How to Discover Your Authentic Self -- at Any Age | Bevy Smith | TED

תרגום: Naama Lieberman עריכה: zeeva livshitz

I am a late bloomer.

אני פרחתי מאוחר.

In fact, a friend of mine you may have heard of --

למעשה, חבר שלי, אולי שמעתם עליו -

Chris Rock --

כריס רוק -

he once called me the most late-blooming mofo he’d ever met.

הוא פעם קרא לי הבת *ונה הכי פורחת מאוחר שהוא פגש.

(Laughter)

(צחוק)

Now, some people might consider that snide,

אנשים אולי יחשבו שזה מעליב,

but I revel in it.

אבל אני מתה על זה.

I’m 55,

אני בת 55,

and I’m here in this curvy body as someone who has done the work,

ואני כאן בגוף מלא הקימורים הזה כמישהי שעשתה את העבודה,

lived the life

חיה את החיים

walked the walk in these very high heels --

צעדה בדרכה בעקבים המאוד גבוהים האלה --

(Laughter)

(צחוק)

and therefore is qualified to testify in the church

ולכן אני מוסמכת להעיד בכנסיה

and in the court of law

ובבית משפט

that it does, in fact, get greater later.

שבאמת, זה נעשה טוב יותר מאוחר יותר.

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים וקריאות עידוד)

Now coming to this realization wasn’t easy.

לא היה קל להגיע להבנה הזו.

At the age of 38, I was a very successful fashion advertising executive,

בגיל 38 הייתי בכירה מצליחה מאד בפרסום אופנה

and I was really living what most people considered a dream life.

ובאמת חייתי את מה שבעיני רוב האנשים הוא החלום.

I was jet-setting to fashion shows;

התעופפתי לי לתצוגות אופנה;

I was receiving free designer clothes;

קיבלתי בגדי מעצבים בחינם;

I was double-kissing my way across the globe.

פיזרתי נשיקות כפולות בכל העולם.

(Laughter)

(צחוק)

I was.

באמת.

And, you know, it was everything that I ever wanted it to be,

ואתם יודעים, זה היה כל מה שרציתי אי פעם

and then one day I realized I was only pretending to be happy.

ואז יום אחד הבנתי שאני רק מעמידה פנים שאני שמחה.

But I couldn’t blow up my good life in my prime earning years, right?

אבל לא יכולתי לפוצץ את החיים הטובים שלי בשנים הכי רווחיות, נכון?

Wrong.

לא נכון.

Which leads me to lessons my mother Lolly taught me.

מה שמוביל אותי לשיעורים שאימא שלי לאלי לימדה אותי.

Lolly’s number one lesson:

שיעור מספר אחת של לאלי:

don’t settle.

אל תתפשרי.

Don’t settle.

אל תתפשרי.

Now I’m aware that my well-paying, glamorous career

אני מודעת לזה שהמשכורת הגבוהה והקריירה הזוהרת שלי

is not exactly the humdrum, “I hate my job” stereotype

זה לא בדיוק הסטראוטיפ המצוי של “אני שונאת את העבודה שלי”

that most people equate with settling.

שרוב האנשים משווים אותו להתפשרות.

But it was a settle for me,

אבל זו הייתה פשרה בשבילי,

because when I actually did quit my job at the age of 38,

כי כשבאמת התפטרתי בגיל 38,

it was with the intention that every day be a great adventure.

זה היה בכוונה להפוך כל יום להרפתקה אדירה.

Now sometimes it was a very scary adventure,

לפעמים זו הייתה הרפתקה מפחידה מאד,

like being broke from the age of 40 to 45.

כמו להיות מרוששת מגיל 40 עד 45.

But even still, I wouldn’t trade that for the safe and settled version,

ועדיין, לא הייתי מחליפה את זה בגרסה הבטוחה והמיושבת,

because if I had, I would not be here with y’all today.

כי אם הייתי עושה את זה, לא הייתי אתכם כאן היום.

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים)

Yeah.

כן.

So you know how when you like, buck the system

אז אתם יודעים איך זה כשאתם כאילו מטלטלים את המערכת

and go against the status quo,

והולכים נגד הסטטוס קוו,

it makes people really uncomfortable?

זה גורם לאנשים להרגיש ממש לא בנוח?

And invariably, people will ask,

ותמיד אנשים ישאלו,

“Where do you get your confidence?”

“מאיפה הביטחון העצמי שלך?”

(Laughter)

(צחוק)

Now some people mean it as a compliment,

יש אנשים שמתכוונים לזה כמחמאה,

but very often it’s shady ...

אבל הרבה פעמים זה לא ברור...

(Laughter)

(צחוק)

and it's a silent judgment.

ויש בזה שיפוטיות שקטה.

And to those people,

ולאנשים האלה,

I respond with a quote from this Brooklyn poet you may have heard of,

אני עונה בציטוט של משורר מברוקלין שאולי שמעתם עליו,

Jay-Z.

ג’יי-זי.

(Laughter)

(צחוק)

“She get it from her mama.”

“היא קבלה את זה מאימא שלה“.

I am she,

אני זו היא,

and my mama is the epitome of a grown-ass woman:

ואימא שלי היא ההתגלמות המושלמת של אישה בוגרת ועצמאית:

someone who has always been very comfortable in her skin.

מישהי שתמיד הרגישה מאוד בנוח בעור של עצמה.

In 1965, my mom was 37 years old.

ב-1965, אימא שלי הייתה בת 37.

She already had one child,

כבר היה לה ילד אחד,

my big brother, Gerry,

אחי הגדול, ג’רי,

and she married my dad, but she kept her maiden name.

והיא התחתנה עם אבא שלי, אבל היא שמרה על שם הנעורים שלה.

And then she had my sister Stephanie and I back-to-back,

ואז נולדנו אחותי סטפני ואני אחת אחרי השנייה,

but she continued to work

אבל היא המשיכה לעבוד

because she refused to be beholden to my dad for money.

כי היא סרבה להיות תלויה כלכלית באבא שלי.

And I bet my mom was the only woman in our neighborhood

ואני מתערבת שאימא שלי הייתה האישה היחידה בשכונה שלנו

who cooked once a week.

שבישלה פעם בשבוע.

She made Sunday dinner.

ארוחת ערב ביום ראשון.

It was an extravaganza,

זו הייתה חגיגה מפוארת,

but that’s all she did.

אבל זה כל מה שהיא עשתה.

She cooked one day a week.

היא בישלה יום אחד בשבוע.

My mom is just amazing.

אימא שלי פשוט מדהימה.

And she also had this ability of talking to her children about real life

והייתה לה היכולת לדבר עם הילדים שלה על החיים האמתיים

and making sure that we understood the virtues of going your own way,

ולוודא שהבנו את הערך של עצמאות,

which is why I believe today at the age of 94,

ואני מאמינה שזו הסיבה שהיום בגיל 94,

and a recent widow,

אלמנה טרייה,

my mom is still carving out ways

אימא שלי עדיין מוצאת לה דרכים

to find and determine and define her own version of happiness.

לגלות ולהחליט ולהגדיר מה הגרסה שלה לאושר.

She cooks for herself.

היא מבשלת לעצמה.

She maintains her home exactly as she sees fit.

היא מחזיקה את הבית שלה בדיוק כמו שמתאים לה.

She enjoys champagne and R-rated films.

היא נהנית משמפניה ומסרטים למבוגרים בלבד.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

My mom has managed to maintain her glamour,

אימא שלי הצליחה לשמור על הזוהר שלה,

her sex appeal,

הסקס אפיל שלה,

you know, her independence.

אתם יודעים, העצמאות שלה.

And I really hope some of that rubs off on me.

ואני באמת מקווה שחלק מזה יעבור אלי.

You know, recently I’ve been thinking about one of the best lessons

לאחרונה אני חושבת על אחד השיעורים הכי טובים

that my mom ever taught me,

שאימא שלי לימדה אותי אי פעם,

which is the literal beauty in aging.

וזה היופי המילולי שבהזדקנות.

Now, we all know that Black don’t crack, right?

כולנו יודעים ששחור לא מתקמט, נכון?

OK...

אוקיי...

Black don’t crack.

שחור לא מתקמט.

So at the age of 50, my mom could have easily passed for the age of 35.

אז בגיל 50, אימא שלי בקלות נראתה כמו בת 35.

And you know, that’s back during the time when people --

אתם יודעים, זה היה בזמן כשאנשים --

women were really coy about their age.

נשים היו ביישניות מאד לגבי הגיל שלהן.

“Oh, a lady never tells her age.”

“או, גברת אף פעם לא מגלה את הגיל שלה“.

My mom never subscribed to that.

אימא שלי אף פעם לא הסכימה עם זה.

She was always proud of her age.

היא תמיד הייתה גאה בגיל שלה.

As a matter of fact,

למען האמת,

she believes you may not tell your age,

היא מאמינה שאולי את לא מגלה מה הגיל שלך,

but your hands and your neck will.

אבל הידיים והצוואר שלך כן.

(Laughter)

(צחוק)

So make peace with aging,

אז תשלימו עם ההזדקנות,

or prepare for an entire wardrobe of gloves and turtlenecks.

או שתתכוננו למלתחה שלמה של כפפות וחולצות גולף.

(Laughter)

(צחוק)

Yeah, my mom has always done these wonderful things like that,

כן, אימא שלי תמיד עשתה דברים נפלאים כאלה,

but I wish she could rub off on everyone

אבל הלוואי שלכולם היה את זה

because I feel like now I’m looking at even 20-somethings

כי אני מרגישה שעכשיו אני מסתכלת אפילו על בני עשרים ומשהו

who have a fear of aging.

שמפחדים להזדקן.

I watch them on social media,

אני רואה אותם ברשתות החברתיות,

like, you know, compulsively practiclng the latest 10-second dance craze,

מתאמנים בכפייתיות על ריקוד שהוא הטירוף החדש שיחזיק 10 שניות

and it feels like their angsty

וזה נראה שהם חרדתיים

and asking, “Is that all there is?”

ושואלים “זה כל מה שיש?”

And I just want to yell,

ואני פשוט רוצה לצעוק,

“Yes, that is all there is if all you’re going to do is settle

“כן, זה כל מה שיש אם כל מה שתעשי זה להתפשר

for dancing to someone else’s TikTok beat!”

על ריקוד לקצב הטיק-טוק של מישהו אחר!”

(Laughter)

(צחוק)

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים)

Settling is very insidious.

התפשרות זה דבר ערמומי ומטעה.

It keeps us dancing on this string,

זה גורם לנו לרקוד על חוט דק,

waiting for this elusive, better day to miraculously appear.

לחכות ליום חמקמק, טוב יותר, שיופיע באורח פלא.

Now thanks to Lolly’s tutelage, that’s not my story.

הודות לחינוך של לאלי, זה לא הסיפור שלי.

In fact, I take each day as it comes

למען האמת, אני לוקחת כל יום בנפרד

but I try to make it better than the last.

אבל מנסה שיהיה טוב יותר מהקודם.

So, you know, I’m single ...

אז, אתם יודעים, אני רווקה...

but I’m always ready to mingle.

ותמיד פנויה להצעות.

(Laughter)

(צחוק)

I’m an entrepreneur,

אני יזמית,

but I keep multiple revenue streams.

אבל אני שומרת על כמה ערוצי הכנסה.

I’m a solo traveler,

אני מטיילת לבד,

which means I’ve done the sepia version of “Eat, Pray, Love” on six continents.

זאת אומרת שעשיתי את הגרסה החומה של “לאכול, להתפלל, לאהוב” בשש יבשות.

Because I don’t settle.

כי אני לא מתפשרת.

What that means is that I also don’t second-guess my decisions,

זה גם אומר שאני לא מפקפקת בהחלטות שלי,

and I’m also not worried about my future

ואני גם לא מודאגת לגבי העתיד שלי

because I’m firmly rooted in the present.

כי אני נטועה חזק בהווה.

Settling is a really sinister thing.

התפשרות זה דבר מרושע ממש.

It will keep you up at night tossing and turning,

זה ישאיר אתכם ערים בלילה מתגלגלים במיטה,

trying to figure out why

מנסים להבין למה

and trying to answer that age-old question of “Is that all there is?”

מנסים לענות על השאלה העתיקה “זה כל מה שיש?”

Personally, I don’t have time for that,

באופן אישי, אין לי זמן לזה,

because the only time I want to be kept up all night long tossing and turning

כי המקרה היחיד שבו אני רוצה להישאר ערה כל הלילה ולהתגלגל במיטה

is when I’m in the company of a fine-ass man.

זה בחברתו של גבר חתיך הורס.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים)

That's it.

זהו זה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I wish I could tell you guys

הלוואי שיכולתי להגיד לכם

that I learned all these valuable lessons from Lolly

שלמדתי את כל השיעורים החשובים האלה מלאלי

and they were instilled in me and it was great,

והם מוטמעים בי ושזה נהדר,

but alas, I am a late bloomer in all regards.

אבל חבל, פרחתי מאוחר בכל המובנים.

So I had to learn a couple of lessons from the era of Bitchy Bevy.

נאלצתי ללמוד כמה שיעורים מהעידן של בווי הביצ’ית.

What kind of person has 10 assistants in five years?

לאיזה בן אדם יש 10 עוזרים בחמש שנים?

Bitchy Bevy, that’s who.

לבווי הביצ’ית.

(Laughter)

(צחוק)

Now I didn’t start out my career with a toxic attitude.

לא התחלתי את הקריירה שלי בגישה רעילה.

No, initially I was really happy to be in the fashion industry.

לא, בהתחלה ממש שמחתי להיות בתעשיית האופנה.

You know, but then I began to compare my trajectory to others,

אבל אז התחלתי להשוות את המסלול שלי לאחרים,

and I also began to feel burned out

וגם התחלתי להרגיש שחיקה

because I was burdened by these personas that I had created

כי העיקו עלי הפרסונות האלה שיצרתי לעצמי

that were allegedly going to help me progress in my career.

שהיו אמורות לעזור לי להתקדם בקריירה.

I made a couple of mistakes.

עשיתי כמה טעויות.

One, I thought that being snarky was a good career move.

אחת, חשבתי שלקטול אחרים זה מהלך טוב לקריירה.

It wasn’t.

זה לא.

I also thought I look good in the color brown.

גם חשבתי שאני נראית טוב בצבע חום.

I actually don’t.

אני בעצם לא.

(Laughter)

(צחוק)

Yeah.

כן.

(Laughter)

(צחוק)

And, you know, I just --

ואתם יודעים, אני פשוט --

in my dream montage,

בתסריט החלומות שלי,

I wanted to get away from Bitchy Bevy.

רציתי להתרחק מבווי הביצ’ית.

I wanted to get away from the color brown.

רציתי להתרחק מהצבע החום.

And so in the movie version of my life,

אז בסרט של החיים שלי,

as soon as I quit my job,

ברגע שאני מתפטרת,

I’m a yoga guru.

אני גורו יוגה.

I’m extremely limber and very happy.

אני גמישה נורא ושמחה מאד.

Come to think of it though, guys,

אבל כשחושבים על זה,

I’m actually limber and happy right now.

אני גמישה ושמחה עכשיו.

But I would be lying --

אבל אני אשקר אם אומר --

and I believe it is against international law

ואני מאמינה שזה מנוגד לחוק הבין-לאומי

to lie during a TED Talk --

לשקר בהרצאת TED --

(Laughter)

(צחוק)

so I’m not going to do that.

אז אני לא אעשה את זה.

And as a matter of fact, my insecurities popped back up as late as last year.

למען האמת, חוסר הביטחון שלי קפץ שוב בשנה שעברה.

I was minding my business, as one does, perusing social media,

הייתי עסוקה בענייני, כמו שקורה, מדפדפת ברשתות חברתיות,

and I saw people excelling in a space

וראיתי אנשים מצטיינים בתחום

where I, you know, traditionally had a lot of success.

שבו, באופן מסורתי, הצלחתי מאד.

So I’m looking at it and I’m like,

אז אני מסתכלת על זה וכאילו,

“Well, why the hell they ain’t call me for that job?”

“טוב, למה לעזאזל לא מזמינים אותי לעבודה הזו?”

And I have this, like, angst,

ויש לי מן חרדה

and then I realize they didn’t call me for that job

ואז אני מבינה שלא נתנו לי את העבודה

because you already said you didn’t want that job.

כי כבר אמרת שאת לא רוצה אותה.

You told the universe you weren’t into working like that.

אמרת ליקום שאת לא עובדת ככה.

You don’t want a job --

את לא רוצה עבודה --

I really don’t.

אני באמת לא.

(Laughter)

(צחוק)

I’m not into it.

אני לא בעניין.

So...

אז...

that’s why it happened.

זו הסיבה שזה קרה.

And what I realize is that intellectually I had grown and evolved,

והבנתי שמבחינה אינטלקטואלית גדלתי והתפתחתי,

but emotionally ...

אבל רגשית...

I was Tom Petty

הייתי טום פטי (נשמע כמו קטנוני)

and I was living in “Petticoat Junction.”

וחייתי ב“עיר הקטנונים“.

(Laughter)

(צחוק)

I told y’all that brown doesn’t look good on me;

אמרתם לכם כבר שחום לא מתאים לי;

petty looks even worse.

קטנוניות נראית אפילו עוד יותר גרוע.

It’s not my shade.

זה לא הגוון שלי.

And so what I wound up having to do was really get a grip.

אז הייתי חייבת לתפוס את עצמי בידיים.

I had to assess a few things about myself,

הייתי צריכה להעריך כמה דברים בקשר לעצמי,

and I decided to do a little self-help ritual called ...

והחלטתי לעשות טקס עזרה-עצמית שנקרא...

“Take a note, give a note.”

“לשים לב, לתת לב“.

It’s easy.

זה קל.

When you see someone having something that you believe you deserve,

כשאת רואה שלמישהו יש משהו שלדעתך מגיע לך,

you take a note.

את שמה לב.

You ask yourself a few questions.

את שואלת את עצמך כמה שאלות.

Is it something that you really want?

האם זה משהו שאת באמת רוצה?

Perhaps that person is better suited than you are for that.

אולי זה מתאים יותר לאדם השני מאשר לך.

Does the universe --

האם היקום --

is the universe conspiring for you to have that?

האם היקום מאפשר לך להשיג את זה?

Really kind of try and be honest with who you are

באמת לנסות ולהיות כנה בקשר למי שאת

and where you’re at in life.

ואיפה את בחיים.

Once you do that, you take a deep breath --

אחרי שאת עושה את זה, את נושמת עמוק --

(Inhales)

(שואפת)

and you say, “Their wins have nothing to do with my worthiness.”

ואומרת “הניצחונות שלהם לא קשורים לערך שלי“.

And then you’re ready to give a note.

ואז את מוכנה לתת לב.

You go on social media,

את נכנסת למדיה חברתית,

and you say congratulations.

ואת אומרת מזל טוב.

Or my personal favorite,

או האהוב עלי ביותר,

you pick up the phone, like it’s the 20th century,

את מרימה טלפון כאילו שזו המאה ה-20,

and you say, “Congratulations,

ואת אומרת “מזל טוב,

kudos, you did that, Al!

כל הכבוד, עשית את זה!

You go, girl!”

אין כמוך!”

You do all the things.

את עושה הכול.

Instantly you feel like a better human being

מיד את מרגישה כמו בן אדם טוב יותר

because you have actually extended grace.

כי עשית למישהו חסד.

You’ve extended grace.

עשית חסד.

You’ve extended grace to someone else.

עשית חסד עם מישהו אחר.

And I believe that when you remove malice from your heart,

ואני מאמינה שכשמסירים רוע מהלב,

not only do you feel better, you look better.

לא רק מרגישים טוב יותר, גם נראים טוב יותר.

I think you lose your frown lines and your wrinkles lessen

אני חושבת שאת מאבדת את קמטי הזעף ויש לך פחות קמטים

and your age spots disappear.

וכתמי הגיל נעלמים.

I believe it’s better than Botox,

אני מאמינה שזה יותר טוב מבוטוקס,

extending grace.

לעשות חסד.

I do.

באמת.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Yeah.

כן.

No, but let me get back to the note thing.

אבל תנו לי לחזור לתשומת לב.

So one of my favorite notes is from Willie Shakespeare.

אחד מהציטוטים האהובים עלי הוא של ווילי שייקספיר.

“To thine own self be true.”

“הייה-נא אמיתי לעצמך“.

Now we’ve all read self-help books,

כולנו קראנו ספרי עזרה עצמית,

and the first line of defense is always “Be your most authentic self.”

וקו ההגנה הראשון הוא תמיד להיות “העצמי האותנטי ביותר“.

And I believe in that.

ואני מאמינה בזה.

I believe that nobody can be you but you,

אני מאמינה שאף אחד לא יכול להיות את חוץ ממך,

so you might as well show up and show out.

אז עדיף כבר שתופיעי ותזרחי.

But here’s the quandary that the bard never put forth.

אבל הנה החידה שהמשורר מעולם לא פתר.

What if you don’t really know who you are because you suppressed your inner self?

מה אם את לא באמת יודעת מי את כי הדחקת את העצמי הפנימי שלך?

You’ve suppressed the core of you.

הדחקת את הליבה שלך.

You’ve suppressed the best parts of you

הדחקת את החלקים הטובים ביותר שלך

because you took on these other identities and these personas

כי שמת על עצמך זהויות ודמויות אחרות

in an effort to make your life better.

במאמץ לשפר את החיים שלך.

Because, you know, we all buy into some things

כי כולנו מאמינים בדברים מסוימים

about what we’re supposed to be doing and who we’re supposed to be.

על מה שאנחנו אמורים לעשות ומי אנחנו אמורים להיות.

So what if you squelch that?

מה אם חנקת את זה?

Because I know I had to excavate to dig up a Little Brown Bevy.

כי אני יודעת שהייתי צריכה לחפור עמוק כדי להוציא את בווי הקטנה.

But the way I found her was with three questions.

מצאתי אותה בעזרת שלוש שאלות.

Who am I at my core?

מי אני במהות שלי?

How am I being perceived?

איך תופסים אותי?

How would I like to be perceived?

איך אני רוצה שיתפסו אותי?

Who am I at my core?

מי אני במהות שלי?

At my core I’m looking to authentically connect with people.

במהות שלי אני מחפשת קשר אותנטי עם אחרים.

I don't like a cursory, you know, interaction,

אני לא אוהבת אינטראקציות רדודות,

and I do not believe in networking.

ואני לא מאמינה בנטוורקינג.

I like an authentic connection.

אני אוהבת קשר אותנטי.

I’m also curious and I’m adventurous

אני גם סקרנית והרפתקנית

and I’m kind

ואני נחמדה

and I’ve got big dreams.

ויש לי חלומות גדולים.

How am I being perceived?

איך תופסים אותי?

Well, y’all know the nickname, Bitchy Bevy ...

טוב, שמעתם על הכינוי בווי הביצ’ית...

so, duh.

אז, כן.

But here’s the problem.

אבל הנה הבעיה.

There’s a lot of power in that persona,

יש המון כוח בפרסונה הזו,

and I actually really enjoyed it for a time, you know,

ובאמת נהניתי מזה לזמן מה,

because you can make a lot of money being a bitch,

כי אפשר להרוויח מלא כסף כשאת ביצ’ית,

especially in fashion.

במיוחד באופנה.

(Laughter)

(צחוק)

But it’s also incredibly lonely and isolating,

אבל זה גם נורא בודד ומנותק,

and I didn’t want to live that life anymore.

ולא רציתי את החיים האלה יותר.

And so I decided to change my life.

אז החלטתי לשנות את החיים שלי.

And I left all of that alone.

ועזבתי את כל זה.

I really did, like, just change my spirit.

באמת, כאילו, שיניתי את הרוח שלי.

And leaving fashion obviously helped.

ולעזוב את תחום האופנה עזר כמובן.

And when I did that,

כשעשיתי את זה,

all of a sudden, I let Little Brown Bevy out to play.

פתאום נתתי לבווי החומה הקטנה לצאת לשחק.

Little Brown Bevy.

בווי החומה הקטנה.

I love her so much.

אני אוהבת אותה כל כך.

Little Brown Bevy is a nerdy girl,

בווי החומה הקטנה היא ילדה חנונית,

and so I let my nerdy pursuits come out to play.

אז נתתי לנטיות החנוניות שלי לצאת ולשחק.

I must have joined every museum on Museum Mile in New York City.

ביקרתי בכל מוזיאון בשדרת המוזיאונים בניו יורק.

I began to travel the world

התחלתי לטייל בעולם

just to look at architecture I had always dreamed of.

רק כדי לראות אדריכלות שתמיד חלמתי עליה.

I learned how to be alone without being lonely.

למדתי איך להיות לבד בלי להיות בודדה.

My spirit shifted.

הרוח שלי השתנתה.

I became a better person.

נעשיתי אדם טוב יותר.

You can ask people --

אפשר לשאול אנשים --

I became a better person.

נעשיתי אדם טוב יותר.

And now I get to stand here in front of you guys

ועכשיו אני עומדת לפניכם

with no bravado,

בלי פוזות,

with nothing to prove,

בלי שום דבר להוכיח,

I tell you, with nothing to prove.

אני אומרת לכם, אין לי שום דבר להוכיח.

I’m not trying to prove nothing to y’all.

אני לא מנסה להוכיח לכם כלום.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Cheers and applause)

(מחיאות כפיים וקריאות)

Thank you.

תודה.

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים)

I have an open heart.

הלב שלי פתוח.

And I can’t even believe

ואני אפילו לא מאמינה

that Little Brown Bevy from 150th Street and Eighth Avenue,

שבווי החומה הקטנה מרחוב 150 והשדרה השמינית,

from the hamlet of Harlem,

משכונת הארלם,

is now an award-winning radio and TV host,

היא עכשיו מנחת רדיו וטלוויזיה זוכת פרסים,

an author,

סופרת,

an actress,

שחקנית,

a creative consultant.

יועצת יצירתית.

I would do all those things for free.

הייתי עושה את כל הדברים האלה בחינם.

But here’s the thing.

אבל הנה הקטע.

I ain’t cheap, and I’m definitely not free,

אני לא זולה, ואני בטח לא בחינם,

so don't get any ideas.

אז שלא יהיו לכם רעיונות.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But I am here in this “Mama I made it” moment

אבל אני כאן ברגע של “אימא, הצלחתי”

as someone who can show up as her most Bevyest self

כמישהי שיכולה להיות הכי בווי שיש

because I’ve done the work.

כי עשיתי את העבודה.

Yeah, my most Bevyest self.

כן, אני הכי בווי שיש.

So, you know, I’m going to show up --

אז, אני הולכת לתת הופעה --

some of you’ve met me --

חלקכם פגשתם אותי --

you know I’m vibrant and boisterous, AKA loud.

אתם יודעים שאני צבעונית ונמרצת, כלומר צעקנית.

OK, you know that I’m going to show up,

טוב, אתם יודעים שבאתי לתת הופעה,

and I’ve got a pep in my high heel, red-bottom step.

ויש לי ניתור בצעדים שלי בעקב הגבוה עם הסוליה האדומה.

I do have heaving cleavage.

ויש לי מחשוף דרמטי.

(Laughter)

(צחוק)

And I’ve got a tell-it-like-it-is approach to life

ויש לי גישה לחיים של תגידי-את-זה-כמו-שזה

that’s always dosed with a ladle of love.

שתמיד מעורבת בכף גדושה של אהבה.

It took me 55 years to get here.

לקח לי 55 שנים להגיע לכאן.

So, Chris Rock, you’re right.

אז, כריס רוק, אתה צודק.

I’m a late bloomer.

אני פורחת מאוחר.

And that’s OK.

וזה בסדר.

Because I’m right on time,

כי אני בדיוק בזמן,

Because it gets greater later.

כי זה נעשה טוב יותר מאוחר יותר.

Thank you.

תודה.

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים וקריאות עידוד)