Why did people wear powdered wigs? - Stephanie Honchell Smith

תרגום: Nada Khalid עריכה: zeeva livshitz

In 1624, 23-year-old King Louis the XIII of France was in crisis.

בשנת 1624 היה מלך צרפת לואי ה -13 בן ה -23 במשבר.

He was balding.

הוא הקריח.

What would people say, at a time when a monarch's hair

מה היו אומרים, בתקופה שבה שערו של מלך בא לסמל

had come to symbolize his power and nobility?

את כוחו ואצילותו?

Louis was not interested in finding out.

לואי לא היה מעוניין לגלות.

Instead, he made a decision that kicked off a 150-year fashion craze:

במקום זאת, הוא קיבל החלטה שפתחה שיגעון אופנה בן 150 שנה:

he wore a particularly full wig.

הוא לבש פאה מלאה במיוחד.

Long before Louis people adopted wigs for various reasons—

הרבה לפני שאנשי לואי אימצו פאות מסיבות שונות -

including hygiene, theater, and anti-aging endeavors.

כולל היגיינה, תיאטרון ומאמצי אנטי אייג’ינג.

Wigs date at least as far back as ancient Egypt,

פאות מתוארכות לפחות עד למצרים העתיקה,

where well-regarded hairdressers crafted them into intricate styles.

שם מעצבי שיער נחשבים עיצבו אותן לסגנונות מורכבים.

And under certain ancient Roman dynasties, women's wigs became particularly ornate,

ובשושלות רומיות עתיקות מסוימות, פאות הנשים הפכו מקושטות במיוחד,

one poet mocking their numerous tiers.

משורר אחד לועג לשכבותיהן הרבות.

During the Middle Ages, the Catholic Church discouraged wig-wearing,

במהלך ימי הביניים, הכנסייה הקתולית דיכאה את לבישת הפאות,,

emphasizing instead humility and austerity.

והדגישה במקום זאת ענווה וצניעות.

So, those who did wig in medieval western Europe

לכן, אלה שעשו פאה במערב אירופה של ימי הביניים

generally wore more natural-looking styles.

לבשו בדרך כלל סגנונות טבעיים יותר למראה.

But as rules relaxed in the 1500s, wigs became more acceptable accessories.

אך ככל שהכללים נרגעו בשנות ה -1500, פאות הפכו לאביזרים מקובלים יותר.

Queen Elizabeth I of England owned over 80 red wigs,

מלכת אנגליה אליזבת הראשונה החזיקה ביותר מ -80 פאות אדומות,

which she used to augment her hair and conceal it as it thinned and grayed.

בהן השתמשה כדי להגדיל את שערה ולהסתיר אותו כשהוא הופך לדליל ואפור.

One of these wigs even adorned her funeral effigy.

אחת הפאות האלה אפילו קישטה את תמונת הלוויה שלה.

Yet it wasn't until Louis XIII unveiled his magnificent mane

עם זאת, רק כאשר לואי ה-13 חשף את רעמתו המרהיבה

a couple of decades later that big wigs truly began booming.

כעבור כמה עשורים, פאות גדולות באמת החלו לפרוח.

Members of Louis' court, perhaps eager to gain favor,

חברי החצר של לואי, אולי להוטים לזכות בחסד,

bewigged themselves and aristocrats elsewhere soon followed suit.

חבשו פאות ואריסטוקרטים במקומות אחרים הלכו בעקבותיהם במהרה.

The fast-growing popularity of wigs might have been accentuated

הפופולריות ההולכת וגדלה במהירות של פאות עשויה להיות מודגשת

by concerns over hair loss caused by mercury,

על ידי חששות מנשירת שיער הנגרמת על ידי כספית,

which doctors then prescribed to treat syphilis and other ailments.

שהרופאים רשמו אז לטיפול בעגבת ובמחלות אחרות.

But people also heralded wigs as convenient,

אבל אנשים גם בישרו על פאות כנוחות,

since they eliminated the need for daily hair cleaning and styling.

מכיוון שהן ביטלו את הצורך בניקוי שיער וסטיילינג יומיומי.

In the mid-1600s, the trend amplified under Louis XIII's son, Louis XIV.

באמצע שנות ה -1600, המגמה התגברה תחת בנו של לואי ה -13, לואי ה -14.

At the time, Europe took its couture cues from Madrid.

באותה תקופה, אירופה לקחה את רמזי הקוטור שלה ממדריד.

But Louis XIV's government changed that

אבל ממשלתו של לואי ה -14 שינתה זאת

by investing heavily in France's luxury industry.

על ידי השקעה רבה בתעשיית היוקרה של צרפת.

They created specialized guilds, formalized seasonal releases,

הם יצרו גילדות מיוחדות, רשמו שחרורים עונתיים רשמיים,

enforced a dress code at court,

אכפו קוד לבוש בחצר,

and banned imports that could have been made in France or its colonies.

ואסרו יבוא שיכול היה להתבצע בצרפת או במושבותיה.

Louis XIV once even ordered his son— yet another Louis—

לואי ה -14 אפילו הורה לבנו - לואי נוסף -

to burn his coat because it was made of foreign cloth.

לשרוף את מעילו מכיוון שהוא היה עשוי מבד זר.

Buoyed by its growing colonial empire,

בעקבות הצמיחה של האימפריה הקולוניאלית ההולכת וגדלה,

France amassed wealth and influence,

צרפת צברה עושר והשפעה,

and Parisian-style big wigs soon perched atop many European heads.

ופאות גדולות בסגנון פריזאי הופיעו במהרה על ראשי אירופה רבים.

These full-bottom men's hairpieces demanded such thick, long locks

פאות שיער שופעות אלה של גברים דרשו תלתלים עבים וארוכים כל כך

that ten heads of hair could go into just one.

שעשרה ראשי שיער יכלו להיכנס לאחת בלבד.

Within a century, the number of Parisian wigmakers quadrupled.

בתוך מאה שנה, מספר יצרני הפאות הפריסאיות גדל פי ארבעה.

Even small villages often boasted at least one wigmaker.

אפילו כפרים קטנים התהדרו לעתים קרובות לפחות בפאה אחת.

They generally fabricated their merchandise from human hair—

בדרך כלל הם יצרו את הסחורה שלהם משיער אנושי -

probably sourced from poor women—

כנראה שמקורו בנשים עניות -

or from cheaper materials like wool or horsehair.

או מחומרים זולים יותר כמו צמר או שיער סוס.

To clean their wigs, eliminate odors, and absorb sweat,

כדי לנקות את הפאות שלהם, לחסל ריחות ולספוג זיעה,

people showered them in perfumed powders of flour, chalk, and aromatics

אנשים התיזו עליהןן אבקות מבושמות של קמח, גיר וארומטים

like violet, rose, clove, and lemon.

כמו ויולט, ורד, ציפורן ולימון.

It was a messy business, with entire rooms designated for the task.

זה היה עסק מבולגן, עם חדרים שלמים המיועדים למשימה.

In fact, that's where the term "powder room" is thought to have originated.

למעשה, מכאן נחשב שמקורו של המונח ” חדר פודרה“.

By the mid-1700s, men's wigs remained popular but became simpler,

באמצע שנות ה -1700, פאות גברים נותרו פופולריות אך הפכו לפשוטות יותר,

often styled with curls around the face and a ponytail in back.

לעתים קרובות מעוצבות עם תלתלים סביב הפנים וקוקו מאחור.

Women's wigs, however, soared to new heights,

פאות נשים, לעומת זאת, זינקו לגבהים חדשים,

literally towering up to a meter.

ממש מתנשאות עד מטר.

Wigmakers often constructed these using rods, ribbons, and wool stuffing.

יצרני פאות יצרו אותן לעתים קרובות באמצעות מוטות, סרטים ומילוי צמר.

And once covered with hair,

וברגע שהיא מכוסה בשיער,

the wig could be adorned with all manner of accoutrements.

ניתן היה לקשט את הפאה בכל מיני אביזרים.

Lighter colored wigs became fashionable and were only enhanced with powders,

פאות בצבע בהיר יותר הפכו לאופנתיות ושופרו רק באבקות,

sometimes tinted purple, pink, or blue.

לפעמים צבועות בסגול, ורוד או כחול.

But not everyone bought into the trend.

אבל לא כולם קנו את הטרנד.

Caricaturists mocked big wig-wearers, framing them as frivolously flamboyant.

קריקטוריסטים לעגו לחובשי פאות גדולות ומיסגרו אותם כראוותניים בצורה קלת דעת.

And the hotter temperatures in some of Europe's colonies

והטמפרטורות החמות יותר בחלק מהמושבות באירופה

might have made heavy powdered wigs a nuisance.

עשויות להפוך פאות אבקות כבדות למטרד.

In 1740, a visitor in Maryland observed that so few people wore wigs,

בשנת 1740, מבקר במרילנד הבחין שכל כך מעט אנשים לבשו פאות

he said, "you would imagine they were all sick, or going to bed."

הוא אמר, ” הייתם מדמיינים שכולם חולים או הולכים לישון.”

In the late 1700s,

בסוף המאה ה-17,

a popular backlash against aristocratic decadence gained steam.

תגובה עממית נגד הדקדנס האריסטוקרטי צברה כוח.

As France faced a bread shortage,

מכיוון שצרפת התמודדה עם מחסור בלחם,

flour-powdered wigs were viewed as particularly problematic.

פאות אבקות קמח נתפסו כבעייתיות במיוחד.

And in 1789, the French Revolution kicked off.

ובשנת 1789 החלה המהפכה הצרפתית.

In 1795, England's parliament passed a "powder tax"

בשנת 1795 העביר הפרלמנט באנגליה “מס אבקה”

that led many to abandon their big wigs.

שהוביל רבים לנטוש את הפאות הגדולות שלהם.

And so, they fell out of fashion, left high and powder-dry,

וכך, הן נפלו מהאופנה, נשארו גבוהים ויבשים מאבקה,

like mere relics of a hair-brained past craze.

כמו שרידים בלבד של שיגעון שיער עבר טפשי .