How theater weathers wars, outlasts empires and survives pandemics | Cara Greene Epstein

Transcriber:

תרגום: Avishay Gerczuk עריכה: Ido Dekkers

"O for a Muse of fire, that would ascend the brightest heaven of invention,

“הו, לו הייתה לי מוזה של אש, שתרומם את גן העדן של ההמצאה,

a kingdom for a stage, princes to act

הממלכה תהפוך במה, הנסיכים יהפכו שחקנים

and monarchs to behold the swelling scene!”

ומלכים יצפו בסצינה המרהיבה!”

Though, to be totally honest,

אך, למען האמת,

right now, I'd settle for a real school day,

כרגע הייתי מסתפקת ביום לימודים אמיתי,

a night out

בילוי לילי

and a hug from a friend.

וחיבוק מחבר.

I do have to admit that Wrigley Field does make a pretty awesome stage, though.

אך אני חייבת להודת כי איצטדיון ריגלי מרגיש כמו במה מגניבה.

The words that I spoke at the beginning, "O for a Muse of fire," et cetera,

המילים שאמרתי בהתחלה, “הו, לו הייתה לי מוזה של אש,” וכולי,

are Shakespeare's.

הן מילותיו של שייקספיר.

He wrote them as the opening to his play "Henry V,"

הוא כתב אותם בפתיחת המחזה, “הנרי החמישי“,

and they're are also quite likely the first words ever spoken

והן כנראה המילים הראשונות שנאמרו

on the stage of the Globe Theater in London, when it opened in 1599.

על בימת תיאטרון הגלוב בלונדון, כשהוא נפתח בשנת 1599.

The Globe would go on to become the home for most of Shakespeare's work,

“הגלוב” יהפוך במרוצת השנים לביתן של רבות מיצירותיו של שייקספיר,

וממה ששמעתי,

and from what I hear,

שייקספיר הזה היה די פופולרי.

that Shakespeare guy was pretty popular.

אך למרות הפופולריות שזכה לה, ארבע שנים מאוחר יותר, ב- 1603,

But despite his popularity, just four years later, in 1603,

The Globe would close for an extended period of time

“הגלוב” נסגר לתקופה ממושכת

in order to prevent the spreading and resurgence of the bubonic plague.

כדי למנוע את התפשטותו וחזרתו של המוות השחור.

In fact, from 1603 to 1613,

למעשה, מ-1603 עד 1613,

all of the theaters in London were closed on and off again

כלל התאטראות בלונדון נסגרו ונפתחו לסירוגין

for an astonishing 78 months.

במשך 78 חודשים.

Here in Chicago, in 2016,

כאן בשיקגו, בשנת 2016,

new theaters were opening as well.

נפתחו תאטראות חדשים גם כן.

The Steppenwolf had just opened its 1,700 theater space.

חלל התאטרון “1700”, הפועל תחת אנסמבל “סטפנוולף“, נפתח לא מזמן.

The Goodman, down in the Loop,

ה“גודמן“, ב“לופ” בעיר התחתית,

had just opened its new Center for Education and Engagement.

בדיוק פתח מרכז לחינוך ולמעורבות.

ותאטרון שייקספיר בשיקגו החל בבניית

And the Chicago Shakespeare Theater had just started construction

חלל תאטרון חדש, “היארד“.

on its newest theater space, The Yard.

Today, all of those theaters,

כיום, כל התאטראות הללו,

as well as the homes of over 250 other theater companies across Chicago,

כמו גם בתיהם של מעל ל-250 חברות תאטרון ברחבי שיקגו,

are closed due to COVID-19.

סגורים בשל מגפת הקורונה.

From Broadway to LA, theaters are dark,

מברודווי ללוס אנג’לס, האור כבה בתאטראות,

and we don't know when or if the lights are ever going to come on again.

ואיננו יודעים מתי או האם בכלל ידלק שוב האור.

That means that tens of thousands of theater artists are out of work,

משמעות הדבר היא שעשרות אלפי אמני תאטרון איבדו את עבודתם,

from actors and directors

שחקנים ובימאים

to stage managers, set builders, costume designers ...

מנהלי הצגה, מעצבי תפאורה, מעצבי תלבושות..

It's not like it's an easy time to go wait tables.

זה לא בדיוק הזמן הכי פשוט ללכת למלצר בו.

It's a hard time for the theater,

אלו זמנים קשים בשביל התאטרון,

and it's a hard time for the world.

ואלו זמנים קשים לעולם כולו.

But while theaters may be dark,

אך בעוד ירד המסך על התאטראות,

theater as an art form has the potential to shine a light

לתאטרון, כצורת אומנות, יש פוטנציאל לשפוך אור

on how we can process and use this time apart

על הצורה בה אנו יכולים לעבד ולהשתמש בהפסקה הזו

to build a brighter, more equitable, healthier future together.

כדי לבנות עתיד זוהר יותר, בריא יותר ושוויני יותר.

Theater is the oldest art form we humans have.

התאטרון הוא צורת האומנות העתיקה ביותר שיש לנו, בני האדם.

We know that the Greeks were writing plays as early as the fifth century BC,

אנחנו יודעים כי היוונים כתבו מחזות כבר במאה החמישית לפני הספירה,

but theater goes back before that.

אך התאטרון החל עוד לפני כן.

It goes back before we learned to write,

הוא החל עוד לפני שלמדנו לכתוב,

to call-and-response around fires.

לפני הקריאה והתגובה סביב המדורות.

and -- who knows? -- maybe before we learn to build fire itself.

ו -- מי יודע? -- אולי אפילו לפני שלמדנו להבעיר אש.

Theater has outlasted empires, weathered wars and survived plagues.

התאטרון שרד אימפריות, מלחמות ומגפות.

In the early 1600s, theaters were closed over 60 percent of the time in London,

בתחילת המאה ה-17, התאטראות בלונדון היו סגורים במשך 60% מהזמן,

and that's still looked at as one of the most fertile and innovative

אך זוהי עדיין נחשבת אחת מן התקופות הפוריות והחדשניות ביותר

periods of time in Western theater history.

של היסטוריית התיאטרון המערבי.

The plays that were written then are still performed today over 400 years later.

המחזות שנכתבו אז מועלים גם היום, מעל ל-400 שנה לאחר מכן.

Unfortunately, in the early 1600s,

למרבה הצער, בתחילת המאה ה-17,

a different plague was making its way across the ocean,

מגפה אחרת שמה פעמיה דרך האוקיינוס,

and it hit the shores of what would be called "America" in 1619,

והגיעה לחופיה של “אמריקה” של 1619,

when the first slave ships landed in Jamestown, Virginia.

כשספינות העבדים הראשונות עגנו בג‘יימסטאון, וירג’יניה.

Racism is an ongoing plague in America.

גזענות היא מגפה מתמשכת באמריקה.

But many of us in the theater like to think we're not infected

אך רבים מאיתנו, בתעשיית התאטרון, רוצים לחשוב שלא נדבקנו בה

or that we are at worst asymptomatic.

או שבמקרה הכי גרוע, אנחנו אסימפטומטיים.

But the truth is, our symptoms have been glaring onstage and off.

אך למען האמת, הסימפטומים שלנו קיימים על הבמה ומחוצה לה.

We have the opportunity to use this intermission caused by one plague

יש לנו הדזמנות לנצל את ההפסקה הזו שנגרמה כתוצאה ממגפה אחת

to work to cure another.

כדי לעבוד על המרפא לאחרת.

We can champion a theater that marches, protests, burns, builds.

אנחנו יכולים לפעול למען תאטרון שצועד, שמוחה, ששורף, שבונה.

We can reimagine the way our theaters and institutions work

אנחנו יכולים לשנות את הצורה בה התאטראות והמוסדות שלנו פועלים

to make them more reflective and just.

ולהופכם למשקפים ולצודקים.

We can make this one of the most innovative and transformative

אנחנו יכולים להפוך את התקופה הזו לאחת מן התקופות החדשניות והמהפכניות ביותר

periods of time in Western theater history,

בהיסטוריית התאטרון המערבי,

one that we are still learning about and celebrating 400 years from now.

אחת שנלמד עליה ונחגוג אותה גם בעוד 400 שנה.

What we embody in the theater can be embodied in the world.

מה שאנו מגלמים בתאטרון, יכול להיות מגולם גם בעולם.

Why?

מדוע?

Because theater is an essential service.

כיוון שהתאטרון הוא שירות חיוני.

And what I mean by that is that theater is in service

אני מתכוונת כי התאטרון משרת

to that which is essential about ourselves:

את הדבר המהותי בעצמנו:

love, anger, rage, joy, despair, hope.

אהבה, כעס, זעם, שמחה, ייאוש, תקווה.

Theater not only shows us the breadth and depth of human emotions,

התאטרון לא רק מציג בפנינו את עומקי הרגש האנושי,

it allows us to experience catharsis,

הוא נותן לנו את חווית הקתרזיס,

to feel our feelings and rather than ignore or compartmentalize them,

להרגיש את רגשותינו ובמקום להתעלם מהם או לאחסן אותם,

move through them to discover what's on the other side.

לבחון אותם ולגלות מה מסתתר בצד השני.

Now, many art forms connect us to our emotions,

נכון, צורות אומנות רבות גורמות לנו להתחבר לרגשותינו,

but what makes the theater unique is that it reveals us to ourselves onstage

אך הייחודיות שבתאטרון היא בכך שהוא חושף אותנו לעצמנו על הבמה

so that we can see that our lives are about our relationships

כך שאנו יכולים לראות שחיינו קשורים במערכות היחסים שלנו

and our connections to others --

והחיבור שלנו לאחרים --

to our parents, to our children,

להורינו, לילדינו,

to our teachers, to our tormentors, to our lovers, to our friends.

למורינו, לאויבינו, לאוהבינו, לחברינו.

What we do when we engage with theater

כשאנחנו נמצאים בתאטרון,

is we experience in real time, in real space,

אנחנו חווים בזמן אמת, במקום אמיתי,

those relationships and connections changing in the present --

את השינוי המיידי במערכות היחסים הללו ובקשרים הללו --

the relationships between characters onstage, yes,

היחסים בין דמויות על הבמה, כן,

but also the relationships between characters and the audience

אך גם היחסים בין הדמויות והקהל

and the relationships between audience members themselves.

והיחסים בין היושבים בקהל לבין עצמם.

We go to the theater because we seek connection.

אנחנו הולכים לתאטרון כי אנחנו מחפשים חיבור.

And when we're in the theater, our hearts beat as one.

וכשאנחנו בתאטרון, לבבותינו פועמים כאחד.

That's not a metaphor.

זוהי לא מטאפורה.

Our hearts race together, they're soothed together,

דופק לב כולנו מאיץ, ואז נרגע,

we breathe together.

אנחנו נושמים יחדיו.

Ay, there's the rub.

אה, זה העוקץ!

Who knows when we're going to be able to be together again in the same space,

מי יודע מתי נזכה להיות שוב יחד באותו המקום,

breathing in the same air, breathing in the same experience?

לנשום את אותו האוויר, לספוג את אותה החוויה?

Who knows when we're going to want to be?

מי יודע מתי נרצה לעשות זאת שוב?

We are holding our breath.

אנחנו עוצרים את נשימתנו.

Luckily, theater doesn't just have to happen in theaters.

למרבה המזל, תאטרון לא חייב להתרחש רק בתאטראות.

As theater practitioners,

כעוסקים במלאכת התאטרון,

we know some of the most important work we do happens offstage,

אנו יודעים כי חלק גדול מהעבודה שאנו עושים, נעשה מחוץ לבמה,

in rehearsal spaces, garage spaces, studio apartments.

בחדרי חזרות, בחניות, בדירות סטודיו.

At the beginning of this talk, I wished for a kingdom for a stage, princes to act

בתחילת השיחה הזו, ביקשתי שממלכה תהפוך לבמה, שנסיכים יהפכו שחקנים

and monarchs to watch the show.

ושמלכים יצפו בהצגה.

But the truth is, none of that is necessary.

אך האמת היא ששום דבר מזה לא הכרחי.

In fact, some of the most important theater I make

למעשה, חלק מיצירות התאטרון החשובות ביותר שאני לוקחת בהם חלק

happens on Monday mornings in an empty hospital meeting room

מתרחשות בימי שני בבוקר, בחדר ישיבות ריק של בית חולים

with just a handful of folks,

עם כמה חבר’ה,

and only two of us are theater artists.

ורק שניים מאיתנו הם אמני תאטרון.

The Memory Ensemble, as we call ourselves,

“אנסמבל הזיכרון“, כך אנו מכנים עצמנו,

is a collaboration between the Lookingglass Theatre

הוא שיתוף פעולה בין תאטרון “לוקינגלאס”

and Northwestern's Center for Cognitive Neurology

והמרכז לנוירולוגיה קוגנטיבית וחקר מחלת האלצהיימר

and Alzheimer's Disease Research.

של אוניברסיטת נורת’ווסטרן.

We begin each session with a mantra:

אנחנו מתחילים כל פגישה במנטרה:

"I am a creative person.

“אני אדם יצירתי.

When I feel anxious or uncertain,

כשאני מרגיש חרד או לא בטוח,

I can stop, breathe, observe

אני יכול לעצור, לנשום, לצפות

and use my imagination."

ולהשתמש בדמיון שלי.”

Anyone else feeling anxious or uncertain right now?

עוד מישהו מרגיש חרד ולא בטוח בעצמו כרגע?

Let's say it together.

בואו נגיד זאת ביחד.

I am a creative person.

אני אדם יצירתי.

When I feel anxious or uncertain,

כשאני מרגיש חרד או לא בטוח,

I can stop,

אני יכול לעצור,

breathe,

לנשום,

observe

לצפות

and use my imagination.

ולהשתמש בדמיון שלי.

Let's look at the first part of that statement:

בואו ונבחן את החלק הראשון בהצהרה הזו:

I am a creative person.

אני אדם יצירתי.

Many of us have been taught

את רבים מאיתנו לימדו

that creativity is a talent only some of us have,

כי יצירתיות היא כישרון שיש רק לחלקנו,

a skill reserved for artists,

כישור השמור לאמנים,

inventors, big thinkers,

ממציאים, הוגי דעות,

that it's not something for regular people with quote, unquote real jobs.

זה לא משהו שיש לאנשים רגילים שיש להם “עבודות אמיתיות“.

But that's not true.

אך זוהי לא האמת.

All humans are innately creative.

בני האדם הם יצירתיים מטבעם.

It's part of what makes us human.

זהו חלק ממה שהופך אותנו אנושיים.

And if there was ever a time for us to exercise our creativity, it's now --

ואם אי פעם היה זמן שבו היה עלינו להשתמש ביצירתיות הזו, עכשיו זה הזמן--

not to solve or fix our anxiety and uncertainty,

לא כדי לפתור או לתקן את החרדה וחוסר הביטחון,

but to learn from it and to move through it.

אלא כדי ללמוד כך ולהתגבר על כך.

So the first step is to stop.

אז תחילה יש לעצור.

That's harder than it sounds;

זה קשה יותר ממה שזה נשמע;

busy is a coping mechanism that we use

להישאר עסוקים זה אחד ממנגנוני ההגנה בהם אנחנו משתמשים

to deal with our anxiety and uncertainty,

כדי להתמודד עם חרדה וחוסר ביטחון,

and our society is addicted to it.

והחברה שלנו מכורה לזה.

So we find ourselves making all the TikToks,

אז אנחנו מצלמים סרטונים לטיקטוק,

baking all the bread,

אופים לחם,

taking all the Zoom meetings.

משתתפים באינספור פגישות “זום“.

Maybe you've even seen that meme

אולי אפילו ראיתם את המם

about how Shakespeare wrote "King Lear" during his pandemic,

ששייקספיר כתב את “המלך ליר” בזמן המגפה של אותו התקופה,

which I think is supposed to inspire us,

דבר שאמור לתת לנו השראה לדעתי,

but instead just makes us feel guilty

אך בעצם גורם לנו להרגיש אשמה

that we're not creating our own masterpieces right now,

שאנחנו לא יוצרים יצירת מופת משל עצמנו כרגע,

you know, in addition to taking care of our children

כאילו, נוסף על כך שאנחנו מטפלים בילדים שלנו

or our parents or our students,

או בהורים שלנו או בתלמידים שלנו,

our patients, our clients, our customers, our friends,

במטופלים שלנו, בקליינטים שלנו, בלקוחות שלנו, בחברים שלנו,

ourselves.

בעצמנו.

So A, screw that guilt;

אז דבר ראשון, לעזאזל עם האשמה;

and B, that's, like, the opposite of what "King Lear" is actually about.

ודבר שני, זה ההפך מהמסר של “המלך ליר“.

Towards the end of Lear, one of the main characters, Edgar, says,

לקראת סוף המחזה, אחת הדמויות הראשיות, אדגר, אומר,

"The weight of this sad time we must obey;

“נגיד מה שבלב, הזמן הוא מר;

speak what we feel, not what we ought to say."

לא נדקלם מה שנהוג לומר.”

The lesson of Lear is not about pushing or producing

הלקח של ליר לא קשור בשאפתנות או בהפקה

or doing what you think you should do.

או לעשות מה שאתה חושב שאתה צריך לעשות.

The lesson of Lear is about stopping

הלקח של ליר קשור בעצירה

and taking the time to appreciate who and what you have in your life

ולקחת את הזמן להעריך את מי ומה שיש בחייך

and discover who you want to be while you have it.

ולגלות מי אתה רוצה להיות בזמן הזה.

We're at an intermission,

אנחנו נמצאים בהפסקה,

and intermissions are important,

והפסקות הן חשובות,

because they give ourselves the opportunity to take care of ourselves

כי הן נותנות לנו ההזדמנות לדאוג לעצמנו

מבחינה רגשית ומבחינה פיזית:

physically and emotionally:

go to the bathroom, get a snack, get a drink

ללכת לשירותים, לקחת חטיף, לשתות,

and also take a moment to feel the weight of what just happened onstage,

וגם לקחת רגע להרגיש את שהתחולל על הבמה,

maybe begin to process any emotions that that brought up.

ואלי להתחיל ולעכל את הרגשות שעלו בעקבות כך.

I reached out to my community of artists,

פניתי אל קהילת האומנים שלי,

and I asked them what plays were speaking to them

ושאלתי אותם אילו מחזות דיברו אליהם

and helping them process this time.

ועזרו להם לעכל את הזמן הזה.

Many of the characters in the plays they sent

רבות מן הדמויות במחזות שהם שלחו

don't share my lived experience.

לא שותפות לחווית החיים שלי.

And I think their words are important to hear.

ואני חושבת שמילותיהן חשובות לשמוע.

My friend Jeremy sent me a monologue by Sarah Ruhl from her "Melancholy Play."

חברי ג’רמי שלח לי מונולוג שכתבה שרה ראול ב“מחזה המלנכולי.”

In it, the character is talking about how she's feeling, and she says,

במחזה, הדמות מדברת על רגשותיה ואומרת,

"It's this feeling that you want to love strangers,

“זאת ההרגשה כי אתה רוצה לאהוב זרים,

that you want to kiss the man at the post office

כי אתה רוצה לנשק את הגבר במשרד הדואר

or the woman at the dry cleaners.

או את האישה במכבסה.

You want to wrap your arms around life, life itself, but you can't.

אתה רוצה לכרוך ידיך סביב החיים, החיים עצמם, אך אינך יכול.

And so this feeling wells up in you,

וההרגשה הזו זורמת בתוכך,

and there's nowhere to put this great happiness,

ואין לאן לכוון את האושר הרב הזה,

and you're floating, and then you fall.

ואתה מרחף, ואז נופל.

And you,

ובך,

you feel unbearably sad,

עצבות קשה מנשוא,

and you have to go lie down on the couch."

ואתה צריך ללכת ולשכב על הספה.”

I've felt that monologue a lot during this pandemic.

הרגשתי את המונולוג הזה פעמים רבות במהלך המגפה.

Sometimes I feel this great happiness,

לפעמים אני מרגישה אושר רב,

and sometimes I have to go lie down on the couch.

ולפעמים אני זקוקה לשכב על הספה.

My theater practice teaches me that both are OK.

עיסוקי בתיאטרון מלמד אותי כי שני המצבים הללו הם בסדר.

We stop so that we can feel our feelings instead of covering them.

אנחנו עוצרים כדי להרגיש את רגשותינו במקום להחביאם.

Next, we breathe.

בשלב הבא, אנחנו נושמים.

When we inhale,

כשאנחנו שואפים,

we give ourselves the opportunity to breathe in the present moment

אנחנו נותנים לעצמנו ההזדמנות לנשום פנימה את העכשיו

and be aware of what's happening right now inside of us, as well as outside of us.

ולהיות מודעים למה שקורה כרגע בתוכנו, וגם מחוץ לגופנו.

When we exhale,

כשאנחנו נושפים,

we allow ourselves to release the moment

אנחנו מרשים לעצמנו לשחרר את הרגע

so that we can be present for the next one and the next one

כדי שנוכל להיות נוכחים ברגע הבא וזה שאחריו

and the next one.

וזה שאחריו.

When we feel anxious or uncertain, we tend to hold our breath.

כשאנחנו בחרדה ובמצב של חוסר ודאות, אנחנו נוטים לעצור את הנשימה.

We're scared about what's going to happen next,

אנחנו פוחדים מהבא עלינו,

and so we hold onto what's happening right now,

אז אנחנו נתלים במה שקורה עכשיו,

which prevents movement, which keeps us stuck.

מה שמונע תנועה, ואנחנו נשארים במקום.

Far from helping us, holding our breath holds us back.

עצירת הנשימה לא עוזרת לנו, היא מונעת מאיתנו להתקדם.

So we stop.

אז אנחנו עוצרים.

We breathe.

אנחנו נושמים.

And then we observe:

ואז אנחנו צופים:

What's happening around us?

מה קורה סביבנו?

How do we feel about that?

כיצד אנחנו מרגישים לגבי זה?

My friends Greg and Kanisha

חבריי גרג וקנישה

told me that I should watch the play "Pipeline" by Dominique Morisseau.

אמרו לי כי אני צריכה לצפות במחזה “צנרת” מאת דומיניק מוריסו.

At the beginning of the play,

בתחילתו של המחזה,

maybe the character has been onstage for a minute.

הדמות אולי נמצאת על הבמה למשך דקה.

Omari turns to his girlfriend, and he says that he’s just, like modestly,

אומארי פונה לזוגתו ואומר שהוא בענווה,

without intentions, just observing.

ללא כוונה, רק צופה.

And his girlfriend says, "What you gotta be observing for?"

וזוגתו אומרת, “מדוע אתה צופה?”

And Omari says, "To take in my surroundings, learn the world,

ואומארי אומר, “כדי לספוג את שסביבי, להכיר את העולם,

not be just tied up in my own existence and nothing else."

לא להתרכז רק בקיום שלי ובשום דבר אחר.”

That observation is the key

הצפייה היא המפתח

to unlocking our empathy and our curiosity about the world

לשחרור האמפתיה שלנו והסקרנות שלנו כלפי העולם

and igniting our imagination about how we can make it even better.

ומצית את הדמיון שלנו לאיך אפשר להפוך אותו לטוב יותר.

My friend Jazmin introduced me to the play "Marisol" by José Rivera.

חברתי חסמין הכירה לי את המחזה “מריסול” מאת חוסה ריברה.

And in it, the guardian angel is talking to Marisol, and she says,

במחזה, המלאכית השומרת פונה למריסול ואומרת,

"I don't expect you to understand

“איני מצפה שתביני

the political ins and outs of what's going on.

את הפוליטיות של כל מה שמתרחש.

But you have eyes.

אך יש לך זוג עיניים.

You've asked me questions about children and water

שאלת אותי שאלות על ילדים ועל מים

and war and the moon,

ועל מלחמה ועל הירח,

questions I've been asking myself for a thousand years.

שאלות שאני שואלת את עצמי במשך אלפי שנים.

The universal body is sick, Marisol.

הגוף האוניברסלי חולה, מריסול.

The constellations are wasting away.

הקונסטלציות נחלשות.

The nauseous stars are full of blisters and sores.

הכוכבים המבחילים מלאים בפצעים ושלפוחיות.

The infected earth is running a temperature

כדור הארץ המזוהם מתחמם

and everywhere, the universal mind is wracked with amnesia, boredom

ובכל מקום, המחשבה של היקום נהרסה בגלל אמנזיה, שיעמום

and neurotic obsessions."

ואובססיות נוירוטיות.”

Sound familiar?

נשמע מוכר?

We stop.

אנחנו עוצרים.

We breathe.

אנחנו נושמים.

We observe.

אנחנו צופים.

And we use our observations to imagine a world that is fiercer, braver,

ואנחנו משתמשים בתצפיות הללו כדי לדמיין עולם חזק יותר, אמיץ יותר,

more beautiful.

יפה יותר.

We use our imaginations to create something new

אנחנו משתמשים בדמיון ליצור משהו חדש

based on our connections to the world and ourselves.

המבוסס על החיבורים שלנו לעולם ולעצמנו.

One of the things that I know is this:

אחד הדברים שאני יודעת הוא זה:

there's always been a certain amount of uncertainty in the theater,

תמיד אפפה תחושת חוסר ודאות מסוימת את עולם התאטרון,

but this is the most anxious and uncertain we've ever been in my lifetime.

אך זהו זמן החרדה וחוסר הביטחון הרב ביותר שחווינו בתקופת חיי.

In order to move forward, there's going to have to be a lot of change.

כדי להמשיך הלאה, שינוי משמעותי צריך להתחולל.

Luckily, all great theater provides the opportunity for transformation.

למרבה המזל, תאטרון מוצלח מספק הזדמנות לשינוי.

We can use this intermission to stop, breathe, observe,

אנחנו יכולים להיעזר בהפסקה הזו כדי לעצור, לנשום ולצפות,

and use our imaginations to create a more beautiful world onstage and off,

ולהשתמש בדימיון ליצור עולם יפה יותר על הבמה ומחוצה לה,

one that is more equitable,

עולם שוויוני יותר,

more reflective

משקף יותר

and more just.

וצודק יותר.

As Prior says at the end of Tony Kushner’s masterpiece about the AIDS epidemic,

כפי שפריור אומר בסוף יצירת המופת של טוני קושנר על מגפת האיידס

"Angels in America,"

“מלאכים באמריקה“,

"I'm almost done.

“כמעט סיימתי.

The fountain's not flowing now,

המזרקה לא פועלת יותר,

they turn it off in the winter, ice in the pipes.

הם מכבים אותה בחורף, קרח בצנרת.

But in the summer, it is a sight to see. I want to be here to see it.

אך בקיץ, זהו מראה מלבב. אני רוצה להיות כאן כדי לראות זאת.

I plan to be.

אני מתכנן להיות כאן.

I hope to be.

אני מקווה להיות כאן.

This disease will be the end of many of us,

המחלה זאת תהיה הסוף של רבים מאיתנו,

but not nearly all,

אך ממש לא של כולנו,

and the dead will be commemorated, and they will struggle on with the living,

והמתים ייזכרו, והם יאבקו ביחד עם החיים,

and we are not going away.

ואנחנו לא הולכים לשום מקום.

We won't die secret deaths anymore.

לא נמות מיתות סודיות יותר.

The world only spins forward.

העולם מתקדם קדימה בלבד.

We will be citizens.

נהיה אזרחים.

The time has come. Bye, now.

הגיע הזמן. להתראות.

You are fabulous creatures, each and every one.

אתם יצורים מופלאים, כל אחד ואחד מכם.

And I bless you:

ואני מברכם:

more life.

יותר חיים.

The great work begins."

העבודה הגדולה מתחילה.”

The theater has weathered wars,

התאטרון שרד מלחמות,

outlasted empires

אימפריות

and survived plagues.

ומגפות.

It'll continue.

הוא ימשיך.

I don't know how or when or what it'll look like,

אני לא יודעת איך או מתי או כיצד יראה הדבר,

but it will.

אך זה יקרה.

And so will we,

וגם אנחנו נמשיך,

as long as we do the essential work of staying connected

כל עוד נעשה את העבודה ההכרחית ונישאר מחוברים

to that which is essential about ourselves,

למה שמהותי לנו עצמנו,

our communities

הקהילות שלנו

and our world.

והעולם שלנו.

The great work begins.

העבודה הגדולה מתחילה.

Thank you.

תודה.