Can AI Preserve Your Most Precious Memories? | Pau Aleikum Garcia | TED

תרגום: zeeva livshitz

A year ago, I was in front of Carmen,

לפני שנה הייתי מול כרמן,

a 90-year-old woman from Barcelona.

אישה בת 90 מברצלונה.

I asked her, "Carmen, what is your earliest memory?"

שאלתי אותה, “כרמן, מה הזיכרון המוקדם ביותר שלך?”

Now, for someone who has almost seen a century unfold,

עכשיו, עבור מישהו שכמעט ראה מאה שנה מתפתחת,

this can be a difficult question.

זו יכולה להיות שאלה קשה.

I was half expecting her to say,

חצי ציפיתי ממנה לומר,

"Son, my earliest memory is of you asking me this question."

"בן, הזיכרון המוקדם ביותר שלי הוא שאתה שואל אותי את השאלה הזאת."

(Laughter)

(צחוק)

But the truth was that it was from 1941.

אבל האמת היא שזה היה משנת 1941.

She was six years old, and her mother would pay another family

היא הייתה בת שש, ואמה הייתה משלמת למשפחה אחרת

so they could enter their house and go up to their balcony.

כדי שיוכלו להיכנס לביתם ולעלות למרפסת שלהם.

What was particular about that balcony was that it was facing La Modelo prison.

מה שהיה מיוחד במרפסת ההיא היה שהיא פונה לכלא לה מודלו.

During that time,

באותה תקופה,

during the Spanish dictatorship in Spain,

בתקופת הדיקטטורה הספרדית בספרד,

it was a political prison

זה היה כלא פוליטי

and her father, a doctor for the antifascist front,

ואביה, רופא בחזית האנטי-פשיסטית,

was a prisoner there.

היה אסיר שם.

So the only way they could see each other

אז הדרך היחידה שהם יכלו לראות אחד את השני

was from that balcony to the window of the prison.

הייתה מהמרפסת ההיא לחלון הכלא.

And that was her earliest memory of him.

וזה היה הזיכרון המוקדם ביותר שלה ממנו.

Between bars, through that street.

בין סורגים, דרך הרחוב הזה.

I asked her, "Carmen, would you like to have an image of that memory?"

שאלתי אותה, “כרמן, האם תרצי שתהיה לך תמונה של הזיכרון הזה?”

And she said, "Yes, of course.

והיא אמרה, "כן, כמובן.

I would love to show to my family what I experienced,

אשמח להראות למשפחתי את מה שחוויתי,

the things that I went through

את הדברים שעברתי

so they can remember where we all come from."

כדי שיזכרו מאיפה כולנו באנו“.

And this is how we started this experiment,

וכך התחלנו את הניסוי הזה,

trying to transform a memory into an image,

בניסיון להפוך זיכרון לתמונה,

in this case using generative AI.

במקרה זה באמצעות בינה מלאכותית גנרטיבית.

We started by creating a description of the memory,

התחלנו ביצירת תיאור של הזיכרון,

a prompt, to say so.

מהיר, אם לומר זאת.

And then Carmen generated tens of images.

ואז כרמן יצרה עשרות תמונות.

You could see her going through all of them.

אתם יכולים לראות אותה עוברת את כולם.

But it was not until she saw these two images

אבל רק כשראתה את שתי התמונות האלה

that something clicked in her.

שמשהו לחץ בה.

She pointed at the image and said,

היא הצביעה על התמונה ואמרה,

"Yes, this is me and my mother on the balcony.

“כן, זו אני ואמא שלי במרפסת.

I can see the haircut."

אני רואה את התספורת."

It was as if she had found something long lost.

זה היה כאילו היא מצאה משהו אבוד מזמן.

From there we did something else.

משם עשינו משהו אחר.

We used that image as a starting point to generate a video,

השתמשנו בתמונה הזו כנקודת מוצא ליצירת סרטון,

but this time,

אך הפעם,

not only showing her and her mother,

לא רק להראות אותה ואת אמה,

but also showing her father looking back at them

אלא גם מראה את אביה מביט בהם

from the other side of the street.

מהצד השני של הרחוב.

When she saw it, there was a long silence.

כשראתה את זה, הייתה שתיקה ארוכה.

And later she told me that it had been a long time

ומאוחר יותר היא אמרה לי שעבר זמן רב

since she had seen an image of her father.

מאז שראתה תמונה של אביה.

And as you can see,

וכפי שאתם יכולים לראות,

these are not factual recreations of the past.

אלה אינם שיפורים עובדתיים של העבר.

This feels a bit more like dreams, right?

זה מרגיש קצת יותר כמו חלומות, נכון?

And in fact, they are.

ולמעשה, הם.

They are visualizations based [on] memories

הם הדמיות המבוססות [על] זיכרונות

with their imperfections and undefinition.

עם פגמיהם וחוסר ההגדרה שלהם.

That's how we discovered that blurry, undefined images

כך גילינו שתמונות מטושטשות ולא מוגדרות

work much better than hyper-realistic ones

עובדות הרבה יותר טוב מאלה ההיפר-ריאליסטיות

when we are trying to reconstruct memories.

כאשר אנו מנסים לשחזר זיכרונות.

That's why early generative AI models

זו הסיבה שדגמי AI גנראטיביים מוקדמים

work much better than the ultimate state-of-the-art ones.

עובדים הרבה יותר טוב מאלה החדשנים האולטימטיביים.

It's not the factual accuracy that moves us

לא הדיוק העובדתי הוא שמניע אותנו

but the emotional truth that we find embedded into some of these systems.

אלא האמת הרגשית שאנו מוצאים מוטמעת בחלק מהמערכות הללו.

And we call this project Synthetic Memories.

ואנחנו קוראים לפרויקט הזה זיכרונות סינתטיים.

It's one of the several projects we are doing at Domestic Data Streamers,

זהו אחד ממספר הפרויקטים שאנו מבצעים ב- Domestic Data Streamers,

a team of researchers, designers and engineers

צוות של חוקרים, מעצבים ומהנדסים

exploring the impact that generative AI can have in society,

החוקרים את ההשפעה שיכולה להיות לבינה מלאכותית גנרטיבית בחברה,

going from media literacy to cultural heritage

החל מאוריינות מדיה למורשת תרבותית

and of course, memories.

וכמובן, זיכרונות.

Now, memories are the architects of our identity, right?

עכשיו, זיכרונות הם האדריכלים של הזהות שלנו, נכון?

Memories remind us who we are.

זיכרונות מזכירים לנו מי אנחנו.

And visual memories are very important.

וזיכרונות חזותיים חשובים מאוד.

We all have a picture of someone we love

לכולנו יש תמונה של מישהו שאנחנו אוהבים

in our wallet, in our phones,

בארנק שלנו, בטלפונים שלנו,

in our homes.

בבתים שלנו.

Visual memories shape our sense of self,

זיכרונות חזותיים מעצבים את תחושת העצמי שלנו,

and they can shape our sense of belonging to a specific place.

והם יכולים לעצב את תחושת השייכות שלנו למקום ספציפי.

They can teach us things from the past.

הם יכולים ללמד אותנו דברים מהעבר.

And because of that,

ובגלל זה,

they can actually make us understand in a deeper level

הם יכולים למעשה לגרום לנו להבין ברמה עמוקה יותר

how we react to things.

כיצד אנו מגיבים לדברים.

And like organic memories,

וכמו זיכרונות אורגניים,

which are formed and stored in the human brain,

שנוצרים ומאוחסנים במוח האנושי,

synthetic memories are visual memories from a person's past

זיכרונות סינתטיים הם זיכרונות חזותיים מעברו של אדם

which have been never documented or lost,

שמעולם לא תועדו או אבדו,

and that we can now, using gen-AI,

ושאנו יכולים כעת, באמצעות Gen-AI,

transform from a text or an oral description into an image.

להפוך מטקסט או תיאור בעל פה לתמונה.

Now, there are many reasons why we can lose visual memories

עכשיו, ישנן סיבות רבות מדוע אנו יכולים לאבד זיכרונות ויזואליים

and memories itself,

וזיכרונות עצמם,

but the most common one is the one that comes with aging

אך הנפוצה ביותר היא זו שמגיעה עם הזדקנות

and diseases like Alzheimer's or Parkinson's.

ומחלות כמו אלצהיימר או פרקינסון.

I myself have lived through that in my family,

אני עצמי חייתי את זה במשפחתי,

and I guess many of you have had similar experiences.

ואני מניח שרבים מכם חווו חוויות דומות.

It's a terrible disease as you not only see the memories fade away,

זו מחלה איומה מכיוון שאתה לא רק רואה את הזיכרונות מתפוגגים,

but also the character and the identity of someone that you love.

אלא גם את הדמות והזהות של מישהו שאתה אוהב.

So two years ago,

אז לפני שנתיים,

we started to create these meetups

התחלנו ליצור את המפגשים האלה

to meet people from very different disciplines,

כדי לפגוש אנשים מתחומים שונים מאוד,

trying to figure out how synthetic memories could be used

בניסיון להבין כיצד ניתן להשתמש בזיכרונות סינתטיים

in different social setups.

במערכות חברתיות שונות.

And then I met David, a social worker in a nursing home.

ואז פגשתי את דוויד, עובד סוציאלי בבית אבות.

He was taking care of a group of Alzheimer’s patients

הוא טיפל בקבוצה של חולי אלצהיימר

and he was using a therapy called reminiscence therapy.

והוא השתמש בטיפול שנקרא טיפול זיכרונות.

Now, reminiscence therapy is a kind of therapy that uses music

עכשיו, טיפול בזיכרונות הוא סוג של טיפול שמשתמש במוזיקה

and old photographs from a person's past

ובתצלומים ישנים מעברו של אדם

to trigger these very visceral, emotional memories.

כדי לעורר זיכרונות רגשיים מאוד מטלטלים אלה.

Think of it as kind of lubricating an old rusty lock,

תחשבו על זה כסוג של סיכה של מנעול חלוד ישן,

making it much easier to open the doors of certain forgotten rooms

מה שמקל הרבה יותר על פתיחת הדלתות של חדרים נשכחים מסוימים

that we have in our head.

שיש לנו בראש.

And it has been proven to, for certain people,

והוכח כי, עבור אנשים מסוימים,

help very much in the prevention of depression, of cognitive decay,

עוזר מאוד במניעת דיכאון, של ריקבון קוגניטיבי,

and in some cases, even improve cognitive abilities.

ובמקרים מסוימים, אפילו משפר את היכולות הקוגניטיביות.

So we designed a pilot experiment

אז תכננו ניסוי פיילוט

using synthetic memories within reminiscence therapy.

באמצעות זיכרונות סינתטיים בטיפול בהעלאת זכרונות.

And for over two months,

ובמשך יותר מחודשיים,

12 patients did both individual sessions and group therapy.

12 מטופלים עשו גם מפגשים פרטניים וגם טיפול קבוצתי.

And we could see a direct relation between the level of engagement

ויכולנו לראות קשר ישיר בין רמת המעורבות

and their cognitive abilities,

ליכולות הקוגניטיביות שלהם,

pointing out that this could not only be a new way of doing therapy,

והצביעו על כך שזו יכולה להיות לא רק דרך חדשה לעשות טיפול,

but also it could be another way to detect early signs of cognitive decay.

אלא גם זו יכולה להיות דרך נוספת לזהות סימנים מוקדמים של ריקבון קוגניטיבי.

Now, this image was generated with Nuria,

כעת, התמונה הזו נוצרה עם נוריה,

a 96-year-old woman from a nursing home.

אישה בת 96 מבית אבות.

And she was telling me about one of her favorite memories of her husband

והיא סיפרה לי שאחד הזיכרונות האהובים עליה מבעלה

was during Sundays,

היה בימי ראשון,

he used to read the newspaper in the living room.

הוא נהג לקרוא עיתון בסלון.

And she will always play this old, jumpy gramophone with some music

והיא תמיד תנגן את הגרמופון הישן והקופצני הזה עם קצת מוזיקה

just to annoy him.

רק כדי לעצבן אותו.

When she saw the image, she was so happy her eyes [lit] up,

כשראתה את התמונה, היא הייתה כל כך שמחה שעיניה [נדלקו],

but after a while, she looked at me and she said,

אבל אחרי זמן מה, היא הביטה בי ואמרה,

"But Pau, we have a problem here.

"אבל פאו, יש לנו בעיה כאן.

This man over here is not my husband."

האיש הזה כאן הוא לא בעלי."

And I said, "How come?"

ואני אמרתי, "איך זה?"

And she said, half laughing,

והיא אמרה, חצי צוחקת,

“Well, my husband was much more ugly.”

"ובכן, בעלי היה הרבה יותר מכוער."

(Laughter)

(צחוק)

[Proving] once again that love is not just blind,

[מוכיח] שוב שאהבה היא לא רק עיוורת,

but also nearsighted.

אלא גם בעלת קוצר ראייה.

(Laughter)

(צחוק)

As you can see, this is far from being a cure of Alzheimer’s,

כפי שאתם יכולים לראות, זה רחוק מלהיות תרופה לאלצהיימר,

but it could be a way of making the journey a bit less daunting.

אבל זו יכולה להיות דרך להפוך את המסע לקצת פחות מרתיע.

Another patient told me

מטופל אחר אמר לי

"It feels a bit like finding your glasses on your head

"זה מרגיש קצת כמו למצוא את המשקפיים שלך על הראש

after searching for them everywhere."

אחרי שחיפשת אותם בכל מקום."

It's small but very significant relief.

זו הקלה קטנה אך משמעותית מאוד.

And from a medical perspective,

ומנקודת מבט רפואית,

it could be a new way to temporarily enhance cognitive abilities,

זו יכולה להיות דרך חדשה לשפר באופן זמני את היכולות הקוגניטיביות

making it much easier for family members

ולהקל על בני משפחה

and caregivers in moments of distress or disconnection.

ומטפלים ברגעים של מצוקה או ניתוק.

So the pilot experiment was promising enough

אז ניסוי הפיילוט היה מבטיח מספיק

to partner up with the AGE-WELL network here in Canada,

כדי לשתף פעולה עם רשת AGE-WELL כאן בקנדה,

together with researchers from the University of Toronto

יחד עם חוקרים מאוניברסיטת טורונטו

and the University of British Columbia.

ואוניברסיטת קולומביה הבריטית.

And during this summer,

ובמהלך הקיץ הזה,

we will be exploring and designing an ethical framework

נחקור ונעצב מסגרת אתית

to protect both family members and patients,

להגנה על בני משפחה וחולים כאחד,

as well as comparing this therapy to other therapeutic interventions

כמו גם להשוות טיפול זה להתערבויות טיפוליות אחרות

and exploring how we can make it truly accessible

ולחקור כיצד נוכל להפוך אותו לנגיש באמת

for both families and institutions all over the world.

הן למשפחות והן למוסדות בכל רחבי העולם.

But as you can imagine, synthetic memories

אבל כפי שאתם יכולים לדמיין, זיכרונות סינתטיים

and this project can go beyond the research on dementia.

והפרויקט הזה יכולים לחרוג מהמחקר על דמנציה.

There are many other reasons why we can lose visual memories.

ישנן סיבות רבות אחרות מדוע אנו יכולים לאבד זיכרונות חזותיים.

There is the loss that comes from sudden displacement due to war,

יש את האובדן שמקורו בעקירה פתאומית עקב מלחמה,

political persecution, or natural disasters.

רדיפה פוליטית או אסונות טבע.

Situations in which our photo albums,

מצבים בהם אלבומי התמונות,

hard drives, phones, diaries can be lost,

הכוננים הקשיחים, הטלפונים, היומנים שלנו יכולים ללכת לאיבוד,

damaged or just left behind.

להיפגע או פשוט להישאר מאחור.

Synthetic memories is a way

זיכרונות סינתטיים

to recover a part of this past heritage that have been lost

הם דרך לשחזר חלק ממורשת העבר הזו שאבדה

and that right now is at risk of being forgotten.

וכרגע נמצאת בסיכון להישכח.

It's a new way of reconstructing a past that has been hidden to our eyes.

זוהי דרך חדשה לשחזר עבר שהוסתר מעינינו.

Now, soon we will open the first public office

כעת, בקרוב נפתח את המשרד הציבורי הראשון

for visual memory reconstruction in the city of Barcelona,

לשיקום זיכרון חזותי בעיר ברצלונה,

with the support of the city council.

בתמיכת מועצת העיר.

The idea is to make a city-scale experiment,

הרעיון הוא לערוך ניסוי בקנה מידה עירוני,

a place where any citizen will be able to generate their own memories,

מקום בו כל אזרח יוכל ליצור זיכרונות משלו,

to reconstruct a part of their past together in community,

לשחזר חלק מעברו יחד בקהילה,

understanding which are the subjectivities of the past

להבין מהן הסובייקטיביות של העבר

from different communities.

מקהילות שונות.

This image was sent to me not long ago by David, the social worker,

תמונה זו נשלחה אלי לא מזמן על ידי דוד, העובד הסוציאלי,

and he did it with a dementia patient

והוא עשה זאת עם חולה דמנציה

that for very long time had not spoken with his daughter.

שבמשך זמן רב מאוד לא דיבר עם בתו.

They were in kind of bad terms,

הם היו ביחסים גרועים,

and he told David that he was terrified about horses,

והוא אמר לדוד שהוא מבוהל מסוסים,

but because his daughter loved them,

אבל מכיוון שבתו אהבה אותם,

he would bring her to ride every week during her childhood.

הוא היה מביא אותה לרכב כל שבוע בילדותה.

And he asked David to generate this image of both of them riding

והוא ביקש מדוד ליצור את הדימוי הזה של שניהם רוכבים

in this kind of dreamy landscape.

בנוף חלומי מסוג זה.

This was not a memory, this never happened.

זה לא היה זיכרון, זה מעולם לא קרה.

It was a remembrance.

זה היה היזכרות.

It was a way that he wanted to remember his daughter.

זו הייתה דרך שבה הוא רצה לזכור את בתו.

With his permission,

ברשותו

David sent this image to his daughter,

שלח דוד את התמונה הזו לבתו,

who, because of that,

שבגלל זה,

after almost ten years without speaking to each other,

אחרי כמעט עשר שנים שלא דיברו זה עם זה,

came back to Barcelona to speak back to him.

חזרה לברצלונה כדי לדבר איתו בחזרה.

Afterwards, she told David that when she saw the image,

לאחר מכן, היא אמרה לדוד שכשראתה את התמונה,

she realized that her father still had good memories of her.

היא הבינה שלאביה עדיין יש זיכרונות טובים ממנה.

An image can work as a witness to the world, we know that,

דימוי יכול לעבוד כעדות לעולם, אנו יודעים זאת,

but it can also change the way we see it.

אך הוא יכול גם לשנות את הדרך בה אנו רואים אותו.

We have now tools that can help us understand a time that was not ours.

כעת יש לנו כלים שיכולים לעזור לנו להבין תקופה שלא הייתה שלנו.

Experiences from others that have never been shown in images

חוויות מאחרים שמעולם לא הוצגו בתמונות

and bridge realities that were hidden to our eyes.

ומגשרים מציאויות שהוסתרו מעינינו.

Montserrat Roig, a beloved Catalan writer,

מונטסראט רויג, סופר קטלאני אהוב,

once wrote (speaking in Spanish).

כתב פעם (מדבר בספרדית).

"If there is an act of love, that is to remember."

“אם יש מעשה של אהבה, זה כדי לזכור.”

And that is truly my hope.

וזו באמת התקווה שלי.

That we all get the opportunity to love

שכולנו מקבלים את ההזדמנות לאהוב

and be loved in that way.

ולהיות נאהבים בדרך זו.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)