How one teenager unearthed baseball's untold history - Cam Perron

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Tal Dekkers

I've always collected baseball cards.

תמיד אספתי כרטיסי בייסבול.

I first started playing baseball when I was eight years old,

התחלתי לשחק בייסבול

כשהייתי בן שמונה,

and when my hometown, Red Sox won the World Series in 2004,

וכשהרד סוקס מהעיר שלי

זכו באליפות העולם ב 2004,

I began meeting many of the players

התחלתי להפגש עם הרבה מהשחקנים

at autograph signings and events around Boston.

בארועי חתימות וארועים סביב בוסטון.

But I noticed a few things in common.

אבל שמתי לב לכמה דברים משותפים.

These players weren't very friendly, they were all quite overpaid

השחקנים האלה לא היו מאוד חברותיים,

לכולם שילמו יותר מדי,

and they acted more like celebrities.

והם התנהגו יותר כמו סלבריטי.

In middle school, a friend introduced me to a new way to collect autographs:

אז, בחטיבת הביניים,

חבר הציג לי דרך חדשה

לאסוף חתימות:

כתיבה לשחקנים בדואר.

writing the players through the mail.

כך, הייתי כותב מכתב,

In doing so, I would write a letter, send a self-addressed stamped envelope,

שולח מעטפה מבויילת עם כתובת החזרה,

and send a few baseball cards.

ושולח כמה כרטיסים.

Within a few weeks, I'd often get a response.

תוך כמה שבועות, לרוב הייתי מקבל תשובה.

But it was never the modern players that would send back.

אבל זה מעולם לא היה השחקנים המודרניים

ששלחו חזרה.

It was always the players from the 50s and 60s,

זה תמיד היה השחקנים

משנות ה 50 וה 60

שהיו הרבה יותר נחמדים,

who were much friendlier,

והרבה פחות מוכרים

and much less recognized during their career.

במהלך הקריירה שלהם.

So, I continued to write letters to these retired ball players,

אז, המשכתי לכתוב מכתבים

לשחקנים שפרשו,

and in 2007, Topps Baseball Cards came out with a set

וב 2007, "טופס כרטיסי בייסבול"

יצאו עם סדרה

where they included a few Negro league baseball player cards.

שם הם כללו

כמה כרטיסים של ליגת השחורים.

Negro league was a period from 1920 to the 1960s

ליגת השחורים היתה תקופה

בין 1920 ל 1960

where blacks who were segregated from playing in the Major Leagues

שהיתה הפרדה של שחורים

מלשחק בליגות העליונות

played in their own baseball league,

והם שיחקו בליגות בייסבול משלהם,

לרוב נוסעים באוטובוסים ברחבי הארץ,

often busing around the country, playing two to three games a day,

משחקים שנים שלושה משחקים ביום,

under much less glamorous conditions.

תחת תנאים הרבה פחות זוהרים.

But over time,

אבל במשך הזמן, בגלל זה,

due to the lack of glamorization and public interest,

בשל חוסר הזוהר

ועניין ציבורי,

everything just kind of faded away,

הכול די נעלם,

leaving the history of the Negro leagues behind.

והשאיר את ההסטוריה של הליגה השחורה מאחור.

So, I ended up writing to these players in this set

אז, בסופו של דבר כתבתי לשחקנים האלה בסדרה הזו

and within a few weeks, they signed my cards.

ותוך כמה שבועות הם חתמו על הקלפים שלו.

From here, I began writing to Negro leaguers

מפה, התחלתי לכתוב לשחקני הליגה השחורה

who didn't have baseball cards.

שלא היו להם כרטיסים.

Guys that were, you know, even less recognized.

חברה שהיו, אתם יודעים,

אפילו פחות מוכרים.

And in my letters, I'd often include my phone number,

ובמכתבים שלי, הייתי כולל הרבה פעמים את מספר הטלפון שלי,

and a few of them began reaching out to me.

וכמה מהם התחילו להקשר אלי.

When I started speaking with them,

כשהתחלתי לדבר איתם,

I noticed they all had a few things in common.

שמתי לב שלכולם היה משהו במשותף.

None of them had baseball cards, none of them had any documentation,

לאף אחד לא היו כרטיסי בייסבול,

לאף אחד לא היה תיעוד,

no newspaper articles, no sorts of photos from their career,

לא מאמרים בעיתונים,

לא שום סוג של תמונות מהקריירה שלהם,

just nothing tying them to the game.

פשוט כלום שקושר אותם למשחק,

And lastly, they had just left all their teammates behind.

ולבסוף,

הם פשוט השאירו את כל חברי קבוצתם מאחור.

They hadn't stayed in touch with any of their teammates.

הם לא שמרו על קשר

עם אף אחד מחברי קבוצתם.

So, I tried to change this,

אז, ניסיתי לשנות את זה,

and I started off by making baseball cards on my home computer.

והתחלתי

ביצירת קלפי בייסבול במחשב הביתי שלי.

Printing them out, designing them and sending them to ball players.

הדפסתי אותם,

עיצבתי אותם ושלחתי אותם לשחקנים.

ומה שעוד עשיתי

And what I also did is I began signing up for newspaper archive websites

זה שהתחלתי להרשם לאתרי ארכיונים של עיתונים

where I'd find old newspaper articles

שם הייתי מוצא מאמרי עיתונים ישנים

that would give these guys the recognition that, you know, tied them to the game.

שהיו נותנים לחברה האלה

את ההכרה, אתם יודעים,

קשרה אותם למשחק.

And lastly, I began becoming kind of like a private investigator,

ולבסוף, התחלתי להפוך

לסוג של בלש פרטי,

tracking down their former teammates

איתרתי את חברי הקבוצה שלהם

and trying to get these guys back in touch.

וניסיתי ליצור קשר בין החברה האלה.

מפה, המשכתי

From here, I went on and I just spoke to these players.

ופשוט דיברתי עם השחקנים האלה.

It got to the point where I actually had players calling me up,

זה הגיע לנקודה

ששחקנים התקשרו אלי

asking me for information.

ובקשו ממני מידע.

And by the time I was a freshman in high school,

וכשהייתי בכיתה י"א בתיכון,

it was no longer a hobby at all.

זה כבר לא היה תחביב בכלל.

I had gone from an autograph collector to this Negro league research obsession.

הפכתי מאוסף חתימות

לאובססיה לחקר ליגת השחורים.

I even asked for Negro league autographs and stamps for Christmas.

אפילו ביקשתי חתימות מליגת השחורים

ובולים לחג המולד.

So, going on through high school,

אז, כשעברתי את התיכון,

I began to take this work in the Negro league much more seriously.

התחלתי לקחת את העבודה הזו

בליגת השחורים הרבה יותר ברצינות.

I started working with adult Negro league researchers

התחלתי לעבוד עם

חוקרי ליגת השחורים המבוגרים

where I began working on a few different programs.

שם התחלתי לעבוד על כמה תוכניות שונות.

The first being the Negro League Annual Reunion

הראשונה היתה האיחוד השנתי של ליגת השחורים

in Birmingham, Alabama.

בבירמיגגהם אלבמה.

At the reunion, we'd have about 50 to 60 Negro league ball players

באיחוד,

היו בערך 50 עד 60 שחקנים שחורים

from around the country,

מרחבי המדינה,

and they'd all come together,

וכולם באו,

and these players would just, you know, sit in the hotel lobby for me

והשחקנים פשוט,

אתם יודעים, ישבו בשבילי בלובי המלון

from 8am until the late hours of the night

משמונה בבוקר עד השעות המאוחרות של הלילה

just catching up, telling stories,

פשוט מתעדכנים, מספרים סיפורים,

and here we just had a week of events

ופה רק היה לנו שבוע של ארועים

and these guys got some of this recognition and honor

והחברה האלה קיבלו חלק

מההכרה הזו והכבוד

that they never really had before.

שהם מעולם לא קיבלו לפני.

The second program that I began working on was the Negro League Pension Program.

התוכנית השניה שהתחלתי לעבוד עליה

היתה תוכנית הפנסיה לליגה השחורה.

ותוכנית הפנסיה היתה תוכנית

And the Pension Program was a program that was offered by Major League Baseball,

שהוצעה על ידי ליגת הבייסבול המרכזית,

and if you played four years in the Negro league,

ואם שיחקת ארבע שנים

and you can document it,

בליגת השחורים,

ואתה יכול לתעד את זה,

these players would be entitled to 10,000 dollars a year.

השחקנים האלה היו זכאים

ל 10,000 דולר בשנה.

This meant a lot for these players.

זה אומר הרבה כסף לשחקנים האלה.

Many of these guys never really did much after baseball,

הרבה מהחברה האלה מעולם לא עשו הרבה

אחרי הבייסבול,

they didn't make much money.

הם לא עשו הרבה כסף.

אז, כשהייתי מסוגל לסדר לחברה האלה פנסיה,

So, when I was able to get these players pensions,

זה באמת עשה שינוי.

it really made a difference.

When I started doing this, I encountered a lot of difficulty.

כשהתחלתי לעשות את זה,

נתקלתי בהרבה קשיים.

I had to go through hundreds and hundreds of newspaper articles

הייתי צריך לעבור מאות על מאות

של מאמרי עיתונים

trying to find this documentation to prove they played,

בנסיון למצוא תיעוד

כדי להוכיח שהם שיחקו, ובהרבה פעמים עשיתי את זה.

and in many cases I did.

Also I want to mention,

אני רוצה גם להזכיר, כשדיברתי

when I was speaking with these players on the phone,

עם השחקנים האלה בטלפון,

tracking them down, it wasn't easy either.

ואיתרתי אותם, גם זה לא היה קל.

I would go through hundreds of articles

הייתי עובר מאות מאמרים

trying to look for names, find information,

בנסיון למצוא שמות,

בנסיון למצוא מידע,

and I encountered quite a lot of failure.

ונתקלתי בדי הרבה כשלונות.

I would call people up, it would be the wrong person.

הייתי מתקשר לאנשים,

It would be really awkward.

והייתי מגיע לאדם הלא נכון.

זה היה ממש לא נעים.

I'd also have a lot of times where I'd call players up,

היו גם הרבה פעמים

שהייתי מתקשר לשחקן,

and they didn't want to speak at all to me.

והם בכלל לא רצו לדבר איתי.

הם היו מנתקים.

They would hang up.

כשאמרתי את המילה בייסבול,

When I said the word baseball, they would just refuse to talk altogether.

הם פשוט היו מסרבים לדבר בכלל.

זה היה בגלל

This was because they faced a lot of segregation during their careers.

שהם נתקלו בהרבה אפליה

במהלך הקריירות שלהם כשחקנים.

יחד עם חוסר הזוהר שהם עמדו בו,

Along with the lack of glamorization that they faced,

הם גם התמודדו עם הרבה גזענות

they also dealt with a lot of racism on and off the baseball field,

על ומחוץ למגרש,

which just lasted with them throughout their whole lives.

שפשוט נשארה איתם במהלך

כל החיים שלהם.

These guys, you know,

החברה האלה, אתם יודעים,

it was very emotional for them to talk about baseball,

זה היה מרגש בשבילם לדבר על בייסבול,

and it was really hard to kind of get these guys back, you know,

וזה היה ממש קשה

להחזיר אותם, אתם יודעים,

talking about this game that they had kind of left behind.

לדבר על המשחק הזה

שהם סוג של השאירו מאחורה.

Lastly though, I encountered, you know, quite a lot of success as well.

ולבסוף,

נתקלתי, אתם יודעים,

גם בדי הרבה הצלחות.

Some of these guys I'd call up, I'd talk to them for two to three hours,

כמה מהחברה האלה התקשרו

הייתי מדבר איתם שעתיים שלוש,

and these guys would just go on and on about their stories,

והחברה האלה היו

מדברים עוד ועוד על הסיפורים שלהם,

telling me, like, exact baseball games and memories that they had.

אתם יודעים, מספרים לי, על משחקי בייסבול שלמים

וזכרונות שהיו להם.

Nowadays, I've attended four Negro League Reunions,

היום, השתתפתי בארבעה איחודים של ליגת השחורים,

three of which I've actually roomed with former Negro league ball player

בשלושה מהם

חלקתי חדר עם

שחקן הליגה השחורה לשעבר

Russell "Crazy Legs" Patterson of the Indianapolis Clowns.

ראסל "רגליים משוגעות:" פטרסון

מהליצנים של אינדיאנפוליס.

He actually snores at night, in case you all were wondering.

הוא למעשה נוחר בלילה,

למקרה שתהיתם.

עבדתי בערך על שתים עשרה פנסיות,

I've worked on about a dozen pensions

and I've tracked down over a hundred Negro league ball players,

ואיתרתי יותר ממאה

שחקני ליגת השחורים,

ומצאתי כל הזמן עוד שחקנים,

constantly finding new ball players,

getting them in touch with their former teammates,

וחיברתי אותם עם חברי הקבוצה שלהם לשעבר,

החזרנו את הבייסבול חזרה לחיים של השחקנים האלה

bringing baseball back into these players' lives

והבאנו את השחקנים חזרה למשחק.

and bringing these guys back into the game.

(Music)

(מוזיקה)

Thank you!

תודה לכם!

(Applause)