Why Broken Hearts Hurt — and What Heals Them | Yoram Yovell | TED

תרגום: zeeva livshitz עריכה: aknv tso

I'm Yoram Youvel.

אני יורם יובל.

I'm a psychiatrist and neuroscientist at the Hebrew University of Jerusalem.

אני פסיכיאטר ומדען מוח באוניברסיטה העברית שבירושלים.

And when I was 14 years old, my father died.

וכשהייתי בן 14, אבי נפטר.

I was sitting in class

ישבתי בכיתה כשאמי וסבי דפקו על הדלת

when my mother and my grandfather knocked on the door

and asked me out to the corridor.

והזמינו אותי לצאת למסדרון.

"Your father's very sick," my mother said.

"אבא שלך חולה מאוד," אמרה אמי.

"Your father is dead."

"אבא שלך מת."

And then I felt it.

ואז הרגשתי את זה.

A crushing pain in my chest.

כאב מוחץ בחזה שלי.

I can still feel a glimpse of it whenever I think of my father.

אני עדיין חש שמץ ממנו בכל פעם שאני חושב על אבי.

He was a doctor, a scientist, a paratrooper.

הוא היה רופא, מדען, צנחן.

He was a young, strong, happy, healthy man.

הוא היה איש צעיר, חזק, מאושר ובריא.

He was my hero.

הוא היה הגיבור שלי.

And his death broke my heart.

והמוות שלו שבר את ליבי.

Do you remember the pain you felt when someone broke your heart?

האם אתם זוכרים את הכאב שחשתם כשמישהו שבר לכם את הלב?

When your best friend or your mother died?

כשהחבר הכי טוב או אמא שלכם מתו?

Or the man you loved told you that he doesn't love you anymore.

או כשהאדם שאהבתם אמר לכם שהוא לא אוהב אתכם יותר.

You probably do.

אתם בטח זוכרים.

But why do we feel mental pain at all?

אבל מדוע אנו בכלל חשים בכאב נפשי?

And what's the relationship between physical and mental pain?

ומהי מערכת היחסים שבין כאב פיזי לנפשי?

And most importantly, how can we make mental pain better?

והכי חשוב, איך נוכל לרפא את הכאב הנפשי?

Together with many scientists and physicians,

לצד מדענים ורופאים רבים

I spent years searching for answers to these questions.

הקדשתי שנים לחיפוש אחר תשובות לשאלות אלה.

Now, growing up, I never heard the words,

כשגדלתי, מעולם לא שמעתי את המילים,

"We want you to be a doctor and a brain scientist like your father."

“אנו רוצים שתהיה רופא ומדען מוח כמו אביך.”

But somehow that's what happened.

אבל משום-מה, זה מה שקרה.

Twelve years after my father died,

שתים עשרה שנים אחרי שאבי מת,

I was a graduate student at Dr. Eric Kandel’s lab

הייתי סטודנט לתואר שני במעבדה של ד“ר אריק קנדל

at Columbia University.

באוניברסיטת קולומביה.

Eric, who won the Nobel Prize

אריק, שזכה בפרס נובל

for his work on the molecular basis of memory,

בשל עבודתו על הבסיס המולקולרי של הזכרון,

was the ultimate mentor.

היה המנטור האולטימטיבי.

Passionate, energetic and inspiring.

נלהב, נמרץ ומעורר השראה.

Under his guidance, I studied a receptor.

חקרתי בהנחייתו קולטן מסוים, חלבון שהוא חלק מסינפסה.

It's a protein that's part of a synapse.

And synapses are structures through which nerve cells communicate with each other.

סינפסות הן מבנים שדרכם תאי העצב מנהלים ביניהם תקשורת.

Now that receptor was a GPCR.

הקולטן הזה היה ג’י-פי-סי-אר,

That's a G protein coupled receptor.

ר“ת של “קולטן המצומד לחלבון ג’י“.

I'll explain what this means in a minute

מיד אסביר מה זה אומר,

and then you'll understand what this stack of markers is doing here.

ואז תבינו מה חבילת הסמנים הזו עושה כאן.

And when I did that,

וכשעשיתי את זה,

I didn't really realize that work on that receptor,

לא ממש הבנתי שהעבודה על הקולטן ההוא,

which seemed completely unrelated to my future work

שנראית לגמרי מנותקת מעבודתי העתידית כפסיכיאטר קליני,

as a clinical psychiatrist,

would one day help us in our search for better treatments

תעזור לנו יום אחד בחיפוש אחר טיפולים טובים יותר

for physical and mental pain.

לכאב פיזי ונפשי.

Now a big step along that way was the work of Jaak Panksepp,

צעד גדול בדרך זו היתה עבודתו של יאק פנקספ,

my other great scientific mentor.

המנטור המדעי הגדול השני שלי.

In a classical experiment,

בניסוי קלאסי,

Panksepp separated puppies from their mothers for 15 minutes.

פנקספ הפריד גורים מאמהותיהם למשך 15 דקות.

Never more than that because he loved animals.

לעולם לא יותר מזה, כי הוא אהב חיות.

When puppies lose their mothers,

כשגורים מאבדים את אמהותיהם,

they make a sound which is called the separation distress cry.

הם משמיעים צליל שנקרא “בכי מצוקת הפרידה“.

And it goes like this.

וזה נשמע ככה.

(Imitates puppy wailing)

(מחקה יללות גורים)

Puppies do it,

גורים עושים את זה,

kittens do it, babies do it.

גורים עושים את זה, תינוקות עושים את זה.

All young mammals do it

כל היונקים הצעירים עושים את זה

when they're in pain or when they miss their mothers.

כשהם סובלים מכאבים או מתגעגעים לאמהות שלהם.

And we all know how this cry makes us feel inside.

וכולנו יודעים איך זעקה זו גורמת לנו להרגיש בפנים.

Panksepp and his colleagues then traced the brain circuits

פנקספ ועמיתיו עקבו אחר מעגלי המוח

that produce these cries in guinea pigs,

שמייצרים זעקות אלה אצל שרקנים,

and they made a startling discovery.

והם גילו תגלית מדהימה:

That these are the very same circuits that are active when humans feel sad

אלה אותם מעגלים שפעילים כשבני-אדם מרגישים עצובים

and when they experience depression.

וכשהם חווים דכאון.

And these circuits are also part of the brain's pain matrix

ומעגלים אלה הם גם חלק ממטריצת הכאב של המוח

that mediates our sensations of physical and mental pain.

המתווכת את תחושות הכאב הפיזי והנפשי שלנו.

But why are we born with this terrible gift

אבל מדוע אנו נולדים כשהמתנה הנוראה הזו

hardwired into our brains?

מחווטת במוחנו?

Well, probably because like any pain, mental pain is an alarm system.

ובכן, כנראה משום שכמו כל כאב, כאב נפשי הוא מערכת אזעקה.

Its task is to prevent damage.

מטרתו היא למנוע נזק.

When babies lose their mothers, they hurt and they cry.

כשתינוקות מאבדים את אמהותיהם, הם כואבים והם בוכים.

Which brings their mothers back,

מה שקורא לאמהותיהם למהר בחזרה אליהם,

and it also makes them seek their mothers.

וזה גם גורם להם לחפש את אמהותיהם.

In the wild, this is life-saving.

בטבע, זה מציל חיים.

Puppies and babies cannot survive without their mothers.

גורים ותינוקות לא יכולים לשרוד בלי אמהותיהם.

So now we know why we have mental pain.

אז עכשיו אנו יודעים למה יש לנו כאב נפשי.

It is the glue that keeps us together in couples, in families and communities.

זהו הדבק שמחבר בינינו בזוגות, במשפחות ובקהילות.

And when someone we love goes away or is taken away from us,

וכשמישהו שאנו אוהבים נעלם או נלקח מאיתנו,

it's this pain which draws us back together.

הכאב הזה הוא ששב ומחבר בינינו.

And once we realize this,

ואם אנו מבינים זאת,

then we can answer an age-old question

נוכל לענות על שאלה עתיקת יומין

that poets and philosophers have been asking for thousands of years.

שמשוררים ופילוסופים שואלים מזה אלפי שנים:

Does love always hurt?

האם האהבה תמיד כואבת?

What do you think?

מה אתם חושבים? האם האהבה תמיד כואבת?

Does love always hurt?

Yes, love always hurts, of course.

כן, האהבה תמיד כואבת, כמובן.

Because that's what it's supposed to do.

כי זה מה שהיא אמורה לעשות.

Mental pain is simply the high price,

כאב נפשי הוא פשוט המחיר הגבוה,

the very high price, that we pay for our ability to love.

המחיר הגבוה מאוד, שאנו משלמים עבור יכולתנו לאהוב.

And personally,

ובאופן אישי --

and, you know, I've been around the block a couple of times,

ואתם יודעים, יש לי לא מעט נסיון בתחום --

personally, I think it's worth it.

באופן אישי, אני חושב שזה שווה את זה.

But we're not entirely defenseless against pain

אבל איננו לגמרי חסרי-הגנה מפני כאב

because our brains produce endorphins

כי המוח שלנו מייצר אנדורפינים או אופיואידים אנדוגניים,

or endogenous opioids,

our very own feel-good molecules,

מולקולות “הרגשה טובה” משלנו,

the natural remedy for both physical and mental pain.

התרופה הטבעית לכאב פיזי ונפשי כאחד.

Endorphins are released in the brain during aerobic exercise

אנדורפינים משתחררים במוח במהלך פעילות אירובית

or when we're close to someone we love,

או במחיצת מישהו שאנחנו אוהבים,

and immediately after severe injuries.

ומיד לאחר פציעות קשות.

And we now know what endorphins do,

ועכשיו ידוע לנו מה האנדורפינים עושים,

they attach to special receptors in the brain,

הם מתחברים לקולטנים מיוחדים במוח,

and the most important among them are mu opioid receptors.

והחשובים שבהם הם קולטני אופיואידים מיו.

And just like the receptor I worked on in Kandel's lab,

ובדיוק כמו הקולטן שעליו עבדתי במעבדה של קנדל,

mu opioid receptors are GPCR.

קולטני אופיואידים מיו הם ג’י-פי-סי-אר.

Here's how they work.

וכך הם עובדים.

Like all GPCRs, mu opioid receptors are made of seven spirals

כמו כל הג’י-פי-סי-אר, קולטני אופיואידים מיו

בנויים משבע חבילות של ספירלות או לולאות,

or loops that are stacked together,

sticking through both sides of the cell membrane.

שבולטות משני צידי קרום התא.

Like this, OK.

ככה.

And when endorphins attach to mu opioid receptors from the outside,

וכשאנדורפינים מתחברים לקולטני האופיואידים מיו מבחוץ,

they cause them to change their shape.

הם גורמים להם לשנות את צורתם.

Like this, OK?

ככה, בסדר?

And this triggers a series of events inside the neurons

וזה מצית בתוך הנוירונים סדרה של אירועים

which eventually ease the pain.

שבסופו של דבר מקלים על הכאב.

Now, forget the molecules for a second.

תשכחו לרגע את המולקולות.

When you hug someone you love

כשאתם מחבקים מישהו שאתם אוהבים

who is suffering from severe physical or mental pain,

שסובל מכאב פיזי או נפשי חמור,

you actually cause her brain to release endorphins.

אתם למעשה גורמים למוח שלו לשחרר אנדורפינים.

They attach to mu opioid receptors in her synapses and turn them on,

אלה מתחברים לקולטני אופיואידים מיו בסינפסות שלהם ומפעילים אותם,

and they soothe her pain.

והם מרגיעים את הכאב שלו.

And yet, sometimes mental pain gets so intense

ובכל זאת, לפעמים הכאב הנפשי נעשה כה עז,

that no amount of love can soothe it.

עד ששום כמות של אהבה לא תוכל לשכך אותו.

But medicine has powerful drugs that can ease any physical pain.

אבל לרפואה יש תרופות חזקות שיכולות להקל על כל כאב פיזי.

These are the narcotics or opioids like morphine.

אלה תרופות נרקוטיות או אופיואידים כמו מורפיום.

Narcotics work mainly by activating mu opioid receptors.

תרופות נרקוטיות פועלות בעיקר על ידי הפעלת קולטני אופיואידים מיו.

But if so, can narcotics also treat the pain of separation?

אבל אם כן, האם הן יכולות לטפל גם בכאב הפרידה?

It was Jaak Panksepp who found the answer.

וכאן יאק פנקספ מצא את התשובה.

Panksepp gave his puppies in a separation experiment

פנקספ נתן לגורים שלו במסגרת ניסוי הפרידה

tiny, tiny doses of morphine,

מינונים זעירים מאוד של מורפיום,

lower than the lowest doses that are used to treat physical pain,

נמוכים מהמינונים הכי נמוכים המשמשים לטיפול בכאב פיזי,

and his puppies immediately stopped crying

והגורים שלו הפסיקו מיד לבכות,

and started playing with each other as if they no longer miss their mothers.

והחלו לשחק זה עם זה כאילו שהם כבר לא מתגעגעים לאמהותיהם.

Let's go to humans now.

נעבור כעת אל בני האדם.

When mental pain in humans becomes too intense to bear

כשהכאב הנפשי בבני אדם הופך להיות עז מנשוא,

people, some people, will do anything to stop it,

אנשים, יש אנשים שיעשו הכל כדי להפסיקו,

even try to kill themselves.

ואפילו ינסו להרוג את עצמם.

Indeed, and I'm saying this as a clinical psychiatrist,

ואכן, ואני אומר זאת כפסיכיאטר קליני,

unbearable mental pain is a huge risk factor for suicide.

כאב נפשי בלתי-נסבל הוא גורם סיכון עצום להתאבדות.

But if narcotics treat physical pain,

אבל אם תרופות נרקוטיות מטפלות בכאב פיזי,

and if they can soothe the mental pain of separation,

ואם בכוחן לשכך את הכאב הנפשי של הפרידה,

can they also help suicidal people become less suicidal?

האם הן יכולות גם לעזור לאנשים אובדניים להפוך לפחות אובדניים?

A few years ago,

לפני כמה שנים,

together with Panksepp and other colleagues,

יחד עם פנקספ ועמיתים אחרים,

my research team conducted a clinical trial.

צוות המחקר שלי ערך ניסוי קליני.

We gave people who were severely suicidal very low doses of a narcotic drug,

נתנו לאנשים אובדניים בצורה חמורה מינונים נמוכים מאוד של תרופה נרקוטית,

called buprenorphine, for four weeks.

בשם “בופרנורפין” למשך ארבעה שבועות.

We discovered that tiny, tiny doses of buprenorphine,

גילינו שמינונים זעירים של בופרנורפין,

which are too low to treat physical pain,

הנמוכים מכדי לטפל בכאב פיזי,

helped many of them become less suicidal.

סייעו לרבים מהם להיות פחות אובדניים.

But narcotics are extremely dangerous drugs.

אבל תרופות נרקוטיות הן סמים מסוכנים ביותר.

They may cause addiction, and they're lethal in overdose.

הן עלולות לגרום להתמכרות, ובמינון יתר - הן קטלניות.

In contrast, endorphins are not lethal in overdose,

לעומתן, האנדורפינים אינם קטלניים במנת-יתר,

and they're much less likely to cause addiction.

והם נוטים הרבה פחות לגרום להתמכרות.

So narcotics and endorphins probably activate mu opioid receptors

אז תרופות נרקוטיות ואנדורפינים מפעילים כנראה קולטני אופיואידים מיו

in different ways.

בדרכים שונות.

Now, if we could find drugs that activate mu opioid receptors

אילו יכולנו למצוא תרופות שמפעילות קולטני אופיואידים

in a way that resembles how endorphins activate them,

בדומה לאופן שבו האנדורפינים מפעילים אותם,

we might be able to treat physical and mental pain

אולי נוכל לטפל בכאב פיזי ונפשי

without some of the dangerous side effects of narcotics.

ללא חלק מתופעות הלוואי המסוכנות של התרופות הנרקוטיות.

And when my research team came to this conclusion,

וכשצוות המחקר שלי הגיע למסקנה זו,

I suddenly remembered what I had learned in Kandel's lab many, many years ago.

נזכרתי פתאום במה שלמדתי במעבדה של קנדל לפני הרבה מאוד שנים.

Some GPCRs can be activated by two different drugs at the same time.

ניתן להפעיל ג’י-פי-סי-אר מסוימים באמצעות שתי תרופות שונות בו-זמנית.

And when this happens,

וכשזה קורה,

the result may be different from what happens

התוצאה עשויה להיות שונה ממה שקורה

when they're activated by just one drug.

כשהם מופעלים באמצעות תרופה אחת בלבד.

So our research team then used molecular computing technologies

אז צוות המחקר שלנו השתמש בטכנולוגיות מיחשוב מולקולרי

to create a detailed virtual model of the human mu opioid receptor.

כדי ליצור מודל וירטואלי מפורט של הקולטן האנושי לאופיואידים מיו.

And then, with the help of programs known as molecular docking algorithms,

ואז, בעזרת תוכנות המכונות “אלגוריתמי עיגון מולקולרי“,

we screened thousands of existing drugs on a virtual model of the receptor.

ערכנו סינון של אלפי תרופות קיימות דרך מודל וירטואלי של הקולטן.

Eventually, we found a way to teach an old dog,

בסופו של דבר, מצאנו דרך ללמד כלב זקן --

that's the human mu opioid receptor,

הקולטן האנושי לאופיואידים --

some new tricks.

כמה תכסיסים חדשים.

We found two drugs that are not narcotics,

מצאנו שתי תרופות שאינן נרקוטיות,

and they work together in very, very small doses

שביחד, ובמינונים מאוד מאוד קטנים

to activate the human mu opioid receptor.

מפעילות את הקולטן האנושי לאופיואידים.

I'm not telling you their names,

אינני מגלה לכם את שמותיהן,

because we still have to run many tests and clinical trials

כי אנו עדיין צריכים לבצע בדיקות וניסויים קליניים רבים

before we can be certain

לפני שנוכל להיות בטוחים

that their combination does exactly what we think it does.

שהשילוב שלהן עושה בדיוק מה שאנו חושבים שהוא עושה.

But both of these drugs have been around for many, many years,

אבל שתי התרופות הללו קיימות שנים רבות,

and they've been used by millions of people.

והן שימשו מיליוני אנשים.

So we know that they're safe for humans.

אז ידוע לנו שהן בטוחות לבני אדם.

Here's our bottom line.

הנה השורה התחתונה שלנו.

Let's summarize what we've seen.

הבה נסכם את מה שראינו.

First and foremost, mental pain is real.

בראש ובראשונה, הכאב הנפשי הוא אמיתי.

It's hardwired into our brains.

זה מחווט במוח שלנו.

And mental pain is an essential part of mourning and depression and sadness.

והכאב הנפשי הוא חלק חיוני באבל, בדכאון ובעצב.

And when it gets severe enough, it can actually make people suicidal.

וכשהוא מחמיר דיו, הוא עלול לגרום לאנשים להתאבד.

Endorphins are brain's natural remedy for physical and mental pain,

אנדורפינים הם התרופה הטבעית של המוח לכאב פיזי ונפשי,

and they work mainly, not exclusively,

והם פועלים בעיקר, ולא באופן בלעדי,

but mainly by activating mu opioid receptors.

אלא בעיקר על ידי הפעלת קולטני אופיואידים מיו.

Now, narcotics also activate mu opioid receptors,

תרופות נרקוטיות מפעילות גם הן קולטני אופיואידים מיו,

but in a way that causes addiction and can lead to death.

אך באופן שגורם להתמכרות ועלול להוביל למוות.

And this is why narcotics are so dangerous.

ולכן, תרופות נרקוטיות כל כך מסוכנות.

New computational technologies have helped us identify two existing drugs

טכנולוגיות חישוביות חדשות עזרו לנו לזהות שתי תרופות קיימות

that together may treat physical and mental pain

שיכולות יחד לטפל בכאב פיזי ונפשי

without some of the severe side effects of narcotics.

ללא חלק מתופעות הלוואי החמורות של התרופות הנרקוטיות.

However, this is still a work in progress.

עם זאת, העבודה על כך עודנה בעיצומה.

It would be a few years before it may become an approved treatment.

תחלופנה שנים אחדות בטרם זה עשוי להפוך לטיפול מאושר.

But, and this is the last thing I'm going to say,

אבל, וזה הדבר האחרון שאומר,

regardless of drugs,

ללא קשר לתרופות,

you have the ability to help family and friends

יש לכם היכולת לעזור לבני משפחה ולחברים

who are in severe physical or mental pain.

שסובלים מכאבים פיזיים או נפשיים קשים.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)