Crystal Rasmussen: A queer journey from shame to self-love | TED

Transcriber:

תרגום: Naama Lieberman עריכה: Ido Dekkers

These days, I find it easy to look in the mirror.

היום קל לי להסתכל במראה.

This used to be the case, too,

גם פעם זה היה ככה,

because I learned to be a drag queen alone,

כי למדתי להיות דראג קווין לבד,

Back then, in the early noughties,

בזמנו, בשנות התשעים השובבות המוקדמות,

there was no cultural mirror for someone like me.

לא הייתה מראה תרבותית למישהי כמוני.

There was no chance of switching on Netflix

לא היה סיכוי לפתוח נטפליקס

and finding someone who looks like you,

ולמצוא מישהי שנראית כמוך,

and Lily Savage never quite made it to the Woolworths bargain bin

ולילי סבאג′ לא הגיעה לתיבת המציאות של וולוורת′

if she ever made it to the dizzying heights of VHS at all.

אם היא בכלל הגיע לגבהים המסחררים של קלטת VHS.

So there was me and a mirror,

אז הייתי אני והמראה,

and that's the only place I saw myself for a long time.

וזה המקום היחיד שראיתי את עצמי למשך המון זמן.

It will be over a decade until this part of me became more than a mere reflection.

יעבור יותר מעשור עד שהחלק הזה בי יהפוך להיות יותר מהשתקפות.

And in that time,

ובזמן הזה,

what happened would change my relationship with that mirror.

מה שקרה שינה את היחס שלי למראה.

In that decade, I came out as gay

בעשור ההוא, יצאתי מהארון כגיי

at a Catholic state comp in the working class North West,

באזור קתולי במעמד הפועלים בצפון-מערב,

and I survived.

ושרדתי.

But as with anything that unsmooths the edges of normal society,

אבל כמו כל דבר אחר שמפריע לגבולות של החברה נורמלית,

that coming out brought with it a daily dose of judgment

היציאה הביאה מנה יומית של שיפוטיות

and therein shame from almost everyone around me,

ואיתה גם בושה כמעט מכל מי שסביבי,

shame that was heard and felt and internalized

בושה ששמעתי והרגשתי והפנמתי

and often replicated by me.

והרבה פעמים שכפלתי.

Commonly, when we think about shame,

בדרך כלל, כשחושבים על בושה,

we imagine it at the extreme end of the spectrum,

מדמיינים את קצה הספקטרום,

anything from years of intense dieting

כל דבר משנים של דיאטה קיצונית

to keep up with extreme Western beauty standards,

כדי לעמוד בסטנדרט היופי המערבי,

all the way to things like honor violence.

ועד דברים כמו רצח על רקע “כבוד המשפחה“.

But for me,

אבל בשבילי,

my shame existed at the long end of the tail of the shame monster,

הבושה התקיימה בקצה הזנב הארוך של מפלצת הבושה,

as self-hatred.

כשנאה עצמית.

Now, this didn't really affect anyone else.

זה לא באמת השפיע על אנשים אחרים.

On the surface, I was fat, feminine, gay, spotty, ginger.

מבחוץ, הייתי שמן, נשי, גיי, מנומש, ג‘ינג’י.

I didn't really have much going for me, by society's standards.

לא היו לי הרבה יתרונות לפי הסטנדרטים של החברה.

But what I did have was a killer, if not overcompensatory,

אבל מה שכן היה לי, זו אישיות גיי ביצ’ית קטלנית, סוג של פיצוי יתר,

bitchy gay personality,

and I was not afraid to use it.

ולא פחדתי להשתמש בה.

If you were going to throw a rock at me and call me a faggot,

אם זרקת עלי אבן וקראת לי מתרומם,

then I'll barb you back by telling you that one day when I'm famous,

אני אנשוך בחזרה ואגיד לך שיום אחד כשאהיה מפורסמת,

you'll be licking my boots clean and begging me for employment.

אתה תלקק את המגפיים שלי ותתחנן שאתן לך עבודה.

(Tsk)

(צקצוק בלשון)

We all reproduce shameful and shaming behaviors,

כולנו מעתיקים התנהגות מבישה ומביישת,

because we're all trying to escape our own shame.

כי כולנו מנסים לברוח מהבושה של עצמנו.

And as the shame monster swallowed me whole,

וכשמפלצת הבושה בלעה את כולי,

I couldn't find myself in the mirror.

לא מצאתי את עצמי במראה.

Eventually, I left my hometown and went to a rather posh university

בסוף, עזבתי את העיר שלי והלכתי לאוניברסיטה נחשבת

that my whole town had celebrated my acceptance at with glee.

וכל העיר חגגה את הקבלה שלי לשם.

And when I arrived there,

וכשהגעתי לשם,

I started to tell lies about my upbringing.

התחלתי לשקר על הילדות שלי.

Not big ones.

לא שקרים גדולים.

There's only so many vowels you can drop

יש גבול לכמה הברות אפשר לבלוע

until someone realizes you're not landed gentry.

עד שמישהו יבין שאת לא בת אצולה.

But I started to say things like, "I'd read that book" when I hadn't,

אבל התחלתי להגיד דברים כמו, “קראתי את הספר הזה” כשלא קראתי,

I started to tell people I'd grown up in Manchester,

התחלתי לספר לאנשים שגדלתי במנצ’סטר,

when really, it was two hours north of there.

כשבעצם זה היה שעתיים צפונה משם.

I spent time alone in the mirror,

ביליתי זמן לבד מול המראה,

like I had with my drag persona all those years ago,

כמו שעשיתי עם פרסונת הדראג שלי לפני שנים,

trying to change the way I speak just a little.

מנסה לשנות את הדיבור שלי רק קצת.

To the world, I was easy.

לעולם, הייתי קלה.

I worked hard to fit myself into a neat storyline,

התאמצתי להתאים את עצמי לסיפור נקי וברור,

the friendly gay Mancunian,

גיי חברותי ממנצ’סטר,

when really I knew that the swathing complexities of my identity

כשבעצם ידעתי שהמורכבות הכוללת של הזהות שלי

couldn't fit inside a storyline.

לא יכולה להתאים לסיפור.

And if I was found out, I was terrified that I'd be cast out.

ואם יחשפו אותי, מתתי מפחד שינדו אותי.

And so the self-hate ensued once again.

וככה השנאה העצמית גאתה שוב.

Now, what does self-hate look like? What does it feel like?

איך נראית שנאה עצמית? מה ההרגשה?

It sounds pretty intense, but it's actually way more boring

זה נשמע די ענק, אבל בעצם זה הרבה יותר משעמם

and way less dramatic than vile gouts of hatred towards who you are.

והרבה פחות דרמטי מפרץ מכוער של שנאה כלפי מי שאת.

For me, self-hatred was about not believing things

בשבילי, שנאה עצמית הייתה לא להאמין לדברים

that were objectively true.

שהיו אמתיים מבחינה אובייקטיבית.

It was about looking in the mirror and seeing something monstrous.

זה היה להסתכל במראה ולראות משהו מפלצתי.

It was about looking in the mirror

זה היה להסתכל במראה

and seeing something not deserving of love or respect from myself and others.

ולראות משהו שלא ראוי לאהבה או לכבוד ממני ומאחרים.

It was about looking in the mirror and wanting to change parts of myself:

זה היה להסתכל במראה ולרצות לשנות חלקים בעצמי:

my weight, my gender, my sexuality, my class --

המשקל שלי, המגדר שלי, המיניות שלי, המעמד --

so extremely that you commit acts of self-harm and self-denial.

זה כל כך קיצוני שאת פוגעת בעצמך ומוחקת את עצמך.

I lied, I judged, I bitched. I changed the way I spoke.

שיקרתי, שפטתי, קיטרתי. שיניתי את הדיבור שלי.

And I had so much extreme sex

ועשיתי כל כך הרבה סקס אקסטרימי

that I would find myself, years later, recalling all

ששנים אחר כך מצאתי את עצמי נזכרת

the times my consent had been breached

בכל הפעמים שההסכמה שלי הופרה

because it's what I thought I deserved.

כי חשבתי שזה מה שמגיע לי.

Sidebar, to say that extreme sex, when practiced safely and consensually,

הערת שוליים, להגיד שסקס אקסטרימי, כשהוא בטוח ובהסכמה,

can be some of the best sex.

יכול להיות סקס מעולה.

But as my grandma would have said, I was in a pickle.

אבל כמו שסבתא שלי הייתה אומרת, הייתי בצרה צרורה.

I looked in the mirror and I saw something monstrous.

הסתכלתי במראה וראיתי משהו מפלצתי.

But I managed to persuade those around me that I was fabulous.

אבל הצלחתי לשכנע את מי שסביבי שאני נהדרת.

The first time I performed in drag, I was 19,

בפעם הראשונה שהופעתי בדראג, הייתי בת 19

and to put it lightly,

ואיך לומר בעדינות,

I was not fabulous.

לא הייתי נהדרת.

But so was everyone.

אבל ככה כולם היו.

And the standard back then, in 2011, was much lower than it is now.

הסטנדרט אז, ב-2011, היה הרבה יותר נמוך מעכשיו.

And, you know, the people of my repressed generation

ואתם יודעים, האנשים מהדור המדחיק שלי

were just pretty happy to see something different.

פשוט די שמחו לראות משהו שונה.

But ...

אבל...

As bad as I might have been,

רע ככל שהייתי,

this experience was such a liberatory process,

החוויה הזו הייתה תהליך של שחרור,

something that Oprah might have called an aha moment,

משהו שאופרה הייתה קוראת לו “רגע אהה!“,

because for the first time,

כי בפעם הראשונה,

this thing I'd only ever really seen in a mirror was real.

הדבר הזה שראיתי בעצם רק במראה היה אמתי.

She was tangible.

היא הייתה מוחשית.

And what's more, she was adored by a crowd of people.

ויותר מזה, היה לה קהל של מעריצים.

Drag continued this way for a while,

הדראג המשיך ככה זמן מה,

until the barrier between the mirror and the real world faded away.

עד שהגבול בין המראה והעולם האמתי התפוגג.

I had admitted my most shameful desires to the world,

הודיתי בתשוקות המבישות ביותר שלי בפני העולם,

and somewhere in some pockets of some worlds that I never knew existed,

ואיפשהו בכמה כיסים של כמה עולמות שלא ידעתי שהיו קיימים,

she was adored.

היא הייתה נערצת.

So I started to drop my vowels more.

אז התחלתי לבלוע יותר הברות.

I started to talk about Lancaster more.

התחלתי לדבר יותר על לנקסטר.

I started to wear ball gowns in the street,

התחלתי ללבוש שמלות ערב גדולות ברחוב,

and I started to fall back in love with what I saw in the mirror.

והתחלתי להתאהב מחדש במה שראיתי במראה.

Eventually, everyone around me followed suit --

בסוף, כולם מסביבי יישרו קו --

my friends, my family, my lovers.

החברים שלי, המשפחה, המאהבים.

She became a place of value, and of power, and of uplift.

היא הפכה להיות מקום של ערך, ושל כוח ושל השראה.

She became what she'd been in the mirror all those years ago --

היא הפכה להיות מה שהיא הייתה במראה לפני כל השנים האלה --

a savior.

מושיעה.

So I did what anyone who found their power source would do,

אז עשיתי מה שכל מי שמצא את מקור הכוח שלו היה עושה,

and I leaned in as archcapitalist Sheryl Sandberg would say,

ונשענתי פנימה כמו שקפיטליסטית-העל שריל סנדברג הייתה אומרת,

and I journeyed to the heart of the queer motherland,

ויצאתי למסע ללב המולדת הקווירית,

East London.

מזרח לונדון.

There, I had queer sex, I made queer friends,

שם עשיתי סקס קווירי פגשתי חברים קווירים,

I wore queer clothes,

לבשתי בגדים קווירים,

and I built myself a job where I could dress like this every day,

ובניתי לעצמי עבודה שבה אני יכולה להתלבש ככה בכל יום,

worshiping at the feet of the Northern women who raised me,

סוגדת לנשים הצפוניות שגידלו אותי,

and be celebrated for it.

ומפורסמת בזכות זה.

It's kind of a wild thing to get your head around,

זה דבר די מופרע לנסות להבין,

the idea of being celebrated

את הרעיון שאת ידועה

for something you were so painfully derided for before.

בזכות משהו שבעבר לעגו לך כל כך בגללו.

But my journey to shamelessness was not over.

אבל המסע שלי לחוסר בושה לא הסתיים.

Funny how years of deep embedded circuitry

מצחיק איך לשנים של תכנות מובנה עמוק

takes a little while to untangle.

לוקח קצת זמן להיפרם.

See, I'd made this bubble,

בניתי לעצמי בועה,

this shame-free bubble

בועה של חופש מבושה

where everything about me was celebrated.

שבה כל דבר לגבי היה נהדר.

And one night on the way home from a gig in drag,

ולילה אחד בדרך הביתה מהופעת דראג

I was beat so badly that I was hospitalized,

היכה אותי כל כך חזק שאושפזתי,

by a homophobic passer by.

הומופוב שעבר ברחוב.

The shame flooded out of my internal boxes and filled me up.

הבושה עלתה על גדותיה והציפה אותי.

I went to so many dark places in my head.

הלכתי לכך כך הרבה מקומות חשוכים בראש שלי.

I'm loathe to repeat them,

אני שונאת לחזור על זה,

but I asked myself questions like

אבל שאלתי את עצמי שאלות כמו

"What if everyone who's ever said anything bad about me was right?

“מה אם כל מי שאמר עלי דברים רעים, צדק?

What if I deserve all of this shame?"

מה אם מגיעה לי כל הבושה הזו?”

I had some work to do,

הייתה לי עבודה לעשות,

and I was a bit too shaken to stay around in London,

והייתי מעורערת מדי להישאר בלונדון,

so I took a train from Euston back home to Lancaster,

אז עליתי על רכבת בתחנת יוסטון חזרה הביתה ללנקסטר,

and I spent some time healing.

והקדשתי זמן להחלמה.

And I worked hard to fall in love

והתאמצתי מאוד להתאהב

with the things I thought I'd left behind,

בדברים שחשבתי שהשארתי מאחורי,

the things I'd loved about Lancaster, growing up.

הדברים שאהבתי בלנקסטר, בילדותי.

The people there, the way we connect,

האנשים שם, הדרך שבה התחברנו,

Jan down the SPAR shop, who sells fags,

ג’ן מחנות הסופר SPAR, שמוכרת סיגריות,

the boys who give you a bit of a look but respect you nonetheless.

הילדים שנותנים לך מן מבט אבל מכבדים אותך בכל זאת.

And I came back to London with more of an awareness

וחזרתי ללונדון עם מודעות רבה יותר

of my value,

לערך שלי,

of my history.

להיסטוריה שלי.

I had been dressing differently since the attack.

התלבשתי אחרת מאז התקיפה.

I was wearing all black, plain clothes, trying to blend in,

לבשתי רק שחור, בגדים פשוטים, מנסה להשתלב,

because when I was at home in Lancaster,

כי כשהייתי בבית בלנקסטר,

הבנתי שהבטיחות חשובה לי יותר מאשר להתרפא מהבושה,

I realized that safety was more important to me than curing myself of shame,

and I can't do the latter if I don't have the former.

ואני לא יכולה לעשות את השני בלי הראשון.

But while I was up in Lancaster, I'd also had another realization.

אבל בזמן שהייתי בלנקסטר, הגעתי להבנה נוספת.

I realized that everybody suffers with shame.

הבנתי שכולם סובלים מבושה.

Even my attacker.

אפילו מי שתקף אותי.

This was another aha moment,

זה היה עוד “רגע אהה!“,

a moment so liberatory that it confused me for a while.

רגע משחרר כל כך שהוא בלבל אותי לזמן מה.

The fact that I wasn't alone in this, that everyone suffers from shame.

העובדה שלא הייתי לבד בסיפור הזה, שכולם סובלים מבושה.

Normality is God and everyone's a sinner, I realized.

נורמליות היא אלוהים וכולנו חוטאים, הבנתי.

I got obsessed with that.

הייתי אובססיבית לזה.

I started looking everywhere

התחלתי לחפש בכל מקום

ולראות בושה בהתנהגות של אנשים,

and seeing shame in people's behaviors,

from their silence to their violence,

מהשתיקה שלהם לאלימות שלהם,

from their gender-reveal parties to their big white weddings.

ממסיבות גילוי-מגדר לחתונות לבנות ענקיות.

Even my attacker.

אפילו מי שתקף אותי.

He was so filled with shame because of what masculinity had done to him

הוא היה מלא בבושה בגלל מה שהגבריות עשתה לו

that upon seeing my difference, he lashed out at me with his fists.

שכשהוא ראה את השוני שלי, הוא הסתער עלי באגרופים.

Rather than curing my shame, I had to work hard to reimagine it

במקום לרפא את הבושה שלי, הייתי צריכה להתאמץ לדמיין אותה מחדש

as something that we all carry around with us,

כמשהו שכולנו נושאים איתנו,

like little pebbles attached to our back in a rucksack.

כמו אבנים קטנות מחוברות לגב שלנו בתיק.

It's something that affects us all,

זה משהו שמשפיע על כולנו,

that causes harm in us all

שמזיק לכולנו

and causes us to perpetuate harm outwards to others too.

וגורם לנו גם להנציח נזק לאחרים.

I also realized I was existing in a complicated interplay

הבנתי גם שהתקיימתי במערכת גומלין מורכבת

of narcissism, self-hate and shame too,

של נרקיסיזם, שנאה-עצמית ובושה,

where I wanted everyone to accept everything about me.

בה רציתי שכולם יקבלו הכול בי.

And until then, until that moment,

ועד אז, עד אותו הרגע,

I would see something monstrous in the mirror.

ראיתי משהו מפלצתי במראה.

But I realized that I don't need everyone to accept everything about me.

אבל הבנתי שאני לא צריכה שכולם יקבלו כל דבר בי.

Jan down the SPAR shop who sells fags

לג’ן מחנות SPAR שמוכרת סיגריות

has way bigger problems than my gender,

יש בעיות הרבה יותר גדולות

my class, my sexuality.

מהמגדר שלי, המעמד שלי, המיניות שלי.

She's got her own shame to deal with.

היא מתמודדת עם בושה משלה.

But what we do need -- well, I need --

אבל מה שאנחנו צריכים -- טוב, אני צריכה --

is the ability to live safely.

זה היכולת לחיות בביטחון.

The ability to walk down the street in drag

היכולת ללכת ברחוב בדראג

and not have some homophobic passerby do what he did to me.

בלי שאיזה הומופוב יבוא ויעשה מה שהוא עשה לי.

And the way we do that is by doing some shame-work.

והדרך לשם היא לעשות עבודת-בושה.

It's about looking inside

זה להתבונן פנימה

and realizing that all the boxes that had been put there by the world

ולהבין שכל הקופסאות שהעולם שם בתוכנו

are a lie.

הן שקר.

All the things that you've had to shave off to make yourself smooth,

כל הדברים שהיית צריכה לגלח כדי להיות חלקה,

bring them back.

תחזירי אותם.

There's power there, there's value there. There's beauty there.

יש בזה כוח, יש שם ערך. יש בזה יופי.

Shame-work is social work --

עבודת-בושה היא עבודה חברתית --

it's time we all did a bit.

הגיע הזמן שכולנו נעשה את זה.

These days, I find it easy to look in the mirror.

היום, קל לי להסתכל במראה.

Thank you for coming to my TED talk.

תודה שבאתם להרצאת TED שלי.