Golan Levin makes art that looks back at you

מתרגם: Or Smarli מבקר: Shaike Katz

Hello! My name is Golan Levin.

שלום! שמי גולן לוין.

I'm an artist and an engineer,

אני אמן ומהנדס.

which is, increasingly, a more common kind of hybrid.

שבהדרגה הופכת להכלאה נפוצה יותר ויותר.

But I still fall into this weird crack

אבל אני עדיין נופל בחרך מוזר

where people don't seem to understand me.

כזה שאנשים לא ממש מבינים אותי.

And I was looking around and I found this wonderful picture.

וחיפשתי יום אחד ומצאתי את התמונה הנפלאה הזאת.

It's a letter from "Artforum" in 1967

זה מכתב מתוך מגזין "ארט-פורום" בשנת 1967

saying "We can't imagine ever doing a special issue

שאומר "אנחנו לא יכולים לדמיין שאי פעם נוציא גיליון מיוחד

on electronics or computers in art." And they still haven't.

בנושא אלקטרוניקה או מחשבים באומנות". והם עדיין לא עשו את זה...

And lest you think that you all, as the digerati, are more enlightened,

ואם אתם חושבים שכולכם, אליטת תעשיית המחשבים, נאורים יותר,

I went to the Apple iPhone app store the other day.

נכנסתי לחנות תוכנות המקוונת של iPhone לפני כמה זמן.

Where's art? I got productivity. I got sports.

איפה קטגוריית אומנות? מצאתי קטגוריית פרודוקטיביות, ספורט.

And somehow the idea that one would want to make art for the iPhone,

ואיכשהו, הרעיון שמישהו ירצה ליצור אומנות לiPhone,

which my friends and I are doing now,

מה שאני וחבריי עושים עכשיו,

is still not reflected in our understanding

עדיין לא משתקף בהבנה שלנו

of what computers are for.

על מהו ייעודם של המחשבים.

So, from both directions, there is kind of, I think, a lack of understanding

אז משני הכיוונים, יש סוג של... אני חושב, חוסר הבנה

about what it could mean to be an artist who uses the materials

לגבי מה המשמעות של להיות אמן שמשתמש בחומרים

of his own day, or her own day,

של זמנו שלו, או של זמנה שלה.

which I think artists are obliged to do,

שלפי דעתי אמנים מחויבים לכך,

is to really explore the expressive potential of the new tools that we have.

ללחקור באמת את פוטנציאל הביטוי של הכלים החדשים שיש לנו.

In my own case, I'm an artist,

במקרה הפרטי שלי, אני אמן,

and I'm really interested in

ואני מאוד מתעניין

expanding the vocabulary of human action,

בהרחבת "אוצר המילים" של הפעולה האנושית,

and basically empowering people through interactivity.

ובעצם להעצים אנשים דרך אינטראקטיביות.

I want people to discover themselves as actors,

אני רוצה שאנשים יגלו את עצמם כשחקנים,

as creative actors, by having interactive experiences.

כשחקנים יצירתיים, כתוצאה מהתנסויות אינטראקטיביות.

A lot of my work is about trying to get away from this.

הרבה מהעבודה שלי היא ניסיון להתחמק מזה:

This a photograph of the desktop of a student of mine.

זאת תמונה של שולחן העבודה של סטודנט שלי.

And when I say desktop, I don't just mean

וכשאני אומר שולחן עבודה, אני מתכוון לא רק

the actual desk where his mouse has worn away the surface of the desk.

לשולחן עצמו, איפה שהעכבר שלו שחק את משטח השולחן.

If you look carefully, you can even see

אם תסתכלו טוב, תוכלו אפילו לראות

a hint of the Apple menu, up here in the upper left,

רמז מהתפריט של Apple, כאן בצד שמאל למעלה,

where the virtual world has literally

במקום שבו העולם הוירטואלי חדר

punched through to the physical.

הלכה למעשה לתוך העולם הפיזי.

So this is, as Joy Mountford once said,

אז זה בעצם, כמו שג'וי מונטפורד אמר פעם,

"The mouse is probably the narrowest straw

"העכבר הוא כנראה הקשית הצרה ביותר

you could try to suck all of human expression through."

דרכה אתה יכול לנסות לשאוב את כל ההבעה האנושית."

(Laughter)

(צחוק)

And the thing I'm really trying to do is enabling people to have more rich

והדבר שאני באמת מנסה לעשות הוא לאפשר לאנשים

kinds of interactive experiences.

סוגים מגוונים יותר של חוויות אינטראקטיביות.

How can we get away from the mouse and use our full bodies

איך אנחנו יכולים להתחמק מהשימוש בעכבר ולהשתמש בכל הגוף שלנו

as a way of exploring aesthetic experiences,

כדרך לחקור חוויות אסתטיות,

not necessarily utilitarian ones.

לאו דווקא כאלה עם תועלת.

So I write software. And that's how I do it.

אני כותב תוכנות. וככה אני עושה את זה.

And a lot of my experiences

והרבה מההתנסויות שלי

resemble mirrors in some way.

דומות למראות בדרך מסויימת.

Because this is, in some sense, the first way,

בגלל שזה, במובן מסויים, הדרך הראשונה,

that people discover their own potential as actors,

שבה אנשים מגלים את הפוטנציאל שלהם כשחקנים,

and discover their own agency.

ומגלים את היכולת שלהם.

By saying "Who is that person in the mirror? Oh it's actually me."

בכך שאומרים "מי הוא האדם שבמראה? אהה זה בעצם אני."

And so, to give an example,

וכדי לתת דוגמא:

this is a project from last year,

זה פרוייקט משנה שעברה

which is called the Interstitial Fragment Processor.

שנקרא "מעבד החלק שבמרווח".

And it allows people to explore the negative shapes that they create

והוא מאפשר לאנשים לחקור את תשליל הצורות שהם יוצרים

when they're just going about their everyday business.

כשהם רק מתעסקים בעניינים היום-יומיים שלהם.

So as people make shapes with their hands or their heads

כך כשאנשים יוצרים צורות עם הידיים והראש

and so forth, or with each other,

וכו' , או אחד עם השני,

these shapes literally produce sounds and drop out of thin air --

הצורות האלה ממש מפיקות קולות ונופלות מהאוויר.

basically taking what's often this, kind of, unseen space,

ככה לוקחים מה שבדרך כלל הוא סוג של חלל בלתי נראה,

or this undetected space, and making it something real,

או חלל שלא התגלה, ויוצרים ממנו דבר מציאותי,

that people then can appreciate and become creative with.

שאנשים יכולים להעריך ולהיות יצירתיים איתו.

So again, people discover their creative agency in this way.

אז שוב, כך אנשים מגלים את היכולת היצירתית שלהם.

And their own personalities come out

והאישיות שלהם עצמם יוצאת החוצה

in totally unique ways.

בדרכים ייחודיות לחלוטין.

So in addition to using full-body input,

אז בנוסף לקלט דרך כל הגוף,

something that I've explored now, for a while,

משהו שאני חוקר, כבר זמן מה,

has been the use of the voice,

הוא השימוש בקול,

which is an immensely expressive system for us, vocalizing.

שהוא מערכת מאד הבעתית בשבילנו, כשאנחנו מדברים.

Song is one of our oldest ways

שירה היא אחת הדרכים העתיקות שלנו

of making ourselves heard and understood.

לגרום לעצמנו להישמע ולהיות מובנים.

And I came across this fantastic research by Wolfgang Köhler,

ונתקלתי במחקר הנפלא הזה של וולפגנג קולר (פסיכולוג גרמני),

the so-called father of gestalt psychology, from 1927,

שנחשב לאבי פסיכולוגיית הגשטלט (צורה), משנת 1927,

who submitted to an audience like yourselves

שהציג לקהל כמוכם

the following two shapes.

את שתי הצורות הבאות:

And he said one of them is called Maluma.

והוא אמר שאחת מהן נקראת מאלומה (Maluma)

And one of them is called Taketa. Which is which?

ולשניה קוראים טאקטה (Taketa). איזה מהן היא מי?

Anyone want to hazard a guess?

מישהו רוצה לנחש ?

Maluma is on top. Yeah. So.

מאלומה היא העליונה. כן. אז,

As he says here, most people answer without any hesitation.

כפי שהוא אומר כאן, רוב האנשים עונים בלי להסס.

So what we're really seeing here is a phenomenon

אז הדבר שאנחנו רואים כאן הוא תופעה

called phonaesthesia,

שנקראת פונאסטזיה (ענף בבלשנות),

which is a kind of synesthesia that all of you have.

שהוא סוג של סינסטזיה (ערבוב חושי) שקיימת אצל כולכם.

And so, whereas Dr. Oliver Sacks has talked about

וכך, בעוד שד"ר אוליבר סאקס (נוירולוג וסופר בריטי) דיבר על

how perhaps one person in a million

איך שאולי לאחד מתוך מיליון אנשים

actually has true synesthesia,

יש סינסטזיה אמיתית,

where they hear colors or taste shapes, and things like this,

כאשר הוא "שומע" צבעים או "טועם" צורות, וכדומה...

phonaesthesia is something we can all experience to some extent.

פונאסטזיה היא תופעה שכולנו יכולים לחוות עד מידה מסויימת.

It's about mappings between different perceptual domains,

מדובר במיפויים בין מרחבים שונים של תפיסה.

like hardness, sharpness, brightness and darkness,

כמו קַשְׁיוּת, חדות, בהירות וחשכה,

and the phonemes that we're able to speak with.

והפונמות (היחידה הקטנה ביותר בהגיה) איתן אנחנו יכולים לדבר.

So 70 years on, there's been some research where

אז, במשך 70 שנה נעשה מחקר מסוים בו

cognitive psychologists have actually sussed out

פסיכולוגים קוגניטיבים (הכרתיים) למעשה הסיקו

the extent to which, you know,

את המידה, זאת אומרת,

L, M and B are more associated with shapes that look like this,

שבה האותיות L,M ו-B נקשרות יותר לצורות שנראות כך:

and P, T and K are perhaps more associated with shapes like this.

ואילו האותיות P,T ו-K כנראה יותר נקשרות לצורות כמו אלה:

And here we suddenly begin to have a mapping between curvature

וכאן, אנחנו פתאום מתחילים לקבל מיפוי בין עקמימות

that we can exploit numerically,

שמהם אנחנו יכולים להפיק מידע מספרי,

a relative mapping between curvature and shape.

מיפוי היחסים בין עקמימות וצורה

So it occurred to me, what happens if we could run these backwards?

אז עלה בדעתי: מה קורה אם היינו מריצים את אלה הפוך ?

And thus was born the project called Remark,

וכך נולד הפרוייקט שנקרא "Remark" (הערה),

which is a collaboration with Zachary Lieberman

שהוא שיתוף פעולה עם זאקרי ליברמן

and the Ars Electronica Futurelab.

ו- Ars Electronica Futurelab.

And this is an interactive installation which presents

וזה התקן אינטרקטיבי שמציג

the fiction that speech casts visible shadows.

את הפיקציה שדיבור מטיל צללים נראים לעין.

So the idea is you step into a kind of a magic light.

אז הרעיון הוא שאתה נכנס למעין אור קסום

And as you do, you see the shadows of your own speech.

וכאשר אתה נכנס, אתה רואה צללים של הדיבור של עצמך.

And they sort of fly away, out of your head.

והם כאילו עפים להם, מתוך הראש שלך.

If a computer speech recognition system

ואם מערכת זיהוי קולי של מחשב

is able to recognize what you're saying, then it spells it out.

מסוגלת לזהות מה שאתה אומר, אז היא מאייתת את זה

And if it isn't then it produces a shape which is very phonaesthetically

ואם היא לא אז היא מפיקה צורה שמבחינה פונאסטזית מאוד

tightly coupled to the sounds you made.

קרובה לקולות שאתה מפיק.

So let's bring up a video of that.

אז בואו נעלה את הוידאו של זה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thanks. So. And this project here,

תודה. אז. והפרוייקט הזה פה,

I was working with the great abstract vocalist, Jaap Blonk.

עבדתי עם הזמר האבסטרקטי המעולה , יאפ בלונק.

And he is a world expert in performing "The Ursonate,"

והוא מומחה בעל שם עולמי בביצוע "The Ursonate",

which is a half-an-hour nonsense poem

שהיא שיר איגיון (נונסנס) בן חצי שעה

by Kurt Schwitters, written in the 1920s,

שנכתב על ידי קורט שוויטרס (אמן גרמני) בשנות ה-20.

which is half an hour of very highly patterned nonsense.

שהיא חצי שעה של איגיון בעל תבנית מאוד ברורה.

And it's almost impossible to perform.

וזה כמעט בלתי אפשרי לביצוע,

But Jaap is one of the world experts in performing it.

אבל יאפ הוא בין המומחים היחידים בעולם בביצוע השיר.

And in this project we've developed

ובפרוייקט הזה פיתחנו

a form of intelligent real-time subtitles.

סוג של כתוביות אינטיליגנטיות בזמן אמת.

So these are our live subtitles,

אז אלו הם הכתוביות-בשידור-חי שלנו,

that are being produced by a computer that knows the text of "The Ursonate" --

שמופקות על ידי מחשב שיודע את הטקסט של "The Ursonate" ,

fortunately Jaap does too, very well --

למרבה המזל, יאפ יודע גם, טוב מאוד.

and it is delivering that text at the same time as Jaap is.

והוא מציג את הטקסט בוא זמנית עם יאפ.

So all the text you're going to see

כל הטקסט שאתם עומדים לראות

is real-time generated by the computer,

מופק בזמן אמת על ידי המחשב,

visualizing what he's doing with his voice.

מדמה את מה שהוא עושה עם הקול שלו.

Here you can see the set-up where there is a screen with the subtitles behind him.

כאן אתם יכולים לראות את התפאורה כאשר יש מסך עם הכתוביות מאחוריו.

Okay. So ...

טוב. אז...

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The full videos are online if you are interested.

הסרטונים המלאים נמצאים ברשת אם אתם מעוניינים.

I got a split reaction to that during the live performance,

קיבלתי תגובות מעורבות לזה בזמן ההופעה החיה,

because there is some people who understand

בגלל שישנם אנשים שמבינים

live subtitles are a kind of an oxymoron,

שכתוביות בזמן אמת הם סוג של אוקסימורון (ניגוד).

because usually there is someone making them afterwards.

בגלל שבדרך כלל יש מישהו שמכין אותן לאחר מכן.

And then a bunch of people who were like, "What's the big deal?

וגם קבוצת אנשים שאומרים כאילו, "מה הביג דיל ?

I see subtitles all the time on television."

אני רואה כתוביות כל הזמן בטלוויזיה."

You know? They don't imagine the person in the booth, typing it all.

אתם יודעים, הם לא מדמיינים לעצמם את האדם בתא שלו, מקליד את כל זה.

So in addition to the full body, and in addition to the voice,

אז בנוסף לגוף כולו , ובנוסף לקול,

another thing that I've been really interested in,

דבר אחר שאני מאוד מתעניין בו,

most recently, is the use of the eyes,

ממש לאחרונה, הוא השימוש בעיניים,

or the gaze, in terms of how people relate to each other.

או המבט, במונחים של איך אנשים מתקשרים אחד לשני.

It's a really profound amount of nonverbal information

זו כמות משמעותית של אינפורמציה א-ורבלית

that's communicated with the eyes.

שמתוקשרת בעזרת העיניים.

And it's one of the most interesting technical challenges

וזה אחד מהאתגרים הטכניים המעניינים ביותר

that's very currently active in the computer sciences:

שמאוד פעיל עכשיו במדעי המחשב.

being able to have a camera that can understand,

היכולת שתהיה מצלמה שתוכל להבין

from a fairly big distance away,

ממרחק גדול למדי,

how these little tiny balls are actually pointing in one way or another

איך הכדורים הקטנים האלה (גלגל העין) ממש מצביעים בכיוון כזה או אחר,

to reveal what you're interested in,

ולחשוף במה אתה מתעניין,

and where your attention is directed.

ולאן תשומת הלב שלך מכוונת.

So there is a lot of emotional communication that happens there.

אז יש הרבה תקשורת רגשית שמתרחשת שם.

And so I've been beginning, with a variety of different projects,

אז התחלתי, על ידי מגוון פרוייקטים שונים,

to understand how people can relate to machines with their eyes.

להבין איך אנשים יכולים להתקשר עם מכונות בעזרת העיניים.

And basically to ask the questions:

ובעצם לשאול את השאלות,

What if art was aware that we were looking at it?

מה היה אם אומנות היתה מודעת לכך שאנחנו מסתכלים עליה?

How could it respond, in a way,

איך היא היתה יכולה להגיב, בדרך מסוימת,

to acknowledge or subvert the fact that we're looking at it?

כדי לאשר את העובדה שאנחנו מסתכלים עליה?

And what could it do if it could look back at us?

ומה היא היתה יכולה לעשות אם היתה יכולה להביט בנו בחזרה ?

And so those are the questions that are happening in the next projects.

ואלה הם השאלות שקורות בפרוייקטים הבאים,

In the first one which I'm going to show you, called Eyecode,

בראשון, שאני הולך להראות לכם, שנקרא Eyecode,

it's a piece of interactive software

זו חלק מתוכנה אינטרקטיבית

in which, if we read this little circle,

שבה, אם נקרא את המעגל הקטן הזה,

"the trace left by the looking of the previous observer

הסימן שהושאר על ידי המבט של הצופה הקודם

looks at the trace left by the looking of previous observer."

מביט בסימן שהושאר על ידי המבט של הצופה הקודם.

The idea is that it's an image wholly constructed

הרעיון הוא שזוהי תמונה שכולה נבנתה

from its own history of being viewed

מההיסטוריה של הצפיה בה עצמה

by different people in an installation.

על ידי אנשים שונים בתוך מערך מסוים.

So let me just switch over so we can do the live demo.

אז תנו לי רק לעבור כדי שנוכל לעשות את ההדגמה החיה.

So let's run this and see if it works.

אז בואו נריץ את זה ונראה אם זה עובד.

Okay. Ah, there is lots of nice bright video.

אוקיי, אהה, יש הרבה וידאו בהיר ונחמד.

There is just a little test screen that shows that it's working.

יש פה מסך בדיקה קטן שמראה שזה עובד.

And what I'm just going to do is -- I'm going to hide that.

ומה שאני רק הולך לעשות אני אסתיר את זה...

And you can see here that what it's doing

ואתם יכולים לראות פה שמה שזה עושה

is it's recording my eyes every time I blink.

זה להקליט את העיניים שלי בכל פעם שאני ממצמץ.

Hello? And I can ... hello ... okay.

שלום? ואני יכול... שלוווום... אוקיי.

And no matter where I am, what's really going on here

ולא משנה איפה אני, מה שבאמת קורה כאן

is that it's an eye-tracking system that tries to locate my eyes.

הוא שזוהי מערכת-מעקב-אחרי-העין שמנסה לאתר את העיניים שלי.

And if I get really far away I'm blurry.

ואם אני מתרחק אני מטושטש.

You know, you're going to have these kind of blurry spots like this

אתם יודעים, יהיו לכם נקודות מטושטשות כמו זו

that maybe only resemble eyes in a very very abstract way.

שאולי רק דומות לעיניים בדרך מאוד מאוד מופשטת.

But if I come up really close and stare directly at the camera

אבל אם אני מתקרב מאוד ומביט ישירות במצלמה

on this laptop then you'll see these nice crisp eyes.

בלפטופ הזה אז אתם יכולים לראות את העיניים בחדות נהדרת.

You can think of it as a way of, sort of, typing, with your eyes.

אתם יכולים לחשוב על זה כדרך, של פחות או יותר, הקלדה, בעזרת העיניים.

And what you're typing are recordings of your eyes

ומה שאתם מקלידים הוא הקלטות של העיניים שלכם

as you're looking at other peoples' eyes.

כאשר אתם מביטים בעיניים של אחרים.

So each person is looking at the looking

כך שכל אדם אדם מביט במבט

of everyone else before them.

של כל אלה שהיו לפניו.

And this exists in larger installations

וזה קיים גם בהתקנים גדולים יותר

where there are thousands and thousands of eyes

איפה שיש אלפים על גבי אלפים של עיניים

that people could be staring at,

שאנשים יכולים לצפות בהם,

as you see who's looking at the people looking

כאשר אתם יכולים לראות מי מסתכל על האנשים שמסתכלים

at the people looking before them.

על האנשים שמסתכלים לפניהם.

So I'll just add a couple more. Blink. Blink.

אז רק אוסיף עוד שני מצמוצים. בלינק. בלינק.

And you can see, just once again, how it's sort of finding my eyes

ואתם יכולים לראות, שוב, איך זה פחות או יותר מוצא את העיניים שלי

and doing its best to estimate when it's blinking.

ועושה את המאמץ להעריך מתי הן ממצמצות.

Alright. Let's leave that.

אוקיי. בואו נניח לזה.

So that's this kind of recursive observation system.

אז זה לגבי הסוג הזה של של מערכת צפייה רקורסיבית.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה לכם.

The last couple pieces I'm going to show

שני הדברים האחרונים שאני הולך להראות

are basically in the new realm of robotics -- for me, new for me.

למעשה נכנסים תחת תחום חדש של רובוטיקה, בשבילי, חדש בשבילי.

It's called Opto-Isolator.

זה נקרא "אופטו-אייסולטור"

And I'm going to show a video of the older version of it,

ואני הולך להציג וידאו של הגרסה הישנה שלו,

which is just a minute long. Okay.

שהוא רק באורך דקה. אוקיי.

In this case, the Opto-Isolator is blinking

במקרה הזה, ה"אופטו-אייסולטור" ממצמץ

in response to one's own blinks.

כתגובה למישהו שממצמץ.

So it blinks one second after you do.

כך שזה ממצמץ שניה אחרי שאתה ממצמץ.

This is a device which is intended to reduce

זה מכשיר שמיועד להפחית

the phenomenon of gaze down to the simplest possible materials.

את התופעה של בהיה על ידי החומרים הפשוטים ביותר.

Just one eye,

רק עין אחת,

looking at you, and eliminating everything else about a face,

מסתכלת עלייך, ומעלימה כל דבר אחר שיש בפנים.

but just to consider gaze in an isolated way

רק מחשיבה מבט בדרך אחת ובודדת

as a kind of, as an element.

כסוג של, כמו יסוד.

And at the same time, it attempts to engage in what you might call

ובו זמנית, היא מנסה ליצור קשר במה שאם תרצו לקרוא לו

familiar psycho-social gaze behaviors.

התנהגויות מבט/בהייה פסיכולוגיות-סוציאליות מוכרות.

Like looking away if you look at it too long

כמו להביט הצידה אם אתה בוהה בה יותר מידי

because it gets shy,

כי היא נהיית ביישנית.

or things like that.

או דברים דומים.

Okay. So the last project I'm going to show

אוקיי. אז הפרוייקט האחרון שאני הולך להראות

is this new one called Snout.

הוא פרוייקט חדש שמקרא "סנאוט"

(Laughter)

(צחוק בקהל)

It's an eight-foot snout,

זה חוטם באורך 2.5 מטר,

with a googly eye.

עם עין "מתנדנדת".

(Laughter)

(צחוק בקהל)

And inside it's got an 800-pound robot arm

ובתוכו יש זרוע רובוטית במשקל 360 קילו

that I borrowed,

שהשאלתי,

(Laughter)

(צחוק בקהל)

from a friend.

מחבר.

(Laughter)

(צחוק בקהל)

It helps to have good friends.

זה עוזר כשיש חברים טובים.

I'm at Carnegie Mellon; we've got a great Robotics Institute there.

אני ב"קרנגי מלון" (אוניברסיטה). יש לנו מכון רובוטי מעולה שם.

I'd like to show you thing called Snout, which is --

אני רוצה להראות לכם דבר שנקרא סנאוט, שהוא -

The idea behind this project is to

הרעיון מאחורי הפרוייקט הוא

make a robot that appears as if it's continually surprised to see you.

ליצור רובוט שנראה כאילו מופתע לראות אותך כל הזמן.

(Laughter)

(צחוק בקהל)

The idea is that basically --

הרעיון הוא שבעצם -

if it's constantly like "Huh? ... Huh?"

הוא כאילו כל הזמן "מה?.... מה?"

That's why its other name is Doubletaker, Taker of Doubles.

בגלל זה השם השני שלו הוא דאבלטייקר, מכפיל מבטים.

It's always kind of doing a double take: "What?"

הוא כל הזמן כאילו עושה קטע כפול: "מה?"

And the idea is basically, can it look at you

והרעיון הוא בעיקרון, שהוא יכול להסתכל עלייך

and make you feel as if like,

ולגרום לך להרגיש כאילו,

"What? Is it my shoes?"

"מה זה? הנעליים שלי?"

"Got something on my hair?" Here we go. Alright.

"יש לי משהו על השיער?" בואו נתחיל. יאללה.

Checking him out ...

בודק אותו.

For you nerds, here's a little behind-the-scenes.

לגיקים שביניכם, הנה חלק קטן מאחורי הקלעים.

It's got a computer vision system,

יש לו מערכת צפייה ממוחשבת

and it tries to look at the people who are moving around the most.

ותראו שהוא מנסה להסתכל על האנשים שזזים הכי הרבה.

Those are its targets.

אלו הן המטרות שלו.

Up there is the skeleton,

שם רואים את השלד.

which is actually what it's trying to do.

שזה בעצם מה שהוא מנסה לעשות.

It's really about trying to create a novel body language for a new creature.

והעניין הוא לנסות ליצור שפת גוף מקורית לייצור חדש.

Hollywood does this all the time, of course.

הוליווד עושה את זה כל הזמן, כמובן.

But also have the body language communicate something

אבל גם ששפת הגוף תעביר משהו

to the person who is looking at it.

עם הבנאדם שמסתכל עליה.

This language is communicating that it is surprised to see you,

השפה הזאת היא תקשורת כשהיא מופתעת לראות אותך

and it's interested in looking at you.

והיא מתעניינת להסתכל עלייך.

(Laughter)

(צחוק בקהל)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you very much. That's all I've got for today.

תודה רבה לכם. זה כל מה שיש לי להיום.

And I'm really happy to be here. Thank you so much.

ואני מאוד שמח להיות כאן. תודה רבה רבה לכם

(Applause)

(מחיאות כפיים)