My Secret to Creating Real Magic | Christina Tosi | TED

תרגום: קרין אה עריכה: hila scherba

My very first food memory was when I was three or four.

הזיכרון הראשון שלי בהקשר לאוכל הוא כשהייתי בת שלוש או ארבע.

It was a warm day,

זה היה יום חם,

and my mom had just picked me and my sister up from school,

ואימא שלי אספה אותי ואת אחותי מבית הספר,

buckled us into the back of her dusty blue Ford Taurus.

חגרה אותנו במושב האחורי של הפורד טאורוס הכחולה והמאובקת שלה.

She was halfway out of the school parking lot

היא היתה כבר במחצית הדרך מחוץ לחניון בית הספר

when she pulled over to the side.

כשהיא עצרה בצד.

She strangely reached for her purse that was resting on the dashboard,

היא שלחה יד בצורה מוזרה לכיוון התיק שלה שהיה על לוח המכוונים,

started fishing around for something until she found it.

וחיפשה משהו בתוכו עד שמצאה אותו.

Then she twisted around to us,

אז היא הסתובבה לאחור לכיווננו

and she tore open a yellow paper bag

וקרעה שקית נייר צהובה

of slightly melted Sugar Babies.

של ממתק “שוגר בייביס“ שקצת נמס.

(Audience murmurs)

(הקהל מהמהם)

She poured a few of the pellets into each of our tiny hands.

היא שפכה כמה טבליות לתוך הידיים של כל אחת מאתנו.

Now, I want to be clear,

אני רוצה להיות ברורה,

this was not a normal mom thing.

זה לא היה משהו רגיל שאימא עשתה.

This was breaking several rules.

זה שבר כמה חוקים.

It was after lunch but before dinner,

זה אחרי ארוחת הצהריים, אבל לפני ארוחת ערב.

we were in the car,

היינו ברכב.

(Laughs)

(צוחקת)

we hadn't done anything spectacular to be celebrated.

לא עשינו משהו יוצא דופן שצריך היה לחגוג.

And Sugar Babies are, well, pure sugar.

וחטיפי “שוגר בייביס” הם, כמובן, סוכר טהור.

I was so confused.

אני הייתי מבולבלת.

But I was a kid, so I took the candy, and I started chewing.

אבל הייתי ילדה, ולכן לקחתי את החטיף ולעסתי אותו.

God, I felt like I had just been inducted into the coolest club possible.

אה... הרגשתי כאילו הוכנסתי למועדון הכי מגניב.

The one that eats candy on a random Wednesday.

זה שאוכל ממתקים ביום רביעי סתמי.

(Laughs)

(צוחקת)

And then the world, it slowed down.

ואז העולם האט.

Everything faded.

הכול דהה.

And then everything sharpened.

ואז הכול התחדד.

There is only one word for what I felt in that moment.

יש רק מילה אחת שיכולה לתאר את מה שאני הרגשתי באותו הרגע.

Magic.

קסם.

Real magic.

קסם אמיתי.

Now, most people think that’s kind of crazy,

רוב האנשים חושבים שזה קצת משוגע,

three or four years old.

בגיל שלוש או ארבע.

I don't remember anything about my childhood for years after that,

אני לא זוכרת שום דבר מהילדות שלי במשך שנים אחר-כך,

but I remember that day,

אבל אני זוכרת את היום ההוא.

I remember those Sugar Babies,

אני זוכרת את ה“שוגר בייביס“,

and I remember that feeling.

ואני זוכרת את ההרגשה ההיא.

Now, most people think of magic as a trick, right?

רוב האנשים חושבים שקסם זה סוג של תעלול, נכון?

Abracadabra.

אברה-קדברה.

This seemingly impossible act, put on purely for entertainment.

המעשה הבלתי אפשרי שנועד לצרכי בידור טהור.

But I'd like to challenge that.

אבל אני רוצה לאתגר את זה.

Magic, real magic is not an illusion.

קסם, קסם אמיתי, הוא לא אשלייה.

Real magic is the feeling

קסם אמיתי הוא התחושה

when life transforms from the ordinary into the extraordinary.

שהחיים משתנים מהרגיל לבלתי רגיל.

And not only is it real.

ולא רק שזה אמיתי.

It is the very thing that connects us to this world,

זה הדבר שמחבר אותנו לעולם הזה,

to one another,

ואחד לשני,

to our entire existence.

לכל הקיום שלנו.

It's the spark of a moment.

זה הניצוץ של הרגע.

It's the feeling of believing,

זו התחושה של האמונה,

of belonging,

של השייכות,

of getting,

של הקבלה,

of being gotten.

של להתקבל.

It is the crack

זה הסדק

that opens up our hearts and reminds us to let light in.

שפותח את הלבבות שלנו ומזכיר לנו להכניס אור פנימה.

Now I own Milk Bar,

אני הבעלים של “מילק בר“,

this quirky American-style bakery

מאפייה מוזרה בסגנון אמריקאי

that I'll tell you a little bit about later.

שאני אספר לכם עליה מאוחר יותר.

And I have found

ואני גיליתי

that magic is often created by breaking some sort of rule.

שהקסם הזה נוצר לעיתים קרובות כאשר עוברים על חוק כלשהו.

Like the "no sweets before dinner" rule.

כמו למשל החוק שאין ממתקים לפני ארוחת הערב.

Or wearing overalls to a corporate board meeting.

או כאשר לובשים סרבל לישיבת דירקטוריון החברה.

Or simply daring to defy the expectations of the people around us.

או פשוט כאשר מעזים ללכת כנגד הציפיות של אנשים שסביבנו.

Now, as a kid,

בתור ילדים,

breaking the rules usually only got us in trouble, right?

לעבור על החוקים בדרך כלל הכניס אותנו לצרות, נכון?

But as adults, it's a different story.

אבל כמבוגרים, זה סיפור אחר.

Breaking the rules, pushing boundaries,

לעבור על החוקים, לפרוץ את הגבולות,

challenging the norm,

לאתגר את מה שמקובל,

asking why, why not?

לשאול למה, למה לא?

It does something to us.

זה עושה לנו משהו.

It shakes us from sleepwalking.

זה מנער אותנו מהסהרוריות.

And it makes space for magic to sneak in.

וזה מאפשר לקסם להתגנב פנימה.

Now I was raised by matriarchs,

אני גודלתי על ידי נשים שליטות,

fierce heroic grandmas who loved to bake in their free time.

סבתות חזקות וגיבורות שאהבו לאפות בזמנן החופשי.

And they knew good and well that food was for nutrition and sustenance,

והן ידעו טוב מאד שמזון היה לתזונה ולמחיה,

but they didn't care.

אבל לא היה להן אכפת.

(Laughs)

(צוחקת)

They'd baked as their way of breaking the rules.

הן אפו על מנת לשבור את החוקים.

They'd make batches of lemon bars instead of casseroles

הן הכינו חטיפי לימון במקום תבשילי קדירה

or one-pot wonders.

או תבשילים בסיר אחד.

And they put those baked goods in baggies

והן הכניסו את מה שהן אפו לשקיות

and hand them out,

וחילקו אותן,

hand that magic out to the most unassuming people.

חילקו את הקסם לאנשים הצנועים ביותר.

The newcomer to the neighborhood,

לתושבים החדשים בשכונה,

the mail carrier or my personal favorite,

לדוור או לאהובה עליי באופן אישי,

the receptionist at the dentist office.

פקידת הקבלה בקליניקה של רופא השיניים.

(Laughs)

(צוחקת)

Now I knew what the receiving end of magic felt like

אני ידעתי כיצד מרגיש הצד המקבל של הקסם

from that Sugar Baby moment.

מאותו רגע של ה“שוגר בייביס“.

But witnessing what the giving part of real magic did ...

אבל כשצפיתי מה עשה הצד שחילק את הקסם האמיתי...

It moved these people.

זה נגע באנשים ההם.

It was awe-inspiring.

זה היה כה מעורר השראה.

And so I decided

ולכן החלטתי

that baking would be my way of making magic in the world,

שאפייה זו תהיה דרכי ליצור קסם בעולם,

creating a moment and then giving it away.

ליצור רגעים ולחלק אותם.

A magic pyramid scheme, basically,

תרמית פירמידה של קסם, בעצם,

that I wanted, needed more of.

שאני רציתי, שאני הייתי זקוקה, ליותר ממנו.

Only my mom and my grandmas thought that baking was just a hobby.

אמא שלי והסבתות שלי חשבו שהאפייה היתה רק תחביב.

But I knew it could be more than that.

אבל אני ידעתי שזה יכול להיות יותר מזה.

So I moved to New York City to become a professional pastry chef.

אז עברתי לניו יורק במטרה להפוך לקונדיטורית מקצועית.

I went to culinary school;

הלכתי לבית ספר לקולינריה,

I climbed the ladder of fancy restaurants,

התקדמתי דרך מסעדות מפוארות,

making fancy desserts to become the very best of the best.

הכנתי קינוחים מפוארים כדי להיות הטובה ביותר.

Only ...

אבל...

I never found magic in those beautiful, delicate plated desserts.

מעולם לא מצאתי קסם בקינוחים, היפים והמצופים בעדינות.

I could only find my magic in a cookie or a slice of cake

יכולתי למצוא קסם רק בעוגייה או בפיסת עוגה,

or a gooey underbaked pie.

או בפאי דביק ולא אפוי.

And so when I opened Milk Bar,

ולכן כאשר פתחתי את “מילק בר“,

that bakery that I was telling you about,

המאפייה שסיפרתי לכם עליה,

I decided I wasn't going to frost the sides of a cake

החלטתי שאני לא אצפה את הצדדים של העוגה

like the textbooks taught me.

כמו שלימדו אותי בספרים.

(Laughter)

(צוחקת)

I decided I was going to load cookie dough with marshmallows

החלטתי שאני הולכת למלא בצק עוגיות במרשמלו

or pretzels and potato chips

או בבייגלה או בצ’יפס

and butterscotch chips and coffee,

ובפירורי חמאה וקפה,

tossing convention out the window.

לזרוק את המוסכמות מהחלון.

I wanted people to eat birthday cake, not just on their birthday,

רציתי שאנשים יאכלו עוגת יום-הולדת לא רק ביום ההולדת שלהם,

but any day they wanted.

אלא בכל יום שהם רוצים.

I knew that my magic came in the form of these simple baked goods,

ידעתי שהקסם שלי מגיע בצורה של המאפים הפשוטים האלה.

but I also knew that simple, approachable, accessible,

אבל גם ידעתי שהטעמים הפשוטים, הנגישים והנוסטלגיים,

nostalgic flavors

were my best jumping-off place to create new desserts.

היו המקפצה הכי טובה ליצירת הקינוחים החדשים.

Almost as though fancy were the enemy of delicious.

כאילו שהמפואר היה האויב של הטעים.

I’d go to county fairs to nosh.

הייתי הולכת לירידים כדי לנשנש.

I'd go to the diner and order slices of pie

הייתי הולכת לדיינר ומזמינה פיסות של פאי

from that revolving display case.

מהתצוגה המסתובבת ההיא.

I'd take french fries and dip them in chocolate milkshake and dream.

הייתי לוקחת צ’יפס וטובלת אותם במילקשייק שוקולד וחולמת.

And then I'd go into the kitchen and tie on my apron

ואז הייתי הולכת למטבח וקושרת את הסינר שלי

and start mixing up a new creation

ומתחילה לערבב יצירה חדשה

rooted in something known and safe and loved

שטבועה במשהו מוכר, בטוח ואהוב

but reaching far beyond what anyone thought accessible.

אבל מגיעה הרחק ממה שמישהו חשב שזמין,

Or approachable.

או נגיש.

Or doable.

או ניתן לעשייה.

Breaking the banking rules became my daily ritual.

שבירת חוקי האפייה הפך להרגל היומי שלי.

I mean, who says a layer cake can't taste like salty malty sweet pretzels?

אני מתכוונת, מי אמר שעוגת שכבות לא יכולה להיות בטעם של בייגלה מתוק-מלוח?

I mean, my culinary instructors for one.

המנחים הקולינריים שלי, למשל.

(Laughs)

(צוחקת)

"Watch me," I'd think.

“תראו אותי“, הייתי חושבת.

And I'd take pretzels,

והייתי לוקחת בייגלה,

toast them in the oven to deepen their flavor,

קולה אותם בתנור כדי להעמיק את הטעמים שלהם,

then grind them into a powder-like consistency

ואז טוחנת אותם למרקם דמוי אבקה.

and substitute some of the cake flour in a recipe

ומחליפה חלק מקמח העוגה שבמתכון

for that pretzel powder.

באבקת הבייגלה.

It's pretty good.

זה היה די טוב.

When I was opening Milk Bar, I knew I wanted to serve ice cream.

כשפתחתי את “מילק בר” ידעתי שאני רוצה להגיש גלידה.

A rebellious kind of ice cream.

סוג מהפכני של גלידה.

No surprise, right?

זו לא הפתעה, נכון?

So I decided to buy a soft serve machine,

אז החלטתי לקנות מכשיר להגשת גלידה רכה,

which for the record, was very rebellious at the time.

שלמען הסדר הטוב, היה מאד מהפכני בזמנו.

I had to decide what flavor to make.

הייתי צריכה להחליט איזה טעם להכין.

I mean, why do we only accept chocolate and vanilla

אני מתכוונת, למה אנחנו מקבלים רק שוקולד ווניל

as ice cream flavors?

כטעמים לגלידה?

I needed to come up with something better, different.

הייתי צריכה להמציא משהו יותר טוב, שונה.

Push that boundary.

לפרוץ את הגבולות.

I knew I had to come up with a flavor of milk

ידעתי שאני צריכה לחשוב על טעם של חלב.

that was different.

שיהיה שונה.

Milk is, like, the base of any great ice cream.

חלב זה הבסיס של כל גלידה טובה.

So I sat out inspiration at my 24-hour bodega.

אז חיפשתי השראה במסעדת “בודגה-24” שלי,

Favorite place to go.

המקום המועדף עליי.

Because that's where we all shop,

בגלל ששם כולנו קונים

that's where our simple taste buds are formed,

שם נוצרו בלוטת הטעם הפשוטות שלנו,

it's the flavors we know.

אלו הטעמים שאנחנו מכירים.

Up and down the aisles till I hit it.

הלכתי במעברים הלוך וחזור עד שהצלחתי.

My favorite section of the grocery store as a kid,

החלק האהוב עליי במכולת בתור ילדה,

the cereal aisle.

מעבר דגני הבוקר.

Now as a kid, my mom and I had an agreement.

בתור ילדה, היה לי הסכם עם אימא שלי.

I was a pretty picky eater,

הייתי די בררנית באוכל

and we agreed that I could have as much cereal as I wanted

והסכמנו שאני אוכל לאכול כמה דגני בוקר שאני רוצה

as long as I drank all the calcium-rich milk

כל עוד שתיתי את כל החלב עשיר הסידן

at the bottom of the bowl.

שבתחתית הקערה.

I mean, I thought it was highway robbery.

אני מתכוונת, אני חשבתי שזו תרמית המאה.

Does she not understand how good that sugary sweet milk was at the bottom?

היא לא מבינה כמה טעים היה החלב עשיר הסוכר שבתחתית?

That's interesting.

זה מעניין.

That's a really delicious flavor of milk.

זה היה חלב טעים באמת.

It moved me.

זה ריגש אותי.

It made sense to me,

זה היה הגיוני עבורי,

but would it make sense to other people?

אבל האם זה יהיה הגיוני לאנשים אחרים?

Figured I'd give it a try.

חשבתי שכדאי לי לנסות את זה.

So I went back to the kitchen

אז חזרתי למטבח

and made the equivalent of a giant bowl of cereal.

והכנתי משהו שדומה לקערה גדולה של דגני בוקר.

I strained out all that delicious milk,

ניקזתי את כל החלב הטעים

and I spun it into ice cream.

והפכתי אותו לגלידה.

Put it on the menu.

הוספתי את זה לתפריט.

And I've got to tell you, even now,

ואני חייבת לספר לכם, שאפילו עכשיו,

people stop me on the street

אנשים עוצרים אותי ברחוב

to tell me about their cereal-milk ice cream moment.

להגיד לי על הרגע שלהם עם חלב-דגני הבוקר.

"So good."

“כל כך טוב.”

"Seemingly a little naughty."

“לכאורה קצת שובב”

I mean, how did I know that was their flavor?

אני מתכוונת, איך ידעתי שזה יהיה הטעם שלהם?

That's the flavor they eat when they're wearing pajamas,

זה הטעם שהם חוו כשהם היו לבושים בפיג’מה

when no one's looking.

כשאף אחד לא היה מסתכל.

The flavor of their childhood.

הטעם של הילדות שלהם.

These people will tell me about every detail of the day.

האנשים האלו היו מספרים לי כל פרט של אותו היום.

They will tell me about the weather, the company they kept,

הם היו מספרים לי על מזג האוויר, על החברה שהייתה להם,

the way that an ordinary moment was transformed into something magical

על האופן שבו רגע פשוט הפך למשהו קסום

with a simple bite.

באמצעות ביס פשוט.

I built my business with the same "challenge the norm" mentality.

בניתי את העסק שלי באותה גישה של ”לאתגר את המוסכמות”

Rather than measure my business's success by the profit or loss sheet,

במקום למדוד את ההצלחות של העסק שלי באמצעות מאזן רווח והפסד,

by the average order value,

באמצעות הממוצע של שווי ההזמנה,

the other metrics that businesses use

שזו שיטת המדידה של עסקים אחרים

to know if they're doing well,

בשביל לדעת אם הולך להם טוב,

I decided we'd measure our impact by the twinkle in people's eyes.

אני החלטתי שנמדוד את ההשפעה שלנו באמצעות הניצוץ שבעיניי האנשים.

By the "Oh, I can't put that down" feeling

באמצעות תחושת ה- “היי, אני לא מצליח להפסיק לאכול את זה”

that they had when they ate one of our desserts.

כשהייתה להם כשהם אכלו את אחד הקינוחים שלנו.

I chose to put women at the helm of my organization.

בחרתי לשים נשים בהנהגת הארגון שלי.

Because when I looked around the hospitality industry,

בגלל שכשהסתכלתי סביבי בתעשיית האירוח

people running operations, folks holding CEO titles,

האנשים שניהלו את הארגונים, החבר’ה שהחזיקו את תארי המנכ“ל,

they were all men.

כולם היו גברים.

I mean, why?

ואני מתכוונת, למה?

I was raised by these fierce matriarchs who handled business,

אני גודלתי על ידי נשים חזקות ושולטות שניהלו עסקים

and I wanted my organization to look like that.

ואני רציתי שכך ייראה הארגון שלי.

I want to show the world what women were capable of

אני רוצה להראות לעולם מה נשים מסוגלות לעשות

and what a "bakery" could be.

ומה “מאפייה” יכולה להיות.

Push back on that cute little box people like to put us in.

לדחוף אחורה את הקופסה הקטנה שאנשים נהגו לשים אותנו בתוכה.

And in turn, the rules broke for us.

ובתורם, החוקים שברו עבורנו.

The magic, our magic, got out.

הקסם, הקסם שלנו, יצא החוצה.

Word spread without us spending a dollar on marketing.

השמועה התפשטה מבלי שנשקיע דולר בשיווק.

Rare in our industry,

באופן נדיר בתעשייה שלנו

we grew our business without diluting the business.

הגדלנו את העסק שלנו מבלי לדלל אותו.

I mean, we won awards

אני מתכוונת שזכינו בפרסים

no tiny East Village bakery has any business winning.

שאף מאפייה קטנה באיסט וילאג′ צריכה בכלל לקבל.

(Laughs)

(צוחקת)

It's pretty incredible.

זה די מדהים.

Even today

אפילו היום,

I get to witness that feeling,

אני זוכה להיות עדה להרגשה הזו,

that same one that my grandmas conjured up in my childhood.

אותה אחת שסבתא שלי ייצרה בילדות שלי.

We ship cakes all across the country,

אנחנו שולחים עוגות לכל המדינה.

we keep our doors open from early in the morning until late at night.

הדלתות שלנו פתוחות ממוקדם בבוקר ועד מאוחר בלילה.

It's insane for a bakery to do.

זה מטורף בשביל מאפייה לפעול כך.

But we do it because we're obsessed with it.

אבל אנחנו עושים את זה בגלל שאנחנו אוהבים את זה מאד.

We're obsessed with what we do.

אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים.

We teach classes, we share recipes

אנחנו מלמדים שיעורים, אנחנו חולקים מתכונים,

despite any concerns of copycats

למרות הדאגות שלנו לשמירה על זכויות היוצרים

or intellectual property infringements,

או הפרות של הקניין הרוחני שלנו

because that's what you do

בגלל שזה מה שאת עושה

when you benefit from what came before you

כשאת מרוויחה ממה שהיה לפניך

and you plan on passing it along long after you.

ואת מתכננת להעביר את זה הרבה אחרייך.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

When you know you're here to give, not take,

כשאת יודעת שאת כאן בשביל לתת ולא לקחת

and leave this place better than you found it.

ואת משאירה את המקום טוב יותר מאיך שמצאת אותו.

See, mom, you can bake for a living.

את רואה, אימא, אפשר לאפות למחייתך.

Pretty cool, if you ask me.

זה די נחמד, אם אתם שואלים אותי.

Now I don't have the full equation cracked,

עכשיו, לא הצלחתי לפצח את כל המשוואה

but I do know that it starts with the decision to act.

אבל אני כן יודעת שזה מתחיל בהחלטה לפעול.

My mom, she could have driven that car home routinely,

אימא שלי, היתה יכולה להמשיך לנסוע הביתה כבשגרה,

but she decided that that day would not be like the others.

אבל היא החליטה שאותו יום לא יהיה כמו הימים האחרים.

She threw out that rule book for just a second.

היא העיפה החוצה את ספר החוקים רק לשנייה.

I carry this lesson with me,

אני לוקחת איתי את השיעור הזה,

that every day has within it hundreds,

שבכל יום יש מאות,

thousands of opportunities to create real magic.

אלפי הזדמנויות ליצור קסם אמיתי.

Only, they disappear.

הבעיה היא שהן נעלמות.

Unless you reach out and grab them.

אלא אם כן אתה מושיט יד ולוקח אותן.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)