A tap dancer's craft - Andrew Nemr

Transcriber: Andrea McDonough Reviewer: Bedirhan Cinar

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Zeeva Livshitz

Tap dance:

ריקוד סטפס:

one of America's major contributions to the world of percussive dance,

אחת מהתרומות העיקריות של אמריקה לעולם ריקוד ההקשה,

born out of the melding of African and European dance traditions.

נולד מחיבור של מסורות ריקוד אפריקאיות וארופאיות.

There's so many variations within tap dance,

יש כל כך הרבה וריאציות בתוך סטפס,

as many approaches as there have been tap dancers.

גישות מרובות כמו מספר רקדני הסטפס שהיו.

And there have been a lot!

והיו הרבה!

Since its birth, over 125 years ago,

מאז לידתו, לפני יותר מ 125 שנה,

tap dance has grown up

סטפס גדל

in the world of American popular entertainment.

בעולם של בידור אמריקאי פופולרי.

From minstral shows and vaudeville,

מהופעות מיניסטרל ווודביל,

to night clubs, musical theater, and movie musicals,

למועדוני לילה, תאטרוני מוזיקה, וסרטים מוזיקליים,

tap dance has held a featured role.

סטפס החזיק תפקיד עיקרי.

And your approach depends on when in the history's lineage

והגישה שלכם תלויה לאיפה בשרשת ההסטוריה

you decide to connect.

אתם מחליטים להתחבר.

The landscape of American entertainment shifted in the 1950s and 60s.

פני שטח של הבידור האמריקאי נעו בשנות ה50 וה60.

Big bands became cost-prohibitive,

ביג באנד הפכה ליקרה מדי,

rock and roll was becoming a popular music,

רוק אנד רול נהפך למוזיקה פופולרית,

and American musical theater moved

ותאטרונים מוזיקליים נעו

towards a format incorporating ballet with narrative

לכיוון פורמט שמשלב בלט ונרטיב

rather than the extension of variety shows

במקום שלוחה של הופעות רבגוניות

that it had been in the past.

שהיו בעבר.

All these factors pushed tap dancing

כל המשתנים האלה דחפו את הסטפס

to the fringes of the entertainment world.

לקצוות של עולם הבידור.

Tap dance still existed;

ריקוד סטפס עדיין היה קיים;

there were dancers,

היו רקדנים,

but it was outside of the popular discourse.

אבל זה היה מחוץ לשיח הפופולרי.

There were fewer and fewer places to dance

היו פחות ופחות מקומות לרקוד

and very little need for new tap dancers,

ומעט מאוד דרישה לרקדני סטפס חדשים,

so those who have been dancing in the 20s, 30s, and 40s,

אז לאלה שרקדו בשנות ה20, 30, ו 40,

really had no one to pass along the art form to.

לא היה באמת למי להעביר את האומנות.

In the 1970s, a multifaceted resurgence began.

בשנות ה70, התעוררות רבת פנים החלה.

Modern dancers became interested in the older tap dancers,

רקדנים מודרניים התחילו להתעניין ברקדני הסטפס הוותיקים,

drawing them out of retirement to teach.

ומשכו אותם מגמלאות ללמד.

Grassroots-organized tap festivals began to spring up,

פסטיבלי סטפס חברתיים התחילו לצוץ,

featuring the older tap dancers teaching the technique

בהם רקדני הסטפס הותיקים לימדו את הטכניקות

and the history of the craft.

וההסטוריה של המקצוע.

Older dancers also came out of retirement to perform

רקדנים מבוגרים יותר שבו מגמלאות להופיע

with groups such as The Copasetics and The Original Hoofers, traveling the world.

עם קבוצות כמו הקופסטיקס והאוריג'ינל הופרס, והופיעו בעולם.

Even Broadway regained interest in the form,

אפילו ברודווי חידשה עניין בריקוד,

with Gregory Hines becoming a public figure

עם גרגורי הינס שהפך לדמות ציבורית

for tap dance on the stage and in feature films.

לרקדני סטפס על הבמה ובסרטים.

Since then, the resurgence has spawned a more popular interest,

מאז, העלייה השרישה עניין יותר פופולרי,

with Savion Glover at the nexus of the crowd.

עם סביון גלובר בנקסוס של הקהל.

Considered the quintessential tap dancer,

שנחשבת לרקדנית הסטפס המושלמת,

Glover presents the form as a pure musician.

גלובר מציגה את הריקוד כמוזיקאית טהורה.

Since the 1990s,

מאז שנות ה90,

and thanks in a large part to the work of Savion Glover,

ותודות במידה רבה לעבודה של סביון גלובר,

we've seen a rise in young people's interest in tap dance.

ראינו עליה באנשים צעירים שמתעניינים בריקוד סטפס.

I'm part of that generation.

אני חלק מהדור הזה.

Today, as we begin to rediscover the craft,

היום, כשאנחנו מתחילים לגלות מחדש את האומנות,

we continue to look back

אנחנו ממשיכים להביט אחורה

and take examples of what tap dance was from past generations,

ולקחת דוגמה ממה היה ריקוד הסטפס בדורות קודמים,

at the same time, discovering our own unique approaches.

ובאותו הזמן, מגלים את הגישות היחודיות שלנו.

There is so much freedom today.

יש כל כך הרבה חופש כיום.

We can take what exists

אנחנו יכולים לקחת את מה שקיים

and apply past examples within our own unique context -

וליישם דוגמאות מהעבר בהקשר היחודי שלנו -

today's perspective on tap dance.

הפרספקטיבות של היום על ריקוד סטפס.

It all really boils down to

זה הכל מתמצה

two pieces of metal on a leather-soled shoe,

לשתי חתיכות מתכת על נעליים עם סוליות עור,

the wood to dance on,

העץ לרקוד עליו,

an audience to watch and listen,

הקהל שצופה ומאזין,

and something to say.

ומשהו להגיד.

It's the balancing of these elements

זה האיזון בין הרכיבים האלה

that is a tap dancer's craft work.

שהוא האומנות של רקדן הסטפס.