Why Play Is Essential for Business | Martin Reeves | TED

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

Have you ever trodden on a Lego brick in your bare feet?

האם דרכתם פעם על לבנת לגו ברגליים יחפות?

You’re tiptoeing through your lounge late at night,

אתם מתהלכים על קצות האצבעות בסלון שלכם מאוחר בלילה,

and suddenly that stabbing pain,

ופתאום הכאב הדוקר הזה,

the expletives

הקללות

and the inevitable question:

והשאלה הבלתי נמנעת:

“Why do we have so much of this stuff all over the place?”

“למה יש לנו כל כך הרבה מהדברים האלה בכל פינה?”

Well, that’s really quite simple.

ובכן, זה באמת די פשוט.

Your kids love playing with it,

הילדים שלכם אוהבים לשחק עם זה,

so you buy more.

אז אתם קונים עוד.

And a confession --

ווידוי --

I love to watch my kids play with Lego.

אני אוהב לראות את הילדים שלי משחקים בלגו.

Especially good is when I see them inventing their own rules

במיוחד כשאני רואה אותם ממציאים חוקים משלהם

and their own worlds.

ועולמות משלהם.

So here are my daughters,

אז הנה הבנות שלי,

last Saturday,

בשבת שעברה,

making something out of different kits

מכינות משהו מערכות שונות

and pieces of string

וחתיכות חוטים

and pieces of wood and dolls and other objects.

וחתיכות עץ ובובות וחפצים אחרים.

And I asked them, “What is it?”

ושאלתי אותן: “מה זה?”

And they said to me, “Dad, of course it’s a princess flying on a dragon

והן אמרו לי, “אבא, כמובן שזו נסיכה שעפה על דרקון

to visit farm animals in New York.”

לבקר חיות משק בניו יורק“.

Of course, what else could it be?

כמובן, מה עוד זה יכול להיות?

Kids at play inspire me.

ילדים משחקים מעוררים בי השראה.

They’re not afraid to ask, “What if”

הם לא פוחדים לשאול, “מה אם”

and “Why not?”

ולמה לא?”

But what kids implicitly know that adults tend to forget

אבל מה שילדים יודעים שמבוגרים נוטים לשכוח

is that play isn’t just about fun.

זה שמשחק הוא לא רק כיף.

Now, as a biologist, I know that play is spontaneous and pleasurable --

כביולוג, אני יודע שמשחק הוא ספונטני ומהנה --

as you can see by the smiles in this photograph --

כפי שניתן לראות מהחיוכים בתצלום הזה --

but also, it accelerates and derisks learning.

אבל הוא גם מאיץ ומגן על הלמידה.

It helps kids to try out new behaviors,

זה עוזר לילדים לנסות התנהגויות חדשות,

to refine those behaviors

לחדד את ההתנהגויות הללו

and to imagine what is not

ולדמיין את מה שלא

but what could be or what will be.

אבל את מה שיכול להיות או מה יהיה.

As a business strategist dealing with adults,

כאסטרטג עסקי שמתמודד עם מבוגרים,

I still recommend play.

אני עדיין ממליץ לשחק.

In fact, play in business is not just possible,

למעשה, משחק בעסקים זה לא רק אפשרי,

I’d argue that it’s essential

הייתי טוען שזה חיוני

and even urgent.

ואפילו דחוף.

And here’s why.

והנה הסיבה.

Competitive advantage fades away faster than any time in recent memory.

היתרון התחרותי מתפוגג מהר יותר מכל זמן בזיכרון הקרוב.

In the 1980s,

בשנות השמונים,

if you had a performance edge over your competitors,

אם היה לך יתרון בביצועים על פני המתחרים שלך,

you could reasonably expect to continue being a leader for around 10 years,

אפשר היה לצפות בצורה הגיונית להמשיך להיות מוביל בערך 10 שנים,

on average.

בממוצע.

But now the half-life of that advantage has shrunk to just one year.

אבל עכשיו זמן מחצית החיים של היתרון הזה הצטמק לשנה אחת בלבד.

That means that short-lived success is actually still very common,

זה אומר שלמעשה הצלחה קצרת מועד עדיין נפוצה מאוד,

but sustained success becomes very hard

אבל הצלחה מתמשכת הופכת קשה מאוד

and very rare.

ונדירה מאוד.

That means that, actually, reimagination is the new execution.

זה אומר שלמעשה, לדמיין מחדש הוא הביצוע החדש.

In order to stay on top,

כדי להישאר בפסגה,

or even just to tread water and stay still,

או אפילו סתם לצוף ולהישאר במקום,

you need to constantly reimagine your business.

אתם צריכים כל הזמן לדמיין מחדש את העסק שלכם.

But that’s not so simple

אבל זה לא כל כך פשוט

if you already have a highly successful business model.

אם כבר יש לכם מודל עסקי מצליח ביותר.

We become prisoners of the mental models that underpin our past success.

אנחנו הופכים לאסירים של המודלים המנטליים שתומכים בהצלחת העבר שלנו.

In fact, I found in dealing with businesses

למעשה, מצאתי בהתנהלות מול עסקים

that you can’t really stretch your strategy

שאתם לא באמת יכולים למתוח את האסטרטגיה שלכם

unless you stretch your mind.

אלא אם תמתחו את החשיבה שלכם.

Now play is of course a great way of stretching your mind.

משחק הוא כמובן דרך מצוינת של מתיחת החשיבה שלכם.

Now --

עכשיו --

I mean, there’d be no mistake,

כלומר, שלא תהיה טעות,

I’m not suggesting literally

אני לא מציע פשוטו כמשמעו

that executives huddle around a conference table

שמנהלים יצטופפו סביב שולחן ישיבות

with a big pile of Lego bricks --

עם ערימה גדולה של לבני לגו --

although I’ve done that, and that works too.

למרות שעשיתי את זה, וגם זה עובד.

But instead, I’ve created a series of imagination games

אבל במקום זה, יצרתי סדרה של משחקי דמיון

to help executives to stretch their thinking.

לעזור למנהלים למתוח את החשיבה שלהם.

Would you like to play with me?

האם תרצו לשחק איתי?

(Audience nods)

(קהל מהנהן)

Good, I'm glad you said that.

טוב, אני שמח שאמרתם את זה.

OK, so let’s supposing that you’re stuck in the rut

בסדר, אז בואו ונניח שאתם תקועים בשגרה

of seeing the world through the lens of your past and current success.

של ראיית העולם מבעד לעדשה של הצלחתכם בעבר ובהווה.

I would recommend the “Anti-Company Game,”

אני ממליץ על “משחק האנטי-חברה“,

and here’s how it works.

והנה איך זה עובד.

You get a piece of paper,

אתם מקבלים פיסת נייר,

you create a list of everything which is essential to your strategy --

אתם יוצרים רשימה של כל מה שהוא חיוני לאסטרטגיה שלכם --

everything which underpinned your past success,

כל מה שעמד בבסיס הצלחת העבר שלכם,

everything which is core and sacred --

כל מה שהוא ליבה ומקודש --

and then you flip it.

ואז אתם הופכים אותה.

You create the exact mirror-image list of assumptions,

אתם יוצרים את תמונת המראה המדויקת של רשימת ההנחות,

and then you make the best business case for this antiself.

ואז אתם הופכים את המקרה העסקי הטוב ביותר לאנטי-עצמי הזה.

You’ll be surprised at the ideas that it triggers.

אתם תופתע מהרעיונות שזה מעורר.

Supposing, for example, that you’re the CEO of a hotel chain

נניח, למשל, שאתם המנכ“לים של רשת מלונות

and playing the game and flipping the assumptions.

ומשחקים במשחק והופכים את ההנחות.

Let’s assume that, inconveniently,

בואו ונניח את ההנחה השגוייה

you don’t actually own any hotels

שאין לכם למעשה, שום מלונות בבעלותכם

or any rooms

או חדרים כלשהם

or even operate any hotels or any rooms anywhere.

או שאפילו אינכם מפעילים בתי מלון או חדרים כלשהם בשום מקום שהוא.

Ridiculous --

מגוחך --

quite possibly --

ייתכן מאוד --

but actually, how would you know the difference between ridiculous

אבל בעצם, איך תדעו את ההבדל בין מגוחך

and the merely unfamiliar, untried and uncomfortable?

והלא מוכר, שלא נוסה ואינו נוח ?

And who’s to say

ומי יגיד

that something that seems impractical can’t actually become and evolve

שמשהו שנראה לא מעשי, לא יכול למעשה להתממש ולהתפתח

into a more powerful idea?

לרעיון חזק יותר?

Actually, had the executives of hotels played the “Anti-Company Game”

למעשה, לו מנהלי בתי מלון היו משחקים את “משחק האנטי-חברה”

before 2007,

לפני 2007,

they might have been able to foresee the appearance of Airbnb,

הם אולי היו מסוגלים לחזות את הופעת האייר-בי-אנד-בי,

the hotel-less hospitality company,

חברת האירוח ללא מלונות,

and they might have been able to stave off disruption

ואולי הם היו מסוגלים למנוע פגיעה

by preemptively disrupting themselves.

כאמצעי מנע מהפגיעה בעצמם.

Let’s play another game:

בואו נשחק עוד משחק:

“The Maverick Game.”

“משחק המאווריק (העצמאי).”

On the edge of your industries --

בשיא התעשיות שלכם --

on the edge of every industry --

בשיאה של כל תעשייה --

are a population of maverick companies

נמצאים אנשים של חברות מאווריק

that are taking a bet against the incumbents’ business model

שלוקחים הימור נגד המודל העסקי של המכהנים

and their view of the future.

וההסתכלות שלהם על העתיד.

Actually, they have no choice

למעשה, אין להם ברירה

because to be a miniature version of the incumbent would not be viable.

כי להיות גרסה מיניאטורית של בעל התפקיד לא יהיה בר-קיימא.

Now, it’s easy not to notice them --

עכשיו, קל לא לשים לב אליהם --

many of them are small companies.

רבים מהם הן חברות קטנות.

It's easy to deliberately overlook them with some justification.

קל להתעלם מהם עם הצדקה מסוימת.

Many startups disappear fairly quickly after being founded.

סטארטאפים רבים נעלמים די מהר לאחר שהוקמו.

And it’s very, very tempting,

וזה מאוד מאוד מפתה,

given all of your experience in the business,

בהתחשב בכל הניסיון שלכם בעסקים,

to judge them.

לשפוט אותם.

האם הם יודעים מה הם עושים?

Do they know what they’re doing?

Does their business model make sense?

האם המודל העסקי שלהם הגיוני?

Will they ever make any money?

האם אי פעם הם ירוויחו כסף?

But instead of judging them from the comfort

אבל במקום לשפוט אותם מהנוחות

and the confidence of your position,

והביטחון של עמדתכם,

try assuming that it’s they that have the right bet on the future.

נסו להניח שהם אלה שיש להם את ההימור הנכון על העתיד.

Think about the consequences of that for your business model.

תחשבו על ההשלכות מכך עבור המודל העסקי שלכם.

Try making the best case for their idea.

נסו ליצור את התרחיש הטוב ביותר עבור הרעיון שלהם.

Supposing, for example,

נניח, למשל,

that you are the CEO of a company

שאתם מנכ“לי חברה

that makes equipment that makes semiconductors.

שמייצרת ציוד לייצור מוליכים למחצה.

Naturally, you’d probably spend most of your time and attention

באופן טבעי, סביר להניח שתשקיעו את רוב הזמן ותשומת הלב שלכם

on your main customer industry,

בתעשיית הלקוח העיקרי שלכם

the electronics industry.

תעשיית האלקטרוניקה.

And if it so happened,

ואם קרה,

that a couple of maverick bioscience companies

ששתי חברות ביו-מדע מאווריקס

were tinkering with your patents and your technologies,

התעסקו עם הפטנטים שלכם והטכנולוגיות שלכם,

you might overlook that as a distraction,

אתם עלולים להתעלם מזה כהסחת דעת,

an irrelevance.

חוסר רלוונטיות.

But actually, Brooks Automation,

אבל למעשה, “ברוקס אוטומציה“,

a leader in the field,

שמובילה בתחום,

decided to take a close-up look at such a group of mavericks

החליטה להסתכל מקרוב בקבוצה כזו של מאווריקס

to see whether it could learn anything.

כדי לראות אם היא יכולה ללמוד משהו.

And what it realized

ומה שהיא הבינה

by looking at the world through the eyes of these mavericks

על ידי הסתכלות על העולם דרך עיניהם של המאווריקס האלה

was that, actually, the same techniques

היה, שלמעשה, אותן טכניקות

and technologies which can be used to handle delicate semiconductors

וטכנולוגיות שניתן להשתמש בהן כדי לטפל במוליכים למחצה רגישים

can also be applied to other fragile and easily contaminated materials,

יכולות להיות מיושמות גם על חומרים רגישים ומזדהמים בקלות אחרים,

like biological samples.

כמו דגימות ביולוגיות.

And puzzling on the significance of this,

וכשהם תוהים לגבי המשמעות של זה,

they reimagined how to handle and store and transport

הם דמיינו מחדש איך להתמודד עם אחסון והובלה

and label and identify biological samples.

ולתייג ולזהות דגימות ביולוגיות.

In fact, they became a successful pioneer

למעשה, הם הפכו לחלוצים מצליחים

in the new industry of automated biobanking.

בתעשייה החדשה של ביו-בנקאות אוטומטית.

So successful, in fact, that just a couple of days ago,

כל כך מוצלחים, למעשה, שרק לפני כמה ימים,

they announced that this was now their core business moving forwards.

הם הודיעו שנכון לעכשיו זה עסק הליבה שלהם מעכשיו.

It’s only by focusing on these anomalous mavericks

רק על ידי התמקדות במאווריקס החריגים האלה

that they could see their own path to renewed success and growth.

הם יכלו לראות את הדרך שלהם להצלחה ולצמיחה מחודשת.

Now, not everything in business goes according to plan.

עכשיו, לא הכל בעסקים הולך לפי התוכנית.

In fact, sometimes the plans go horribly awry.

למעשה, לפעמים התוכניות משתבשות להחריד.

But you know what?

אבל אתם יודעים מה?

That can be a source of inspiration, too.

זה יכול להיות גם מקור השראה.

To find out how,

כדי לגלות איך,

let’s play the “Pre-Mortem Game.”

בואו נשחק את “משחק ה“פרה-מורטום (טרום המוות)“.

So your role in this game is to write ...

אז התפקיד שלכם במשחק הזה הוא לכתוב...

the obituary for your company,

את ההספד על החברה שלכם

which is going to fail with 100 percent certainty

שעומדת להיכשל בוודאות של 100 אחוז

in five years’ time.

בעוד חמש שנים.

What is the cause of death?

מהי סיבת המוות?

What will have been the point of failure?

מה הייתה נקודת הכישלון?

Why will it have failed?

למה זה ייכשל?

How will it have failed?

איך זה ייכשל?

The challenge here is that it’s easy to be seduced into the baseline fallacy.

האתגר כאן הוא שזה קל להתפתות לתוך ההנחה השגויה הבסיסית.

The baseline fallacy is the idea

ההנחה השגויה הבסיסית היא הרעיון

that it’s the current business model which is the low-risk bet.

שהמודל העסקי הנוכחי הוא ההימור בסיכון נמוך.

And of course that tends to be true

וכמובן שזה נוטה להיות נכון

until it isn’t true,

עד שזה לא נכון,

at which point it’s probably too late to do anything about it.

בשלב זה כנראה מאוחר מדי לעשות משהו בנידון.

Now, your employees are an early-warning indicator.

עכשיו, העובדים שלכם מהווים אינדיקטור אזהרה מוקדמת.

They will have intuitions if the model begins to slip,

יהיו להם אינטואיציות אם הדגם מתחיל למעוד,

but it’s very hard for them to speak up.

אבל מאוד קשה להם לדבר.

And it’s even taboo for them to speak up

וזה אפילו טאבו עבורם לדבר

when the business model is under pressure.

כאשר המודל העסקי נמצא בלחץ.

But when executives create playgrounds --

אבל כשמנהלים יוצרים מגרשי משחקים --

spaces for the safe exploration of alternatives

מרחבים לחקר בטוח של חלופות

and alternative scenarios --

ותרחישים חלופיים --

then you get to tap into your employees’ considerable experience

אז אתם יכולים להתחבר לניסיון הרב של העובדים שלכם

about the vulnerabilities

בנוגע לנקודות התורפה

and the weak spots

ונקודות החולשה

and the blind spots of your company.

והנקודות העיוורות של החברה שלכם.

Does anyone remember visiting recently one of these gorgeous marble palaces?

האם מישהו זוכר שביקר לאחרונה באחד מארמונות השיש המדהימים האלה?

No?

לא?

It’s probably been a while since we visited the local banking branch.

כנראה עבר זמן מאז שביקרנו בסניף הבנקאות המקומי.

Had bricks-and-mortar banks played the “Pre-Mortem Game,”

לו הבנקים שעשויים מלבנים וטיט שיחקו את “משחק הפרה-מורטום“,

perhaps they would have heard their employees expressing some concerns

הם היו אולי שומעים את העובדים שלהם מביעים כמה דאגות

about the gradually dwindling flow of customers to local branches.

על ההידלדלות ההדרגתית של זרימת לקוחות לסניפים מקומיים.

And perhaps they would have been slightly less taken by surprise

ואולי הם היו קצת פחות מופתעים

when companies like NewBank,

כאשר חברות כמו ניובנק,

a digital native,

יליד דיגיטלי,

seized, very rapidly indeed, on that opportunity

ניצל, מהר מאוד, את ההזדמנות הזו

to convince, to date, more than 40 million Latin Americans

לשכנע, עד היום, יותר מ-40 מיליון תושבי אמריקה הלטינית

that in-person transactions in real buildings

שעיסקאות אישיות בבניינים אמיתיים

were a quaint but obsolete relic of the past.

היו שריד מהעבר מוזר אך מיושן,

It’s only when you bring your vulnerabilities into full view

רק כשאתם מביאים את נקודות התורפה שלכם לתצפית מלאה

in this way

בדרך זו

that you may be motivated to reimagine your business

אולי תהיה לכם מוטיבציה לדמיין מחדש את העסק שלכם

and to do so in a robust manner.

ולעשות זאת בצורה חזקה.

It’s why the Roman Catholic Church invented the role,

זו הסיבה שהכנסייה הקתולית המציאה את התפקיד,

the position of the Devil’s advocate in the 16th century

את המשרה של סנגורו של השטן במאה ה-16

to test the future consequences of its decisions to appoint new saints.

כדי לבדוק את ההשלכות העתידיות מהחלטותיה למנות קדושים חדשים.

They did that by imagining

הם עשו זאת בעזרת דמיון

what would Satan say

מה השטן היה אומר

or propose

או מציע

or counterpropose,

או מביא הצעה נגדית,

in addition to the normal procedure of thinking about the big man upstairs.

בנוסף להליך הרגיל של לחשוב על האיש הגדול למעלה.

Now, any human being, any employee, any team

עכשיו, כל בן אדם, כל עובד, כל צוות

and therefore any company can harness human imagination.

ולכן כל חברה יכולה לרתום את הדמיון האנושי.

It’s a defining trait of our species.

זו תכונה מגדירה של המין שלנו.

Failures to imagine in business are really failures of leadership.

כישלונות לדמיין בעסקים הם באמת כישלונות של מנהיגות.

Business is a serious matter, but it should not exclude play.

עסקים זה עניין רציני, אבל זה לא אמור לשלול משחק.

When leaders embrace play and imagination games,

כאשר מנהיגים מאמצים משחק ומשחקי דמיון,

they can unlock the imagination of their employees,

הם יכולים לשחרר את הדמיון של העובדים שלהם,

uncover disruptive new strategies

לחשוף אסטרטגיות חדשות שמפריעות

and renew their lease on the future.

ולחדש את חוזה השכירות שלהם לגבי העתיד.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים