What’s Possible When the Arts Belong to Everybody | Lear deBessonet with Brian Stokes Mitchell | TED

תרגום: zeeva livshitz

Let me tell you,

הרשו לי לומר לכם,

as a little girl growing up in Baton Rouge, Louisiana,

כילדה קטנה שגדלה בבאטון רוז', לואיזיאנה,

everyday life was full of spectacle.

חיי היומיום היו מלאי מחזה.

In the months leading up to Mardi Gras,

בחודשים שקדמו למרדי גרא,

people from all over our community knit beads into dresses,

אנשים מכל רחבי הקהילה שלנו סרגו חרוזים לשמלות,

stirred steaming pots of gumbo,

ערבבו סירים מהבילים של במיה

shaped chicken wire into grand, majestic carriages

ועיצבו גדרות לולים לכרכרות מפוארות ומלכותיות

stuffed with brightly colored tissue paper.

ממולאות בנייר טישו בצבעים עזים.

On the day of the parades,

ביום המצעדים,

grownups would walk out of their homes as mermaids and alligators

מבוגרים היו יוצאים מבתיהם כבתולות ים ותנינים

and kings and queens.

ומלכים ומלכות.

You could see your second grade teacher

יכולתם לראות את המורה שלכם בכיתה ב′

suddenly a peacock with beautiful sparkly feathers.

פתאום כטווס עם נוצות נוצצות יפהפיות.

We would paint our faces and flow into the street

היינו צובעים את פנינו וזורמים לרחוב

where all day long, the city sang and danced together.

שם כל היום העיר שרה ורקדה יחד.

Regular people of all ages, races and classes

אנשים רגילים מכל הגילאים, הגזעים והמעמדות

who stepped outside of their daily life

שיצאו מחוץ לחיי היומיום שלהם

and into a collective radiance.

ולתוך זוהר קולקטיבי.

In my world, pageantry was not just reserved for Mardi Gras.

בעולמי, תחרות לא הייתה שמורה רק למרדי גרא.

Every Sunday at church, voices lifted together,

בכל יום ראשון בכנסייה, קולות נשמעו יחד,

inviting the holy down into daily life.

והזמינו את הקדושים לרדת לחיי היומיום.

Our church staged epic annual Christmas pageants,

הכנסייה שלנו ערכה תחרויות חג מולד שנתיות אפיות,

complete with real, smelly sheep.

עם כבשים אמיתיות ומסריחות.

And down the road at LSU football games on Saturdays,

ובהמשך הדרך במשחקי הכדור גל של LSU בשבתות,

the stomp of the roaring crowd,

רקיעות הקהל השואג,

led by the marching band and the color guard,

בראשות התזמורת הצועדת ושומר הצבעים,

registered as an official earthquake on the Richter scale

נרשמה כרעידת אדמה רשמית בסולם ריכטר

when I was eight years old.

כשהייתי בת שמונה.

Big surprise, I became a theater director.

הפתעה גדולה, הפכתי למנהלת תיאטרון.

I did so with the belief that these spectacles were more than just fun,

עשיתי זאת מתוך אמונה שהמחזות האלה הם יותר מסתם כיף,

that something profound was happening

שמשהו עמוק קורה

when our community came together in the realm of the imagination.

כשהקהילה שלנו התאחדה בתחום הדמיון.

Pageantry and spectacle are in fact ancient,

תחרות ומחזה הם למעשה

universal aspects of human experience.

היבטים עתיקים אוניברסליים של החוויה האנושית.

Going back as far as we can trace the presence of humans on this planet.

אם נחזור אחורה ככל שנוכל להתחקות אחר נוכחותם של בני אדם על הפלנטה הזו.

Religious ritual and celebration, or carnival,

טקס וחגיגה דתית, או קרנבל,

provided our ancestors much needed joy,

סיפקו לאבותינו שמחה נחוצה מאוד,

and the unique kind of group bonding

ואת הסוג הייחודי של קשר קבוצתי

necessary for facing their daily challenge of survival.

הדרוש להתמודדות עם אתגר ההישרדות היומיומי שלהם.

The question is,

השאלה היא,

what do these spectacles mean in our day,

מה המשמעות של המחזות האלה בימינו,

when the interconnectedness of our survival

כאשר הקשר ההדדי של ההישרדות שלנו

is less immediately visible

פחות נראה באופן מיידי

and technology offers the constant opportunity for isolation?

והטכנולוגיה מציעה את ההזדמנות המתמדת לבידוד?

As a theater director,

כמנהלת תיאטרון,

I search for what a communal gathering in the realm of the imagination

אני מחפשת מה המשמעות של התכנסות קהילתית

can mean in our time.

בתחום הדמיון בזמננו.

And that quest led me to wonder,

והחיפוש הזה הוביל אותי לתהות,

inspired by the Mardi Gras of my childhood,

בהשראת המרדי גרא של ילדותי,

would it be possible to create the feeling

האם ניתן יהיה ליצור את התחושה

of a whole city on stage together?

של עיר שלמה על הבמה ביחד?

Well, what better way to try than to stage a production

ובכן, איזו דרך טובה יותר לנסות מאשר לביים הפקה

of "The Odyssey"

של "האודיסיאה"

with 181 people in the cast, drawn from all over San Diego?

עם 181 אנשים בקאסט, נמשכים מכל רחבי סן דייגו?

I chose "The Odyssey" because as an epic story of a journey towards home,

בחרתי ב"אודיסיאה "כי כסיפור אפי של מסע לכיוון הבית,

it felt large enough for us to all find ourselves inside of it.

זה הרגיש גדול מספיק כדי שכולנו נוכל למצוא את עצמנו בתוכו.

As I wandered around San Diego, I started to wonder,

כשהסתובבתי בסן דייגו, התחלתי לתהות,

what if that amazing gospel choir played the goddess Athena

מה אם מקהלת הגוספל המדהימה הזו משחקת את האלה אתנה

and those salsa dancers,

ורקדניות הסלסה האלה,

what if they created Cersei's lair

מה אם הם יצרו את המאורה של “סרסיי”

and that amazing high school drumline?

וקו התיפוף המדהים הזה של התיכון?

What if they took care of the big archery contest that saves Odysseus at the end?

מה אם הם ידאגו לתחרות הקשת הגדולה שמצילה את אודיסאוס בסוף?

Sort of like medieval passion plays

בערך כמו מחזות תשוקה מימי הביניים

when it was like, "Bakers, you take the Last Supper,

כשזה היה כמו, "אופים, אתם לוקחים את הסעודה האחרונה,

butchers, you do the crucifixion."

קצבים, אתם עושים את הצליבה."

When "The Odyssey" opened in 2011 at the Old Globe,

כאשר “האודיסיאה” נפתחה בשנת 2011 בגלובוס הישן,

even I was not prepared for the wave of joy it unleashed.

אפילו אני לא הייתי מוכנה לגל השמחה שהיא שחררה.

Look, I'm not a social worker.

תראו, אני לא עובדת סוציאלית.

I'm an artist.

אני אמנית.

But the show surprised me.

אבל המופע הפתיע אותי.

I did the show thinking it would be beautiful,

עשיתי את התוכנית במחשבה שהיא תהיה יפה,

but it was so much more than that.

אבל זה היה הרבה יותר מזה.

People were overcoming the challenges of fear and self-doubt

אנשים התגברו על אתגרי הפחד והספק העצמי

in the imaginary process,

בתהליך הדמיוני,

and somehow it was making them feel equipped

ואיכשהו זה גרם להם להרגיש מצוידים

to face the challenges in their real life.

להתמודד עם האתגרים בחייהם האמיתיים.

After the show, we stayed in touch

אחרי המופע נשארנו בקשר

and I started hearing anecdotally

והתחלתי לשמוע באופן אנקדוטי

what I would later learn scientifically.

מה שלמדתי אחר כך מדעית.

Students who had been part of the show were doing better in school.

תלמידים שהיו חלק מהמופע הצליחו טוב יותר בבית הספר.

Some of our elders experienced noticeable health benefits

חלק מהזקנים שלנו חוו יתרונות בריאותיים בולטים

like better blood flow and increased mobility.

כמו זרימת דם טובה יותר וניידות מוגברת.

A remarkable man in his early 50s

אדם יוצא דופן בתחילת שנות ה -50 לחייו

who had come to us through a homeless shelter,

שהגיע אלינו דרך מקלט לחסרי בית,

got a job, a steady job,

קיבל עבודה, עבודה קבועה,

for the first time in his adult life after the show.

בפעם הראשונה בחייו הבוגרים לאחר המופע.

And ten years later, he was still employed.

עשר שנים לאחר מכן, הוא עדיין היה מועסק.

He traced it back to performing in "The Odyssey."

הוא ייחס את זה להופעה ב“אודיסיאה“.

Why?

למה?

I asked him, and his answer was simple.

שאלתי אותו והתשובה שלו הייתה פשוטה.

He said being part of the show reminded him that he had value,

לדבריו, להיות חלק מהתוכנית הזכיר לו שיש לו ערך,

and he knew that if other people were counting on him,

והוא ידע שאם אנשים אחרים סומכים עליו,

he could show up.

הוא יכול להופיע.

Well, the Public Theater in New York

ובכן, התיאטרון הציבורי בניו יורק

was willing to give me a home for this work.

היה מוכן לתת לי בית לעבודה הזאת.

And in 2012, I started Public Works,

ובשנת 2012, התחלתי עבודות ציבוריות,

a program that brings together community members from all over New York City,

תוכנית המאגדת חברי קהילה מכל רחבי ניו יורק,

including children and senior citizens,

כולל ילדים ואזרחים ותיקים,

domestic workers, military veterans,

עובדי בית , ותיקי צבא,

men and women rebuilding their lives after prison,

גברים ונשים בונים מחדש את חייהם לאחר הכלא,

and Broadway stars,

וכוכבי ברודווי,

all to create 200-person pageants

כולם כדי ליצור תחרויות של 200 איש

annually at the Delacorte Theater in Central Park.

מדי שנה בתיאטרון דלאקורט בסנטרל פארק.

(מחיאות כפיים)

(Applause)

אני רוצה לחלוק איתכם בשביל הכיף

I want to share with you for fun

the quick math of how we put a city on stage

את המתמטיקה המהירה של איך אנחנו שמים עיר על הבמה

through Public Works.

באמצעות עבודות ציבוריות.

In, for example, our production of "The Winter's Tale,"

לדוגמה, בהפקה שלנו של “סיפור החורף“,

we had 107 community ensemble members,

היו לנו 107 חברי אנסמבל קהילתי,

ages 2 to 92,

בני שנתיים עד 92,

34 choir singers,

34 זמרי מקהלות,

16 bhangra dancers,

16 רקדני באנגרה

12 ballerinas,

12 בלרינות,

seven "Sesame Street" characters,

שבע דמויות "רחוב סומסום",

six stilt walkers,

שישה הולכי כלונסאות,

five Broadway actors,

חמישה שחקני ברודווי,

four Capoeiristas,

ארבעה קפואריסטים,

three park rangers,

שלושה שומרי פארק,

two Chinese lions,

שני אריות סיניים,

one bear puppet

בובת דוב אחת

and one Big bird.

וציפור גדולה אחת.

(Laughter)

(צחוק)

And that's how we made a city.

וכך יצרנו עיר.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But why stop there?

אבל למה לעצור שם?

This July,

ביולי הקרוב,

18 cities and towns across America

18 ערים ועיירות ברחבי אמריקה

will simultaneously premiere their own large-scale public artwork,

יעלו במקביל בכורה של יצירות אמנות ציבוריות רחבות היקף משלהם,

responding to the theme "No Place Like Home."

בתגובה לנושא "אין מקום כמו בית".

Local artists partnering with their municipality

אמנים מקומיים משתפים פעולה עם העירייה שלהם

and their local community health centers

ומרכזי הבריאות הקהילתיים המקומיים שלהם

to manifest what is possible when the arts belong to everybody.

כדי לבטא את מה שאפשר כאשר האמנויות שייכות לכולם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The beauty of this type of art-making

היופי בסוג זה של יצירת אמנות

is that people who might not encounter each other

הוא שאנשים שאולי לא יפגשו זה את זה

in any other aspect of life, except jury duty,

בשום היבט אחר של החיים, למעט חובת חבר המושבעים,

gather together around life's deepest questions.

מתאספים סביב השאלות העמוקות ביותר של החיים.

This collaboration reinforces that we all deal with the same emotions.

שיתוף פעולה זה מחזק את זה שכולנו מתמודדים עם אותם רגשות.

We have all known love,

כולנו מכירים אהבה,

fear,

פחד,

frustration,

תסכול,

joy.

שמחה.

And because we meet as equals in the realm of the imagination,

ומכיוון שאנו נפגשים כשווים בתחום הדמיון,

something is possible that's often not when we're separated

משהו אפשרי שלעתים קרובות לא אפשרי כאשר אנו מופרדים

and boxed into our social roles.

ומתאגרפים לתפקידים החברתיים שלנו.

Whereas in San Diego, my observations about transformation were anecdotal,

בעוד שבסן דייגו, התצפיות שלי על טרנספורמציה היו אנקדוטליות,

with Public Works, we brought on a linguistic anthropologist

עם עבודות ציבוריות, הבאנו אנתרופולוג לשוני

from the very beginning

מההתחלה

to trace the impact of the work over many years.

להתחקות אחר השפעת העבודה לאורך שנים רבות.

And the results were the same.

והתוצאות היו זהות.

In my now 20 years of directing theater,

בעשרים שנות הבימוי של תיאטרון,

everywhere from prisons and shelters to Broadway,

בכל מקום מבתי כלא ומקלטים ועד ברודווי,

I have seen seniors recover from strokes and surgery

ראיתי קשישים מתאוששים משבץ מוחי וניתוחים

more quickly than their doctors said was possible.

מהר יותר ממה שהרופאים אמרו שזה אפשרי.

I've seen children diagnosed with autism

ראיתי ילדים שאובחנו כסובלים מאוטיזם

who had been told higher education was not an option,

שאמרו להם שהשכלה גבוהה אינה אופציה,

go on to thrive in college and graduate.

ממשיכים לשגשג במכללה ומסיימים את לימודיהם.

I've seen a homeless man in Philadelphia

suffering from severe AIDS-related complications,

הסובל מסיבוכים קשים הקשורים לאיידס,

show up at our rehearsal immediately after leaving his hospital bed

מופיע בחזרות שלנו מיד לאחר שעזב את מיטת בית החולים

because he wanted to dance

כי הוא רצה לרקוד

in our production of "Don Quixote" that night.

בהפקה שלנו של "דון קישוט" באותו לילה.

So after all of this,

אז אחרי כל זה,

I am not surprised to learn

אני לא מופתעת לגלות

that the World Health Organization pooled 3,000 studies

שארגון הבריאות העולמי איחד 3,000 מחקרים

on the relationship between arts and health,

על הקשר בין אמנות לבריאות,

and found that arts interventions have a significant role to play

ומצא שלהתערבויות אמנויות יש תפקיד משמעותי

in the reduction of ill health,

בהפחתת בריאות לקויה,

the promotion of good health,

בקידום בריאות טובה,

and the management and treatment of disease.

וניהול וטיפול במחלות.

The good news is

החדשות הטובות הן

that this type of health benefit comes from things

שסוג זה של תועלת בריאותית נובע מדברים פשוטים

as simple as joining a choir,

כמו הצטרפות למקהלה,

going to a museum,

ללכת למוזיאון,

being part of a weekly drawing class.

להיות חלק משיעור ציור שבועי.

Loneliness is now an epidemic in our world,

בדידות היא כיום מגיפה בעולמנו,

and the growing belief that we have nothing in common

והאמונה ההולכת וגוברת שאין לנו שום דבר במשותף

with people who believe differently from us,

עם אנשים שמאמינים אחרת מאיתנו,

politically or religiously,

פוליטית או דתית,

is tearing our social fabric apart.

קורעת את המרקם החברתי שלנו לגזרים.

Participating in something much bigger than yourself,

השתתפות במשהו הרבה יותר גדול מכם,

working hard towards a shared good,

עבודה קשה למען טובת משותפת,

this restores our sense of connection.

זה משחזר את תחושת החיבור שלנו.

And in the realm of the imagination,

ובתחום הדמיון,

perhaps even behind feathers and sequins,

אולי אפילו מאחורי נוצות ופייטים,

what becomes visible is the divine spark in every human being

מה שנראה לעין הוא הניצוץ האלוהי בכל בן אנוש

and in our one collective humanity.

ובאנושיות הקולקטיבית האחת שלנו.

Friends, the sociologist Emile Durkheim says something I love and believe in.

חברים, הסוציולוג אמיל דורקהיים אומר משהו שאני אוהבת ומאמינה בו.

"They find a remedy because they seek it together."

"הם מוצאים תרופה כי הם מחפשים אותה יחד."

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

It was so fun to talk to you all about that.

זה היה כל כך כיף לדבר איתכם על זה.

But now I want to give you a little taste of it.

אבל עכשיו אני רוצה לתת לכם טעימה קטנה מזה.

So I do notice an unused piano here.

אז אני מבחינה בפסנתר שאינו בשימוש כאן.

That's never right.

זה אף פעם לא נכון.

I want to bring to the stage now, my good friends,

אני רוצה להביא לבמה עכשיו את החברים הטובים שלי,

Broadway legend Brian Stokes Mitchell

אגדת ברודווי בריאן סטוקס מיטשל

and Todd Almond,

וטוד אלמונד,

my frequent collaborator on many of the things you saw on that screen.

משתפי הפעולה התכופים שלי ברבים מהדברים שראיתם על המסך ההוא.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Piano music starts)

(מוסיקת פסנתר מתחילה)

Brian Stokes Mitchell: (Singing) To dream the impossible dream /

בריאן סטוקס מיטשל: (שירה) לחלום את החלום הבלתי אפשרי/

To fight the unbeatable foe /

להילחם באויב הבלתי מנוצח/

To bear with unbearable sorrow /

לשאת בצער בלתי נסבל/

To run where the brave dare not go /

לרוץ לאן שהאמיצים לא מעזים ללכת/

To right the unrightable wrong /

לתקן את העוולה הבלתי ניתנת לתיקון/

To love pure and chaste from afar /

לאהוב טהור וצנוע מרחוק/

To try when your arms are too weary /

לנסות כשזרועותיך עייפות מדי/

To reach the unreachable star /

להגיע לכוכב הבלתי נגיש/

This is my quest /

זה המסע שלי/

To follow that star /

ללכת אחרי הכוכב ההוא/

No matter how hopeless /

לא משנה כמה חסר תקווה/

No matter how far /

לא משנה כמה רחוק/

To fight for the right /

להילחם למען הצדק/

Without question or pause /

בלי שאלה או הפסקה/

To be willing to march into hell for a heavenly cause /

להיות מוכן לצעוד לגיהינום למען מטרה שמיימית/

And I know if I'll only be true /

ואני יודע אם רק אהיה נאמן/

To this glorious quest /

למסע המפואר הזה/

That my heart will lie peaceful and calm /

שהלב שלי ישכב שלוו ורגוע/

When I'm laid to my rest /

כשאשכב למנוחת עולמי/

And the world will be better for this /

והעולם יהיה טוב יותר בשביל זה/

That one man, scorned and covered with scars /

אותו אדם אחד, מבוזה ומכוסה בצלקות/

Still strove with his last ounce of courage /

עדיין שואף בקורטוב האחרון של אומץ לבו/

To reach the unreachable stars /

להגיע לכוכבים הבלתי ניתנים להשגה/

This is my quest!

זה המסע שלי!

Audience member: This is my quest!

אחד מהקהל: זה המסע שלי!

BSM: To follow that star!

ב.ס.מ: לעקוב אחר הכוכב הזה!

Audience members: To follow that star!

חברי הקהל: לעקוב אחר הכוכב הזה!

BSM: No matter how hopeless!

ב.ס.מ: לא משנה כמה חסר תקווה!

Audience members: No matter how hopeless!

חברי הקהל: לא משנה כמה חסר תקווה!

BSM: No matter how far!

ב.ס.מ: לא משנה כמה רחוק!

Audience members: No matter how far!

חברי הקהל: לא משנה כמה רחוק!

BSM: To fight for the rights!

ב.ס.מ: להילחם על הזכויות!

Audience members: To fight for the rights!

חברי הקהל: להילחם למען הזכויות!

BSM: Without question or pause!

ב.ס.מ: ללא שאלה או הפסקה!

Audience members: Without question or pause!

חברי קהל: ללא שאלה או הפסקה!

BSM: To be willing to march into hell /

ב.ס.מ: להיות מוכנים לצעוד לגיהינום/

For a heavenly cause /

למען מטרה שמימית/

(Marching band starts)

(תזמורת צועדת מתחילה)

And I know if I'll only be true to this glorious quest /

ואני יודע אם רק אהיה נאמן למסע המפואר הזה/

That my heart will lie peaceful and calm /

שהלב שלי ישכב בשלווה ורגוע/

when I'm laid to my rest /

כשאשכב למנוחת עולמי/

And the world /

והעולם/

Will be better for this /

יהיה טוב יותר בשביל זה/

That one man,

האיש האחד הזה,

Scorned and covered with scars /

מבוזה ומכוסה בצלקות/

Still strove with his last ounce of courage /

עדיין שואף בקורטוב האחרון של אומץ לבו/

To reach /

להגיע/

The unreachable /

לכוכבים/

Stars!

הבלתי ניתנים להשגה

(Music ends)

(מוסיקה מסתיימת)

(Cheers and applause)

(תרועות ומחיאות כפיים)