What will a future without secrets look like? | Alessandro Acquisti

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

I would like to tell you a story

ברצוני לספר לכם סיפור

connecting the notorious privacy incident

המקשר את תקרית הפרטיות הידועה לשמצה

involving Adam and Eve,

בין אדם לחווה,

and the remarkable shift in the boundaries

עם התזוזה הבולטת בגבולות

between public and private which has occurred

שבין הפרטי לציבורי, שהתרחשה

in the past 10 years.

ב-10 השנים האחרונות.

You know the incident.

התקרית ההיא מוכרת לכם.

Adam and Eve one day in the Garden of Eden

אדם וחווה, יום אחד בגן-עדן,

realize they are naked.

תופשים שהם עירומים.

They freak out.

הם מתחרפנים.

And the rest is history.

והשאר כתוב בדברי הימים.

Nowadays, Adam and Eve

היום, אדם וחווה

would probably act differently.

היו ודאי נוהגים אחרת.

[@Adam Last nite was a blast! loved dat apple LOL]

[@אדם אתמול בלילה היה פיצוץ! היה אחלה תפוח:)))]

[@Eve yep.. babe, know what happened to my pants tho?]

[@חווה כן... מותק, יודעת איפה המכנסיים שלי?]

We do reveal so much more information

אנו חושפים מידע רב

about ourselves online than ever before,

על עצמנו ברשת, יותר מאי-פעם,

and so much information about us

והמון מידע אודותינו

is being collected by organizations.

נאסף ע"י ארגונים.

Now there is much to gain and benefit

יש הרבה יתרונות ותועלת

from this massive analysis of personal information,

בניתוח המסיבי הזה של מידע אישי,

or big data,

או צבירת הנתונים,

but there are also complex tradeoffs that come

אבל יש גם חסרונות מורכבים

from giving away our privacy.

שנלווים לוויתור על פרטיותנו. [הסוכנות לבטחון לאומי בין החברים ב"פייסבוק"]

And my story is about these tradeoffs.

והסיפור שלי עוסק בחסרונות האלה.

We start with an observation which, in my mind,

נפתח בהבחנה, שלדעתי,

has become clearer and clearer in the past few years,

הפכה ברורה יותר ויותר בשנים האחרונות,

that any personal information

והיא שכל מידע אישי

can become sensitive information.

עלול להפוך למידע רגיש.

Back in the year 2000, about 100 billion photos

בשנת 2000, כ-100 מיליארד תמונות

were shot worldwide,

צולמו בכל העולם,

but only a minuscule proportion of them

אבל רק חלקיק זעיר מהן

were actually uploaded online.

הועלו לרשת.

In 2010, only on Facebook, in a single month,

ב-2010, רק ב"פייסבוק" ורק בחודש אחד,

2.5 billion photos were uploaded,

הועלו 2.5 מיליארד צילומים,

most of them identified.

רובם מזוהים.

In the same span of time,

באותה תקופה,

computers' ability to recognize people in photos

יכולת המחשבים לזהות אנשים בצילומים

improved by three orders of magnitude.

השתפרה בשלושה סדרי-גודל.

What happens when you combine

מה קורה כשמשלבים

these technologies together:

בין שתי הטכנולוגיות האלה:

increasing availability of facial data;

עליה בזמינות נתוני הפנים

improving facial recognizing ability by computers;

ושיפור יכולת זיהוי הפנים ע"י מחשבים,

but also cloud computing,

אבל גם מיחשוב הענן

which gives anyone in this theater

שמעניק לכל אדם בזירה הזו

the kind of computational power

כוח מיחשוב מהסוג

which a few years ago was only the domain

שלפני שנים ספורות היה שייך בלעדית

of three-letter agencies;

לסוכנויות ששמן מורכב מ-3 אותיות,

and ubiquitous computing,

והמיחשוב שנמצא בכל,

which allows my phone, which is not a supercomputer,

שמאפשר לטלפון שלי, שאיננו מחשב-על,

to connect to the Internet

להתחבר לאינטרנט

and do there hundreds of thousands

ולבצע שם מאות אלפי

of face metrics in a few seconds?

מדידות פנים בכמה שניות?

Well, we conjecture that the result

ובכן, אנו משערים שהתוצאה

of this combination of technologies

של שילוב הטכנולוגיות הזה

will be a radical change in our very notions

תהיה שינוי קיצוני במושגים שלנו עצמם

of privacy and anonymity.

בקשר לפרטיות ואלמוניות.

To test that, we did an experiment

כדי לבחון זאת, ערכנו ניסוי

on Carnegie Mellon University campus.

בקמפוס של אוניברסיטת קרנגי מלון.

We asked students who were walking by

ביקשנו מסטודנטים עוברים ושבים

to participate in a study,

להשתתף במחקר מסוים,

and we took a shot with a webcam,

צילמנו אותם במצלמת רשת,

and we asked them to fill out a survey on a laptop.

וביקשנו מהם למלא טופס של סקר במחשב אישי.

While they were filling out the survey,

ובזמן שהם מילאו את הטופס,

we uploaded their shot to a cloud-computing cluster,

העלינו את תמונתם למיחשוב הענן,

and we started using a facial recognizer

והתחלנו להשתמש בתוכנת זיהוי פנים

to match that shot to a database

כדי להתאים את התצלום לבסיס נתונים

of some hundreds of thousands of images

של כמה מאות אלפי תמונות

which we had downloaded from Facebook profiles.

שהורדנו מפרופילים ב"פייסבוק".

By the time the subject reached the last page

עד שהנבדק סיים למלא את העמוד האחרון בטופס הסקר,

on the survey, the page had been dynamically updated

הדף התעדכן באופן דינמי

with the 10 best matching photos

עם 10 התמונות התואמות ביותר

which the recognizer had found,

שתוכנת הזיהוי מצאה,

and we asked the subjects to indicate

ואז ביקשנו מהנבדקים לציין

whether he or she found themselves in the photo.

אם הוא או היא מצאו את עצמם ביניהם.

Do you see the subject?

אתם מזהים את הנבדק?

Well, the computer did, and in fact did so

המחשב בהחלט זיהה, ולמעשה הצליח בכך

for one out of three subjects.

עם אחד מכל שלושה נבדקים.

So essentially, we can start from an anonymous face,

כך שבעצם, אנו יכולים להתחיל מפרצוף אלמוני,

offline or online, and we can use facial recognition

מקוון או לא מקוון, ולהשתמש בזיהוי פנים

to give a name to that anonymous face

כדי להצמיד שם לאותו פרצוף אלמוני

thanks to social media data.

הודות לנתוני המדיה החברתית.

But a few years back, we did something else.

אך לפני כמה שנים עשינו משהו אחר.

We started from social media data,

התחלנו מנתוני המדיה החברתית,

we combined it statistically with data

שילבנו אותם באופן סטטיסטי עם נתונים

from U.S. government social security,

מהביטוח הלאומי של ממשלת ארה"ב,

and we ended up predicting social security numbers,

והצלחנו לגלות מראש מספרי ביטוח לאומי,

which in the United States

ובארה"ב,

are extremely sensitive information.

זהו מידע רגיש ביותר.

Do you see where I'm going with this?

אתם מבינים מה אני אומר כאן?

So if you combine the two studies together,

אם משלבים בין שני המחקרים,

then the question becomes,

אז השאלה היא,

can you start from a face and,

האם אפשר להתחיל מפרצוף,

using facial recognition, find a name

ובעזרת זיהוי פנים, למצוא שם

and publicly available information

ומידע זמין לציבור

about that name and that person,

על השם והאדם האלה,

and from that publicly available information

ומתוך אותו מידע זמין לציבור,

infer non-publicly available information,

להפיק מידע שאיננו זמין לציבור,

much more sensitive ones

מידע הרבה יותר רגיש

which you link back to the face?

שניתן לקשרו עם אותו פרצוף?

And the answer is, yes, we can, and we did.

והתשובה היא כן, אנו יכולים, ואנו עשינו זאת.

Of course, the accuracy keeps getting worse.

כמובן, שהדיוק הולך ויורד.

[27% of subjects' first 5 SSN digits identified (with 4 attempts)]

[זוהו 27% ממספרי הביטוח הלאומי של הנבדקים (ב-4 נסיונות)]

But in fact, we even decided to develop an iPhone app

אך למעשה החלטנו אפילו לפתח יישומון ל"אייפון"

which uses the phone's internal camera

שמנצל את המצלמה הפנימית של הטלפון

to take a shot of a subject

כדי לצלם את הנבדק,

and then upload it to a cloud

להעלות את זה לענן

and then do what I just described to you in real time:

ואז לעשות את מה שזה עתה תיארתי, בזמן אמת:

looking for a match, finding public information,

לחפש התאמה, לאתר מידע גלוי,

trying to infer sensitive information,

לנסות להסיק ממנו מידע רגיש,

and then sending back to the phone

ולשלוח את זה בחזרה אל הטלפון

so that it is overlaid on the face of the subject,

כדי לרבד את זה על פרצופו של הנבדק,

an example of augmented reality,

כדוגמה של מציאות מורחבת,

probably a creepy example of augmented reality.

אולי דוגמה חולנית של מציאות מורחבת.

In fact, we didn't develop the app to make it available,

לא פיתחנו את היישומון כדי שיהיה זמין לציבור,

just as a proof of concept.

אלא רק כדי להוכיח רעיון.

In fact, take these technologies

בעצם, כדי לקחת את הטכנולוגיות האלה

and push them to their logical extreme.

עד לקיצוניות הלוגית שלהן.

Imagine a future in which strangers around you

תארו לעצמכן עתיד שבו אנשים זרים סביבכם

will look at you through their Google Glasses

יביטו בכם דרך משקפי ה"גוגל" שלהם

or, one day, their contact lenses,

או, יום אחד, דרך עדשות המגע שלהם,

and use seven or eight data points about you

וישתמשו ב-7 או 8 נקודות מידע אודותיכם

to infer anything else

כדי להסיק את כל יתר המידע

which may be known about you.

שאפשר למצוא אודותיכם.

What will this future without secrets look like?

איך ייראה עתיד ללא סודות?

And should we care?

והאם זה צריך להיות חשוב לנו?

We may like to believe

אולי אנו אוהבים להאמין

that the future with so much wealth of data

שעתיד שיש בו עושר כזה של נתונים

would be a future with no more biases,

יהיה עתיד שבו כבר לא יהיו דעות מוטות,

but in fact, having so much information

אך למעשה, זמינותו של מידע כה רב

doesn't mean that we will make decisions

אינה אומרת שאנו נקבל החלטות

which are more objective.

אובייקטיביות יותר.

In another experiment, we presented to our subjects

בניסוי אחר הצגנו לנבדקים שלנו

information about a potential job candidate.

מידע אודות מועמד פוטנציאלי למשרה כלשהי.

We included in this information some references

כללנו במידע זה כמה התייחסויות

to some funny, absolutely legal,

למידע קצת משעשע, חוקי לגמרי,

but perhaps slightly embarrassing information

אך אולי מעט מביך

that the subject had posted online.

שהנבדק העלה לרשת.

Now interestingly, among our subjects,

המעניין הוא שבין הנבדקים שלנו,

some had posted comparable information,

אחדים העלו מידע דומה,

and some had not.

ואחרים לא.

Which group do you think

איזו קבוצה לדעתכם

was more likely to judge harshly our subject?

נטתה לשפוט בחומרה את הנבדק שלנו?

Paradoxically, it was the group

באופן פרדוקסלי, היתה זו הקבוצה

who had posted similar information,

שהעלתה לרשת מידע דומה,

an example of moral dissonance.

דוגמה לעיוות מוסרי.

Now you may be thinking,

אולי תחשבו:

this does not apply to me,

"זה לא נוגע לי,

because I have nothing to hide.

"כי אין לי דבר להסתיר."

But in fact, privacy is not about

אך האמת היא שפרטיות איננה

having something negative to hide.

הסתרה של משהו שלילי.

Imagine that you are the H.R. director

תארו לעצמכם שאתם מנהלי משאבי-אנוש

of a certain organization, and you receive résumés,

בארגון כלשהו, ואתם מקבלים קורות חיים

and you decide to find more information about the candidates.

ומחליטים לחפש מידע נוסף אודות המועמדים שלכם.

Therefore, you Google their names

אז אתם "מגגלים" את שמותיהם

and in a certain universe,

ובמציאות מסוימת,

you find this information.

אתם מגלים את המידע הזה.

Or in a parallel universe, you find this information.

או במציאות מקבילה אחרת, את המידע הזה.

Do you think that you would be equally likely

האם נראה לכם סביר שתזמינו באופן שוויוני

to call either candidate for an interview?

את המועמדות האלה לראיון?

If you think so, then you are not

אם אתם חושבים שכן, הרי שאינכם

like the U.S. employers who are, in fact,

כמו המעסיקים בארה"ב, שלמעשה,

part of our experiment, meaning we did exactly that.

משתתפים בניסוי שלנו, כלומר: זה בדיוק מה שעשינו.

We created Facebook profiles, manipulating traits,

יצרנו פרופילי "פייסבוק", המצאנו תכונות אופי,

then we started sending out résumés to companies in the U.S.,

ואז התחלנו לשלוח קורות חיים לחברות בארה"ב,

and we detected, we monitored,

וגילינו, עקבנו,

whether they were searching for our candidates,

אם הם חיפשו מידע אודות מועמדינו,

and whether they were acting on the information

ואם הם פעלו על סמך המידע

they found on social media. And they were.

שמצאו במדיה החברתית. והם בהחלט כן.

Discrimination was happening through social media

התרחשה אפליה בכל המדיה החברתית

for equally skilled candidates.

לגבי מועמדים זהים מבחינת כישורים.

Now marketers like us to believe

המשווקים רוצים שנאמין

that all information about us will always

שכל המידע עלינו ישמש תמיד

be used in a manner which is in our favor.

לתועלתנו.

But think again. Why should that be always the case?

אבל אם תחשבו על זה, למה שזה תמיד יהיה כך?

In a movie which came out a few years ago,

בסרט שיצא לפני כמה שנים,

"Minority Report," a famous scene

"דוח מיוחד", בסצנה מפורסמת

had Tom Cruise walk in a mall

רואים את טום קרוז עובר בקניון

and holographic personalized advertising

ופרסום הולוגרפי מותאם-אישית

would appear around him.

מופיע סביבו.

Now, that movie is set in 2054,

הסרט מתרחש ב-2054,

about 40 years from now,

כ-40 שנה מהיום,

and as exciting as that technology looks,

וככל שהטכנולוגיה הזו נראית מלהיבה,

it already vastly underestimates

היא כבר ממעיטה מאד באומדן

the amount of information that organizations

כמות המידע שארגונים

can gather about you, and how they can use it

יכולים לאסוף אודותיכם, וכיצד הם יכולים להשתמש בו

to influence you in a way that you will not even detect.

כדי להשפיע עליכם בדרך שאפילו לא תגלו.

So as an example, this is another experiment

בתור דוגמה, זהו ניסוי נוסף

actually we are running, not yet completed.

שאנו עורכים בימים אלה, הוא טרם הושלם.

Imagine that an organization has access

תארו לעצמכם שלארגון כלשהו יש גישה

to your list of Facebook friends,

לרשימת חבריכם ב"פייסבוק",

and through some kind of algorithm

ובאמצעות אלגוריתם מסוים

they can detect the two friends that you like the most.

הוא יכול לזהות את שני החברים הכי אהובים שלכם.

And then they create, in real time,

ואז הוא יוצר, בזמן אמת,

a facial composite of these two friends.

קלסתרון משולב של שני החברים האלה.

Now studies prior to ours have shown that people

מחקרים שנערכו לפנינו הראו שאנשים

don't recognize any longer even themselves

כבר לא מזהים אפילו את עצמם

in facial composites, but they react

בקלסתרונים, אבל הם מגיבים

to those composites in a positive manner.

לקלסתרונים אלה באופן חיובי.

So next time you are looking for a certain product,

כך שבפעם הבאה שתחפשו מוצר כלשהו,

and there is an ad suggesting you to buy it,

ותהיה איזו פרסומת שתציע לכם לקנות אותו,

it will not be just a standard spokesperson.

המציג לא יהיה דובר רגיל,

It will be one of your friends,

אלא אחד מחבריכם,

and you will not even know that this is happening.

ואתם אפילו לא תדעו שזה מה שקורה.

Now the problem is that

הבעיה היא,

the current policy mechanisms we have

שמנגנוני המדיניות הנוכחיים שלנו

to protect ourselves from the abuses of personal information

שמטרתם להגן על עצמנו מניצול לרעה של מידע אישי

are like bringing a knife to a gunfight.

הם כמו להשתמש בסכין בקרב אקדחים.

One of these mechanisms is transparency,

אחד המנגנונים האלה הוא שקיפות,

telling people what you are going to do with their data.

לומר לאנשים מה תעשה עם המידע אודותיהם,

And in principle, that's a very good thing.

ועקרונית, זה טוב מאד.

It's necessary, but it is not sufficient.

זה הכרחי, אבל זה לא מספיק.

Transparency can be misdirected.

אפשר להשתמש בשקיפות באופן מטעה.

You can tell people what you are going to do,

אפשר לומר לאנשים מה עומדים לעשות,

and then you still nudge them to disclose

ולהמשיך להציק להם בדרישות למסור

arbitrary amounts of personal information.

כמויות שרירותיות של מידע אישי.

So in yet another experiment, this one with students,

אז בניסוי נוסף, הפעם בהשתתפות סטודנטים,

we asked them to provide information

ביקשנו מהם לספק מידע

about their campus behavior,

לגבי התנהלותם בקמפוס,

including pretty sensitive questions, such as this one.

כולל שאלות רגישות למדי, כמו זאת.

[Have you ever cheated in an exam?]

Now to one group of subjects, we told them,

[האם אי-פעם רימית במבחן?] לקבוצה אחת של נבדקים אמרנו:

[האם אי-פעם רימית במבחן?] לקבוצה אחת של נבדקים אמרנו:

"Only other students will see your answers."

"רק סטודנטים אחרים יראו את תשובותיכם."

To another group of subjects, we told them,

לקבוצת נבדקים שניה אמרנו:

"Students and faculty will see your answers."

"הסטודנטים והסגל יראו את תשובותיכם."

Transparency. Notification. And sure enough, this worked,

שקיפות. הודעה מראש. וזה בהחלט עבד,

in the sense that the first group of subjects

במובן זה שקבוצת הנבדקים הראשונה

were much more likely to disclose than the second.

נטתה הרבה יותר למסור מידע מאשר השניה.

It makes sense, right?

הגיוני, נכון?

But then we added the misdirection.

אבל הוספנו הטעיה.

We repeated the experiment with the same two groups,

חזרנו על הניסוי עם אותן שתי קבוצות,

this time adding a delay

והפעם הוספנו השהיה

between the time we told subjects

בין הזמן בו הודענו לנבדקים

how we would use their data

איך בדעתנו להשתמש בנתונים

and the time we actually started answering the questions.

ובין הזמן שבו הם החלו בפועל לענות על השאלות.

How long a delay do you think we had to add

מה אורך ההשהייה, לדעתכם, היה עלינו להכניס

in order to nullify the inhibitory effect

כדי לבטל את האפקט המעכב

of knowing that faculty would see your answers?

שבידיעה שהסגל עתיד לראות את התשובות?

Ten minutes?

10 דקות?

Five minutes?

5 דקות?

One minute?

דקה אחת?

How about 15 seconds?

מה תאמרו על 15 שניות?

Fifteen seconds were sufficient to have the two groups

די היה ב-15 שניות כדי ששתי הקבוצות

disclose the same amount of information,

תמסורנה את אותה כמות מידע,

as if the second group now no longer cares

כאילו שלחברי הקבוצה השניה כבר לא היה איכפת

for faculty reading their answers.

אם הסגל יראה את תשובותיהם.

Now I have to admit that this talk so far

עלי להודות שההרצאה הזו נראית עד עתה

may sound exceedingly gloomy,

קודרת ביותר,

but that is not my point.

אבל לא זה המסר שלי.

In fact, I want to share with you the fact that

למעשה, אני רוצה לגלות לכם את העובדה

there are alternatives.

שיש חלופות.

The way we are doing things now is not the only way

הדרך בה אנו עושים דברים כיום אינה הדרך היחידה

they can done, and certainly not the best way

בה ניתן לעשותם, ואין ספק שהיא לא הדרך הכי טובה

they can be done.

בה ניתן לעשותם.

When someone tells you, "People don't care about privacy,"

כשמישהו אומר לכם: "לאנשים לא איכפת מפרטיות",

consider whether the game has been designed

שאלו את עצמכם האם המשחק לא תוכנן וטופל מראש

and rigged so that they cannot care about privacy,

כך שלא יהיה להם איכפת לגבי הפרטיות,

and coming to the realization that these manipulations occur

וההבנה שנעשות מניפולציות כאלה

is already halfway through the process

היא כבר חצי מהפתרון

of being able to protect yourself.

של היכולת להגן על עצמכם.

When someone tells you that privacy is incompatible

כשמישהו אומר לכם שהפרטיות אינה עולה בקנה אחד

with the benefits of big data,

עם התועלת שבצבירת נתונים,

consider that in the last 20 years,

חישבו על כך שב-20 השנה האחרונות,

researchers have created technologies

חוקרים יצרו טכנולוגיות

to allow virtually any electronic transactions

שתאפשרנה לבצע למעשה כל עיסקה אלקטרונית

to take place in a more privacy-preserving manner.

באופן שמגן יותר על הפרטיות.

We can browse the Internet anonymously.

אנו יכולים לגלוש באינטרנט באלמוניות.

We can send emails that can only be read

אנו יכולים לשלוח דוא"ל שיכול להיקרא

by the intended recipient, not even the NSA.

רק ע"י הנמען, אפילו לא ע"י הסוכנות לבטחון לאומי.

We can have even privacy-preserving data mining.

אנו יכולים לבצע אפילו כריית-נתונים מכבדת פרטיות.

In other words, we can have the benefits of big data

במלים אחרות, אנו יכולים לקבל את יתרונות צבירת הנתונים

while protecting privacy.

תוך שמירה על הפרטיות.

Of course, these technologies imply a shifting

מובן שמהטכנולוגיות האלה משתמע שינוי

of cost and revenues

מבחינת עלות והכנסות

between data holders and data subjects,

בין בעלי הנתונים לבין נושאי המידע,

which is why, perhaps, you don't hear more about them.

ואולי בגלל זה לא מרבים לשמוע עליהן.

Which brings me back to the Garden of Eden.

וזה מחזיר אותי לגן-עדן.

There is a second privacy interpretation

יש פרשנות נוספת, שקשורה בפרטיות,

of the story of the Garden of Eden

לסיפור גן העדן

which doesn't have to do with the issue

שלא בהכרח מתעסק עם הסוגיה

of Adam and Eve feeling naked

של עירומם של אדם וחווה

and feeling ashamed.

ותחושת הבושה שלהם.

You can find echoes of this interpretation

אפשר למצוא הדים לפרשנות זו

in John Milton's "Paradise Lost."

ב"גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון.

In the garden, Adam and Eve are materially content.

בגן העדן, אדם וחווה מסופקים מבחינה חומרית.

They're happy. They are satisfied.

הם מאושרים. הם שבעי-רצון.

However, they also lack knowledge

אבל גם אין להם ידע

and self-awareness.

ומודעות עצמית.

The moment they eat the aptly named

ברגע שהם אוכלים מהפרי בעל השם ההולם,

fruit of knowledge,

פרי עץ הדעת,

that's when they discover themselves.

הם מגלים את עצמם.

They become aware. They achieve autonomy.

הם נעשים מודעים. הם רוכשים עצמאות.

The price to pay, however, is leaving the garden.

אבל המחיר שעליהם לשלם הוא עזיבת גן העדן.

So privacy, in a way, is both the means

כך שהפרטיות, במובן מסוים, היא גם האמצעי

and the price to pay for freedom.

וגם המחיר של החופש.

Again, marketers tell us

שוב, המשווקים מספרים לנו

that big data and social media

שצבירת נתונים והמידה החברתית

are not just a paradise of profit for them,

הם לא רק גן-עדן של רווחים עבורם,

but a Garden of Eden for the rest of us.

אלא גן-עדן עבור כולנו.

We get free content.

אנו מקבלים תוכן בחינם.

We get to play Angry Birds. We get targeted apps.

אנו זוכים לשחק "אנגרי בירדס", אנו מקבלים יישומונים ייעודיים.

But in fact, in a few years, organizations

אך האמת היא שתוך שנים ספורות, הארגונים

will know so much about us,

ידעו כל-כך הרבה עלינו,

they will be able to infer our desires

שהם יוכלו להסיק מהם רצונותינו

before we even form them, and perhaps

עוד לפני שאנו נדע מהם, ואולי

buy products on our behalf

לרכוש מוצרים בשמנו

before we even know we need them.

עוד לפני שנדע שאנו זקוקים להם.

Now there was one English author

היה סופר אנגלי,

who anticipated this kind of future

שצפה עתיד מעין זה,

where we would trade away

שבו נוכל לסחור

our autonomy and freedom for comfort.

בעצמאותנו ובחירותנו תמורת נוחות.

Even more so than George Orwell,

יותר מכפי שחזה ג'ורג' אורוול,

the author is, of course, Aldous Huxley.

הסופר הוא כמובן אלדוס הקסלי.

In "Brave New World," he imagines a society

ב"עולם חדש מופלא" הוא תיאר חברה

where technologies that we created

שבה הטכנולוגיות שיצרנו

originally for freedom

במקור למען החופש,

end up coercing us.

בסופו של דבר מדכאות אותנו.

However, in the book, he also offers us a way out

אבל באותו ספר הוא גם הציע דרך מוצא

of that society, similar to the path

מאותה חברה, בדומה לדרך

that Adam and Eve had to follow to leave the garden.

שאדם וחווה נאלצו ללכת בה כדי לעזוב את הגן.

In the words of the Savage,

כפי שאומר הפרא, מתוך הספר,

regaining autonomy and freedom is possible,

השבת העצמאות והחירות היא אפשרית,

although the price to pay is steep.

אם כי המחיר שיש לשלם הוא גבוה.

So I do believe that one of the defining fights

כך שאני אכן מאמין שאחד הקרבות

of our times will be the fight

שיגדירו את תקופתנו יהיה הקרב

for the control over personal information,

על השליטה במידע האישי שלנו,

the fight over whether big data will become a force

הקרב שיקבע אם צבירת הנתונים תהפוך לכוח

for freedom,

למען החירות,

rather than a force which will hiddenly manipulate us.

ולא לכוח שיפעיל עלינו מניפולציות סמויות.

Right now, many of us

לעת עתה, רבים מאיתנו

do not even know that the fight is going on,

אפילו לא יודעים שהקרב הזה בכלל מתחולל,

but it is, whether you like it or not.

אך הוא בהחלט ניטש, אם זה מוצא חן בעיניכם ואם לא.

And at the risk of playing the serpent,

ומתוך הסתכנות בגילום דמות הנחש,

I will tell you that the tools for the fight

אגלה לכם שהכלים לניהול הקרב

are here, the awareness of what is going on,

הם כאן - המודעות למה שקורה,

and in your hands,

וכאן, בקצות אצבעותיכם.

just a few clicks away.

נחוצות רק כמה הקשות מקש.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]