My 105 Days in Taliban Prison -- and a Call to Aid Afghanistan | Safi Rauf | TED

תרגום: Naama Lieberman עריכה: Ido Dekkers

It's 8:15pm in Afghanistan right now.

השעה 8:15 בערב באפגניסטן כרגע.

And at this time, 10 days ago,

ובזמן הזה, לפני עשרה ימים,

I was sitting

ישבתי בתא בגדול 2.5 מטר על 2.5 מטר

in an eight-foot-by-eight-foot cell

במרתף של כלא שמור ביותר בקאבול,

in the basement

of a maximum-security prison in Kabul,

שם הייתי שבוי בידי הטאליבן.

where I was being held captive by the Taliban.

I'd been in that cell for 104 days,

הייתי בתא הזה 104 ימים,

and yet, I was one of the lucky ones.

ועדיין הייתי אחד מברי המזל.

But I'm getting ahead of myself.

אבל אני מקדים את המאוחר.

Let me go back to the beginning.

תנו לי לחזור להתחלה.

This is me.

זה אני.

I'm five years old and living in an Afghan refugee camp

אני בן חמש וחי במחנה פליטים אפגני

in Peshawar, Pakistan.

בפשוואר, פקיסטן.

You can see the two patches on my UNHCR-donated jeans.

אתם יכולים לראות את שני הטלאים על הג’ינס שנתרמו מסוכנות הפליטים של האו“ם.

One patch is an American flag and the other is the Statue of Liberty,

טלאי אחד הוא דגל ארה“ב והשני הוא פסל החירות,

the quintessential beacons of the American dream I so badly wanted.

הסמלים המושלמים של החלום האמריקאי שכל כך רציתי.

But as a refugee, I didn't have a state to call home.

אבל כפליט, לא הייתה לי מדינה לקרוא לה בית.

And not having a state, I didn't have rights.

ובלי מדינה, לא היו לי זכויות.

And not having rights, I didn't have a voice.

ובלי זכויות, לא היה לי קול.

I needed someone to advocate for me.

הייתי צריך מישהו שייצג אותי.

And I was fortunate to have two advocates.

והתמזל מזלי שהיו לי שניים.

My parents, who had emigrated to the US four years ahead of me,

הוריי, שהיגרו לארה“ב ארבע שנים לפני,

fought tirelessly to get me to America for those four years.

נלחמו ללא לאות להביא אותי לארה“ב במשך ארבע השנים האלה.

They gave me a voice.

הם נתנו לי קול.

They gave me the American dream.

הם נתנו לי את החלום האמריקאי.

And my parents' advocacy allowed me to join them,

והפעילות של הוריי אפשרה לי להצטרף אליהם,

to emigrate to Omaha, Nebraska,

להגר לאומהה, נברסקה,

to go to high school in the states

ללכת לתיכון בארה“ב

to serve in the military,

לשרת בצבא,

לסיים כמלגאי טילמן מאוניברסיטת ג‘ורג’טאון,

to graduate as a Tillman Scholar from Georgetown University,

ולהתקבל לבית הספר לרפואה.

to get accepted into medical school.

I became the American dream.

הפכתי להיות החלום האמריקאי.

(Cheers and applause)

(מחיאות כפיים וקריאות)

And in my dream, everything came full circle.

ובחלומי, הכול הושלם.

This past summer, I deferred one dream for another

בקיץ האחרון, דחיתי חלום אחד בשביל אחר

when I put medical school on hold,

כששמתי בצד את לימודי הרפואה,

founded Human First Coalition,

והקמתי את Human First Coalition,

an organization dedicated to aiding Afghans in need.

ארגון שמסייע לאפגנים במצוקה.

Having spent the first 17 years of my life stateless,

אחרי שהייתי חסר מדינה ב-17 השנים הראשונות לחיי,

I rather abruptly found myself

מצאתי את עצמי די בפתאומיות

in the role of the humanitarian aid worker who had shaped so much of my life.

בתפקיד עובד הסיוע ההומניטרי שעיצב כל כך את חיי.

I became that advocate and that voice for others.

הפכתי להיות המייצג והקול עבור אחרים.

And becoming an aid worker,

ובעבודת הסיוע,

I got to provide food, medical care and shelter

זכיתי לספק מזון, טיפול רפואי ומחסה

for thousands of Afghans.

לאלפי אפגנים.

I got to operate resettlement flights for thousands more,

זכיתי להפעיל טיסות יישוב מחדש לאלפים אחרים,

and I got to make multiple trips to Kabul, with the Taliban’s blessing,

ונסעתי פעמים רבות לקאבול, בברכת הטאליבן,

to oversee it all.

להשגיח על הכול.

But then, on December 18, 2021,

אבל אז, ב-18 בדצמבר, 2021,

everything changed.

הכול השתנה.

That morning, which started off like any other morning,

באותו בוקר, שהתחיל כמו כל בוקר,

I was suddenly, inexplicably and unexpectedly

פתאום, ללא הסבר וללא אזהרה

taken into Taliban custody.

נעצרתי על ידי הטאליבן.

As I was being driven

כשהסיעו אותי

to the Taliban’s General Directorate of Intelligence headquarters,

למטה מנהל המודיעין הכללי של הטאליבן,

נאמר לי שאני רק צריך לענות על כמה שאלות שגרתיות,

I was told that I just needed to answer a few routine questions,

ואז אשלח בחזרה למלון שלי.

and then I’d be sent back to my hotel.

Instead, a few hours later, I was brought into that basement room.

במקום זאת, כמה שעות לאחר מכן, נלקחתי לאותו תא במרתף.

Three roommates, no blanket, no mattress, no pillow, no sun,

שלושה שותפים, בלי שמיכה, בלי מזרון, בלי כרית, בלי שמש,

no way to communicate with the outside world

בלי דרך לתקשר עם העולם שבחוץ

and no clue what was to become of me.

ובלי מושג מה יהיה איתי.

And from that moment on, I stayed in that basement

ומאותו רגע והלאה נשארתי במרתף ההוא

in the dead of the Afghan winter, for 105 days.

בלב החורף האפגני, למשך 105 ימים.

The entire time, I feared that I might be taken in front of a firing squad,

כל הזמן, פחדתי שיעמידו אותי מול כיתת יורים

at any minute.

בכל רגע.

And on the 45th day,

ביום ה-45,

I was beaten and tortured by 11 men wielding pipes,

היכו אותי ועינו אותי 11 גברים אוחזים צינורות,

after eight days on a hunger strike.

אחרי שמונה ימים בשביתת רעב.

I had done nothing wrong.

לא עשיתי שום דבר רע.

But again, I was lucky.

אבל שוב, הייתי בר מזל.

I not only had several exceptional advocates,

לא רק שהיו לי כמה מייצגים יוצאי דופן,

but I had a state.

הייתה לי מדינה.

The US government game me a voice

ממשלת ארה“ב נתנה לי קול

and asserted my human rights,

והתעקשה על זכויות האדם שלי,

and that's what ultimately led to my release

וזה מה שהביא בסופו של דבר לשחרור שלי

10 days ago.

לפני עשרה ימים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And on the day of my release,

וביום השחרור שלי,

following a four-hour flight from Kabul to Qatar,

אחרי טיסה של ארבע שעות מקאבול לקטאר,

the euphoria I felt as I walked off that plane is indescribable.

אי אפשר לתאר את האופוריה שהרגשתי כשירדתי מהמטוס ההוא.

But amidst the triumph and joy of homecoming,

אבל בתוך הניצחון והשמחה על השיבה הביתה,

something was amiss.

משהו היה חסר.

On the day of my release, I returned to society

ביום השחרור שלי, חזרתי לחברה

וגיליתי שהמשבר ההומניטרי באפגניסטן רק מחמיר,

to find that the humanitarian crisis in Afghanistan was only getting worse,

the whole world was fixated on Ukraine,

העולם כולו היה ממוקד באוקראינה,

and nearly every Afghan resettlement effort

וכמעט כל המאמצים ליישב אפגנים מחדש

was on pause or had ground to a screeching halt,

הופסקו או נעצרו בחריקה,

with no effective resolution in sight.

בלי פתרון יעיל באופק.

And that was a huge letdown.

וזו הייתה אכזבה אדירה.

And that is why I decided that before even visiting my family,

ולכן החלטתי שאפילו לפני שאבקר את המשפחה שלי,

I had to get back to work.

אני חייב לחזור לעבודה.

Because the truth of the matter is 95 percent of Afghans

כי האמת היא ש-95 אחוז מהאפגנים

are currently not getting enough to eat.

לא מקבלים כרגע מספיק אוכל.

22.8 million are facing crisis levels of hunger.

22.8 מיליון עומדים בפני משבר רעב.

97 percent are living below the poverty line.

97 אחוז חיים מתחת לקו העוני.

And 9 million are living in extreme poverty.

ו-9 מיליון חיים בעוני קיצוני.

And these are the individuals who fought alongside us

ואלה האנשים שנלחמו לצדנו

in the international coalition for the last 20 years.

בקואליציה הבין-לאומית ב-20 השנים האחרונות.

They are our allies.

הם בעלי הברית שלנו.

They are our brothers and sisters,

הם האחים והאחיות שלנו,

and they are in desperate straits.

והם במצוקה נוראית.

The magnitude of the work ahead is staggering.

העבודה שניצבת בפנינו עצומה.

But we have to start somewhere.

אבל צריך להתחיל איפה שהוא.

And the question becomes "What should we do?"

והשאלה היא “מה עלינו לעשות?”

In my mind, four things.

לדעתי, ארבעה דברים.

First, we must bolster humanitarian aid provisions

ראשית, אנחנו מוכרחים לחזק את מכסות סיוע הומניטרי

for the international community

לקהילה הבין-לאומית

by increasing support for and donations to grassroots organizations

על ידי הגדלת התמיכה והתרומות לארגוני שטח ללא כוונות רווח

that have infrastructure to ensure aid is getting directly into the hands

שיש להם תשתית שתבטיח שהסיוע יגיע לידי

of the people who need it the most.

האנשים שזקוקים לו יותר מהכול.

And that's not just my organization --

וזה לא רק הארגון שלי --

there are so many support-worthy groups doing exceptional work in Afghanistan,

יש כל כך הרבה קבוצות שראוי לתמוך בהן שעושות עבודה נהדרת באפגניסטן,

and we need resources now.

ואנחנו צריכים משאבים עכשיו.

Second, we, government

שנית, אנחנו, הממשל

and citizens of the 36 countries who fought in Afghanistan

והאזרחים של 36 מדינות שלחמו באפגניסטן

must keep our promises to our Afghan allies,

חייבים לקיים את ההבטחות לבעלי הברית האפגנים,

to whom we owe a debt,

להם אנחנו חייבים חוב,

by fast-tracking their resettlement,

על ידי זירוז היישוב שלהם מחדש,

be it in the United States or elsewhere.

אם בארה“ב או במקום אחר.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

This, first and foremost, necessitates resettling refugees

זה, בראש ובראשונה, מצריך יישוב של פליטים

who are currently waiting in camps around the world,

שעדיין מחכים במחנות ברחבי העולם,

to reach a place that they can call home.

להגיע למקום שהם יוכלו לקרוא לו בית.

It also calls upon the international community to increase quotas

על הקהילה הבין-לאומית להגדיל את המכסות

for Afghan allies

לבעלי ברית אפגנים

to accept more at-risk Afghans for permanent resettlement

לקבל יותר אפגנים בסיכון ליישוב קבוע

and to expand programs like humanitarian parole,

ולהרחיב תכניות כמו חנינה הומניטרית,

to generate more pathways for those in need.

כדי ליצור עוד דרכים לאלה שזקוקים להן.

Third ...

שלישית...

As we find pathways forward for these individuals,

כשאנו מוצאים דרכים להתקדמות למען אנשים אלה,

we must not separate families, we must preserve them.

אסור לנו להפריד משפחות, עלינו לשמר אותן.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Or, at the very least, create strict limits

או, לכל הפחות, להציב גבולות ברורים

for the amount of time that families can be separated.

לזמן שבו משפחה יכולה להיות מופרדת.

Family separation like mine generates irreparable harm.

הפרדת משפחות כמו שלי יוצרת נזק בלתי הפיך.

But clear and specific change to existing admission policies

אבל שינוי ברור וספציפי למדיניות הכניסה הקיימת

can ensure that other minors do not face the same fate

יכול להבטיח שקטינים אחרים לא יעמדו בפני אותו גורל

that befell me and my family.

כמוני וכמו משפחתי.

Fourth -- and this is the most important of them all --

רביעית -- וזה החשוב ביותר מכולם --

we must reestablish an international diplomatic presence in Afghanistan,

עלינו לבסס מחדש נוכחות דיפלומטית בין-לאומית באפגניסטן,

to hold the Taliban accountable for their actions

לגרום לטאליבן לקחת אחריות על מעשיהם

and provide consular services to the people.

ולהעניק שירותים קונסולריים לאזרחים.

It opens a channel to address Taliban’s actions,

זה יפתח ערוץ להתמודדות עם מעשי הטאליבן,

rather than cutting off,

במקום להתנתק מהם,

isolating and eliminating avenues for influence.

לבודד ולסגור את הדרכים להשפעה.

And I've witnessed what engagement with the Taliban can look like firsthand.

ואני ראיתי איך עבודה עם הטאליבן יכולה להיראות במו עיני.

The negotiations that resulted in my release from captivity

המשא ומתן שהוביל לשחרור שלי מהשבי

were the direct result of effective diplomacy with the Taliban

היה תוצאה ישירה של דיפלומטיה יעילה עם הטאליבן

on the world stage.

בבמה העולמית.

Diplomats spoke to each other openly and resolved an issue of mutual concern.

דיפלומטים דיברו זה עם זה בפתיחות ופתרו בעיה משותפת.

And while the success of this discussion is perhaps an anomaly,

ואולי ההצלחה של הדיון הזה היא אנומליה,

the kind of diplomacy demonstrated by my release

סוג כזה של דיפלומטיה שהתגלה בשחרור שלי

can and should serve as a model for achieving other desired change

יכול וצריך להיות מודל להשגת שינויים רצויים אחרים

for the future of Afghanistan,

למען עתידה של אפגניסטן,

such as the restoration of girls' education above grade six,

כמו החזרת החינוך לנערות אחרי כיתה ו’,

freedom of press, bolstering women's rights,

חופש העיתונות, חיזוק זכויות הנשים,

and most urgently, increasing humanitarian assistance.

והדבר הדחוף ביותר, הגדלת הסיוע ההומניטרי.

At the same time --

בה בעת --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

At the same time, our diplomacy can't be a blank check.

בה בעת, הדיפלומטיה שלנו לא יכולה להיות צ’ק פתוח.

The Taliban must live up to their end of the bargain

הטאליבן מוכרח לקיים את הצד שלו בעסקה

to demonstrate that they are ready to engage in diplomacy,

להראות שהם מוכנים להיות מעורבים בדיפלומטיה,

as an actor that upholds basic human rights,

כשחקן שמבטיח זכויות אדם בסיסיות,

that ensures necessary freedoms

שמבטיח חירויות הכרחיות

and that does not take or hold hostages.

ושלא לוקח או מחזיק שבויים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

At the end of the day,

בסופו של דבר,

the situation in Afghanistan is an extremely complex one.

המצב באפגניסטן מסובך ביותר.

It can't be summed up in an eight-minute talk

אי אפשר לסכם אותו בהרצאה של שמונה דקות

I wrote four days ago, emerging from captivity.

שכתבתי לפני ארבעה ימים כשיצאתי מהשבי.

Yet there are tangible solutions,

אבל יש פתרונות ברי השגה,

and I'm in the privileged position of being able to advocate for them,

וזכיתי להיות בעמדה שבה אני יכול לקדם אותם,

but I'm here today to tell you that you are too.

אבל אני כאן היום לומר לכם שגם אתם.

The truth of the matter is,

האמת היא,

especially in the case of Afghanistan,

במיוחד במקרה של אפגניסטן,

change has always and will continue to start with everyday people.

השינוי כבר החל וימשיך עם אנשים רגילים.

This fall, tens of thousands of people from around the world

בסתיו הזה, עשרות אלפי אנשים מכל העולם

banded together at the grassroots level to aid Afghans in need.

התאגדו יחד בארגוני שטח לסייע לאפגנים במצוקה.

You don't need to be an expert to engage,

לא צריך להיות מומחה כדי להיות מעורבים,

to volunteer, to contribute, to lobby,

להתנדב, לתרום, לשכנע,

or even to simply welcome a refugee to advocate for them.

או אפילו פשוט לקבל את פניו של פליט כדי לייצג אותו.

As Margaret Mead once said,

כמו שמרגרט מיד אמרה פעם,

"Never doubt that a small group of thoughtful, committed citizens

“לעולם אל תטילו ספק במה שקבוצה קטנה של אזרחים מתחשבים ומחויבים

can change the world.

יכולה לשנות בעולם.

Indeed, it's the only thing that ever has."

זה הדבר היחיד שייצר שינוי אי פעם“.

On the afternoon of my release 10 days ago,

באחר הצהריים שבו שוחררתי לפני עשרה ימים,

I, at long last, climbed out of my basement cell

אני, סוף סוף, טיפסתי מהתא שלי במרתף

and into the sunlight,

אל אור השמש,

without anything binding my hands or covering my eyes.

בלי שום דבר שקושר את ידי או מכסה את עיני.

I could see the sky.

יכולתי לראות את השמיים.

I traveled out of the prison through Kabul city in a Corolla sedan.

נסעתי מחוץ לכלא דרך קאבול במכונית קורולה.

I passed the American embassy

עברתי את השגרירות האמריקאית

והגעתי לנמל התעופה הבין-לאומי של קאבול.

and arrived at the Kabul International Airport.

I walked onto the tarmac, I climbed into the C-17,

הלכתי אל מסלול ההמראה, עליתי ל-C-17,

I shook hands with American, Qatari and British diplomats,

לחצתי ידיים לדיפלומטים אמריקאים, קטארים ובריטים,

and suddenly, I was a free man again.

ופתאום, הייתי שוב איש חופשי.

But again, I was one of the lucky ones.

אבל שוב, אני אחד מברי המזל.

Ultimately, being a captive reminded me of a time when I was helpless

בסוף, כשהייתי בשבי נזכרתי בתקופה שבה הייתי חסר אונים

and needed a voice.

והייתי זקוק לקול.

Now that I'm released, I have my voice back,

עכשיו כשאני חופשי, קיבלתי את קולי בחזרה,

and, mercifully, it puts me in a position where I can advocate

ולמרבה המזל, אני בעמדה שבה אני יכול לדבר בשמו

for that little boy with the Statue of Liberty patch

של הילד הקטן ההוא עם הטלאי של פסל החירות

on his UNHCR-donated jeans,

על הג’ינס שנתרם על ידי סוכנות הפליטים,

chasing the American dream.

רודף אחרי החלום האמריקאי.

I hope you'll join me.

אני מקווה שתצטרפו אלי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)