, אבל אפי ברמה של מתחילים,

We moved on to a large swath of sky with a tear down the middle,

עברנו לתפאורה ענקית של שמיים עם קרע באמצע,

and through the tear, you could see deep parts of the cosmos.

ודרך הקרע, יכולתם לראות חלקים עמוקים של היקום.

Getting closer.

אנחנו מתקרבים.

We evolved to standing on top of an obelisk,

התפתחנו הלאה לזה שהוא עומד בראש אובליסק,

standing on top of a mountainside, standing on top of boxes.

עומד בראש שרשרת הרים, עומד על קופסאות.

You know, he was evolving as an artist through space,

אתם יודעים הוא התפתח כאומן באמצעות המרחב,

and it was my job to try and keep up.

והתפקיד שלי היה לנסות ולעמוד בקצב.

When we did Coachella,

כשעשינו את קוצ'לה,

there he was,

הוא עמד שם,

standing in front of an 80-foot-wide by 40-foot-tall ancient artifact,

מול מוצג עתיק ברוחב של 24 על 12 מטרים,

literally handed down from God to man.

שממש הוענק מהאל לאדם.

He was evolving, and we were all witness to it.

הוא היה בתהליך התפתחות וכולנו היינו עדים לו.

And in his last show, which I didn't design but I witnessed,

ובהופעה האחרונה שלו, שלא עיצבתי אבל ראיתי אותה,

he had self-actualized.

הוא הגיע לכדי מימוש עצמי.

He was literally standing on a floating plexiglass deck

הוא עמד ממש על מרפסת צפה מפלקסיגלס

over his adoring fans,

מעל לעדת המעריצים שלו,

who had no choice but to praise to Yeezus up above.

שלא היתה להם שום אפשרות אלא להלל את האל שמעליהם.

(Laughter)

(צחוק)

He had deified himself.

הוא האליל את עצמו.

You can't become Yeezus in your living room.

אתה לא יכול להפוך לאל בסלון הבית שלך.

The space told him who he was about himself,

המרחב סיפר לו מי הוא על עצמו,

and then he delivered that to us.

ואז הוא העביר לנו את זה.

When I was 20 years old,

כשהייתי בן 20,

I was driving through a parking lot, and I saw a puddle.

נהגתי בתוך מגרש חניה וראיתי שלולית,

I thought, "I'm going to veer to the left. No -- I'm going through it."

חשבתי לעצמי, "אני אפנה לשמאל... לא -- אני אסע בתוכה".

And I hit the puddle, and -- ffftt! -- all the water underneath my car,

ופגעתי בשלולית ו - פפפטטטטט! -- כל המים מתחת למכונית שלי,

and instantly, I have an aha moment.

וברגע, יש לי רגע של הארה.

Light bulb goes off.

נורה נדלקת.

Everything in the world needs to be designed.

כל דבר בעולם צריך תכנון.

I mean, I'm sure I was thinking, "The drainage needs to be designed

אני מתכוון, אני בטוח שחשבתי "צריך לתכנן את הניקוז

in this parking lot."

במגרש החניה הזה".

But then I was like, "Everything in the world needs to be designed."

אבל אז חשבתי, "כל דבר בעולם צריך תכנון.

And it's true: left to its own devices,

וזה נכון: מבלי שנעשה דבר,

Mother Nature isn't going to carve an interesting or necessarily helpful path

אמא טבע לא הולכת לפלס שביל מעניין או כזה שאתה

for you.

צריך שיקדם אותך.

I've spent my career reaching into people's minds

ביליתי את הקריירה שלי בלהכנס לראש של אנשים

and creating worlds out here that we can all interact with.

וליצור עולמות קיימים שכולנו יכולים להתקשר אתם.

And yeah, you might not get to do this with fancy collaborators,

וכן, אולי לא תזכו לעשות את זה עם שיתופי פעולה מפוארים,

but I think if you leave here, those three easy steps --

אבל אני חושב שאם אתם יוצאים היום, שלושת השלבים הקלים האלה --

therapy, who do I want to be, why do I do the things that I do;

תרפיה, מי אני רוצה להיות, ולמה אני עושה את מה שאני עושה;

design, create a plan and try and follow through with it,

עיצוב, צרו תכנית ונסו לעקוב אחריה,

what can I do;

מה אני יכול לעשות;

execute it --

והפקה --

I think if you add that with a little color theory --

אני חושב שאם תעשו את זה יחד עם קצת תיאורית צבע --

(Laughter)

(צחוק)

some cool design choices and a general disrespect for architectural standards,

קצת בחירות עיצוב מגניבות וחוסר כבוד כללי למדדים ארכיטקטוניים,

you can go out

אתם יכולים לצאת

and create the world that you want to live in,

וליצור את העולם שאתם רוצים לחיות בו,

and I am going to go home and buy a new trash can.

ואני הולך ללכת הביתה ולקנות פח אשפה חדש.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)