Nature, Art and Magical Blocks of Flying Concrete | Lonneke Gordijn | TED

תרגום: aknv tso עריכה: zeeva livshitz

When I look at a flower,

כשאני מתבוננת בפרח,

I don't see just a beautiful object to put in a vase.

אינני רואה רק עצם יפה שמקומו באגרטל.

I see an intelligent organism that is not still.

אני רואה אורגניזם תבוני שאיננו דומם.

Perhaps it just opened its petals to discover light for the first time.

אולי הוא פתח זה עתה את עלי הכותרת שלו

וגילה לראשונה את האור.

Or maybe it's at the end of its period,

ואולי תם זמנו,

desperately blossoming to attract a bee and get pollinated.

והוא פורח נואשות כדי למשוך דבורה שתאביק אותו.

As humans, we innately respond to the blooming of a flower.

כבני-אדם, אנו חשים תגובה מולדת לפריחתו של פרח.

But how do we design this exact feeling?

אבל איך נעצב במדויק תחושה זו?

How can we capture this visceral response in people?

איך תופסים את התגובה הזאת שאנשים חשים בקרביים?

I co-founded an artistic practice to tap the mysteries of this world,

אני מייסדת-שותפה של פרקטיקה אמנותית שמטרתה להתחבר למסתורין של העולם,

not by studying, but by making.

לא דרך מחקר, אלא ביצירה.

We called our studio "Drift"

לסטודיו שלנו קראנו “דריפט“,

and wondered why almost everything that is made by people is static.

ורצינו לדעת מדוע כל מה שנוצר בידי אנשים הוא סטטי,

Because nature is never static.

שהרי הטבע לעולם איננו סטטי.

Our mission is informed by nature,

הטבע מכתיב את השליחות שלנו,

and evolution is our process.

והאבולוציה היא התהליך שלנו.

That means we try and fail,

כלומר, אנו מנסים ונכשלים,

make thousands of iterations before we succeed.

וחוזרים על כך אלפי פעמים לפני שאנו מצליחים.

In 2006,

ב-2006,

when the studio was still the two of us,

כשהסטודיו כלל עדיין רק את שנינו,

I had an idea.

עלה בי רעיון.

How cool would it be

כמה מגניב יהיה,

if suddenly little lights would flow down from the ceiling,

אם פתאום אורות קטנים יתחילו לזרום מטה מהתקרה,

opening and closing, interacting with us like flowers?

כשהם נפתחים ונסגרים ויוצרים איתנו קשר כמו פרחים?

I was longing for this feeling to feel present and in the moment,

כמהתי להרגשה הזו, להיות נוכחת ברגע,

the way how I feel when I walk in a forest.

כמו שאני מרגישה שאני מטיילת ביער.

The idea was maybe impractical

הרעיון היה אולי בלתי-מעשי,

because to make movement, we probably had to work with motors and software

כי כדי לייצר תנועה היה עלינו לעבוד אולי עם מנועים ותוכנות

and other tools and knowledge that we didn't have.

ועם כלים וידע אחרים שלא היו ברשותנו.

So we decided to start this project.

אז החלטנו להתחיל במיזם הזה.

In two weeks of kit bashing vacuum cleaner parts

בתוך שבועיים של התעסקות בחלקים של שואב-אבק

and folding paper patterns,

ודפוסים של קיפולי נייר,

we have barely something moving, but it was our deadline,

היה לנו משהו שזז בקושי, אבל תם הזמן.

so we brought our drafts to a local exhibition.

אז הבאנו את הטיוטות שלנו לתערוכה מקומית.

To our surprise,

להפתעתנו,

the shy opening and proudly descending creatures

היצורים שנפתחו בביישנות וגלשו למטה בגאון

immediately drew attention.

עוררו מיד תשומת-לב.

People responded to them with wonder and a smile on their face,

אנשים הגיבו אליהם בפליאה ובחיוכים,

almost as if there was a puppy in the room.

כמעט כאילו ראו שם כלבלב.

And we thought it was quite cool

חשבנו שזה מגניב ביותר

that with our art we could change people’s behavior.

שאנו יכולים לשנות התנהגות באמצעות האמנות שלנו.

So we decided to explore this further.

אז החלטנו להמשיך לבחון את הכיוון הזה.

Project "Shylight" became a process of years.

מיזם “אור ביישן” הפך לתהליך שנמשך שנים.

Coming from art school with no technical background,

כמי שבאו מבית-ספר לאמנות ללא שום ידע טכני,

we had to learn to build control boards, develop programming software,

היה עלינו ללמוד לבנות לוחות אם, לפתח תוכנות,

make mechanics move in an organic way with gravity and complex silk patterns.

ליצור מכניקה שנעה בצורה אורגנית עם הכבידה ועם תבניות משי מורכבות.

Basically, we had to become engineers, programmers,

בעקרון, היה עלינו להיעשות למהנדסים, מתכנתים,

seamstresses and choreographers at the same time.

חייטים וכוריאוגרפים והכל ביחד.

But how do you express a motion

אבל איך מבטאים תנועה

between an acceleration factor and a coordinate?

במגבלות של תאוצה וקואורדינטות?

Here is where we learned the most important thing.

וכאן למדנו את הדבר הכי חשוב.

(Music)

(מוזיקה)

It's not about that it moves.

השאלה איננה אם זה נע,

It's about how it moves.

אלא איך זה נע.

Our body responds automatically to certain types of movement,

גופנו מגיב אוטומטית לסוגי תנועה מסוימים,

movement we already know from nature.

תנועה שאנו כבר מכירים מן הטבע.

Rhythms that are programmed deep within us.

מקצבים שמתוכנתים עמוק בתוכנו.

We are designed to be in a constant

אנו בנויים להיות ביחסי-גומלין מתמידים ודינמיים עם סביבתנו.

and dynamic interaction with our environment.

There are numerous phenomena in nature that are super inspiring.

יש בטבע המון תופעות עתירות השראה.

But perhaps the most intriguing

אבל אולי ההתנהגות החייתית הרלוונטית והמסקרנת מכולן בעיני

and relevant animal behavior to me is murmuration.

היא להקת הזרזירים.

Imagine thousands of individuals going places together,

דמיינו לעצמכם אלפי פרטים שנעים יחד,

with no clear leader,

ללא שום מנהיג ברור,

without fighting,

ללא מאבק,

still following their impulses and avoiding each other.

ובכל זאת פועלים על פי דחפיהם ושומרים על מרחק זה מזה.

Isn't this amazing?

האין זה מדהים?

Because we are not capable of doing this.

שהרי אנו איננו מסוגלים לכך.

So dreaming big, we had this other idea.

אז כמי שחולמים חלומות גדולים, היה לנו רעיון נוסף.

How cool would it be if we could create a murmuration

נכון שיהיה מגניב אם נוכל ליצור להק זרזירים

with hundreds of lights flying in the sky,

של מאות אורות שמעופפים בשמיים,

responding to each other as birds?

ומגיבים ביניהם כמו ציפורים?

Well, you would think you could hang a light under a drone.

נכון, אפשר לחשוב על תליית פנס מתחת לרחפן.

But back in 2008, drones didn't really exist yet in the way they are today.

אבל ב-2008 לא היו הרחפנים של היום.

Universities were testing, in an early stage, quadcopters.

האוניברסיטאות בחנו, בשלב מוקדם, רחפנים בעלי ארבע רוטורים.

And in our search for collaborations and technologies

ובחיפושינו אחר שיתופי פעולה וטכנולוגיות

to help get all these objects in the sky at the same time,

כדי להעלות את כל העצמים האלה בבת-אחת לשמיים,

we didn't find anything.

לא הצלחנו להשיג כאלה.

We were just way too early.

פשוט, הקדמנו מאוד את זמננו.

But we were so excited about this idea.

אבל הרעיון הלהיב אותנו כל-כך.

We just had to do this project.

היינו מוכרחים לבצע את המיזם הזה,

Not knowing that we would plant a seed

מבלי לדעת שאנו שותלים זרע

for what almost ten years later is becoming an industry.

למה שיהפוך כעבור עשר שנים לתעשיה.

In our software development,

פיתוח התוכנה שלנו היה לדעתי תהליך ייחודי למדי.

I think this was quite a unique process.

Different engineers basing their code on scientific data,

המהנדסים השונים ביססו את הקוד שלהם על נתונים מדעיים,

we developed our software as artists

פיתחנו את התוכנה שלנו כמו אמנים

by observing swarms for hours and hours.

תוך צפיה בנחילים במשך שעות על גבי שעות.

Not calculating but relating to the behavior of these birds.

לא חישבנו את התנהגות הציפורים אלא התייחסנו להתנהגותן.

It was incredible how many uncontrollable factors were influencing their choices.

אי-אפשר היה להאמין כמה גורמים בלתי ניתנים לשליטה

משפיעים על הבחירות שלהן.

But it also made me realize, and it was eye-opening actually,

אבל מתוך כך הבנתי, וזה ממש פקח את עיני,

that also this happens to me.

שזה קורה גם לי.

I don't have control over my life.

אין לי שליטה על חיי.

With a computer, of course,

באמצעות מחשב, כמובן,

you can test multiple scenarios without big consequences.

אפשר לבחון תרחישים רבים ללא השלכות רציניות.

But of course, this was not the physical reality.

אבל זאת כמובן לא היתה המציאות הפיזית.

Well, imagine how excited we were

תארו לעצמכם כמה התרגשנו

when almost ten years later this was no longer software.

כשלאחר כמעט עשר שנים זאת כבר לא היתה תוכנה.

(Video) Ralph Nauta: OK, this is a test one.

(סרטון) ראלף נטואה: אוקיי, בדיקה מס′ 1.

Lonneke Gordijn: There they were, drones,

לונקה גורדין: הנה הם. רחפנים, בזה אחר זה, מופיעים בשמיים.

one by one, appearing in the sky.

Slowly starting to swarm.

הם מתחילים אט-אט ליצור נחיל.

We were observing it.

צפינו בזה.

We were feeling it.

הרגשנו את זה.

And we felt nothing.

ולא הרגשנו דבר.

Nothing.

כלום.

(Laughter)

(צחוק)

No emotional response.

שום תגובה רגשית.

We remained blanco.

נותרנו קהים. מה?!

What?

On a computer, it looked great.

במחשב זה נראה נהדר.

But this swarm looked way too technical.

אבל הנחיל הזה נראה יותר מדי טכני.

And we had to go back and let nature be our teacher

נאלצנו לחזור להתחלה ולהניח לטבע ללמד אותנו,

because we were fighting the nature of our technology.

משום שנאבקנו בטבעה של הטכנולוגיה שלנו.

Well, in a creative process, you try, you fail, you start over again.

כן, בתהליך יצירתי מנסים, נכשלים, ומתחילים מחדש.

You change direction.

משנים כיוון.

Like evolution and like murmuration.

כמו האבולוציה וכמו להק הזרזירים.

And you're not in control,

ואין שליטה,

but you have to pave the road

אבל צריך לסלול את הדרך

in this constant and dynamic relationship with whatever that happens.

במערכת היחסים המתמדת והדינמית הזו עם כל מה שקורה.

You know when it's right, when you feel it.

יודעים שזה נכון כשמרגישים את זה.

You feel when the connection is made.

מרגישים שהחיבור נוצר.

So in 2018, we finally took our artwork to Burning Man.

אז ב-2018 הבאנו סוף-סוף את היצירה שלנו ל“ברנינג מן“.

(Music)

(מוזיקה)

The drones took off.

הרחפנים המריאו.

And it was magic.

וזה היה קסום.

The swarm, larger than a building, was murmuring over the desert.

הנחיל הגדול מבניין התנחשל מעל למדבר.

It wasn't a sculpture or a performance.

זה לא היה פסל או הופעה.

It was something bigger.

זה היה משהו גדול יותר.

It became an environment that impacted the audience

זה הפך לסביבה שהשפיעה על הקהל כולו

all at once in the same way.

בבת-אחת ובאותה צורה.

And together with the music,

ויחד עם המוזיקה,

everyone melted into one energy.

כולם התמוססו והפכו לאנרגיה אחת.

People were crying.

אנשים בכו.

I was crying.

אני בכיתי.

It was powerful.

זה היה חזק ביותר.

And this experience connected all the present elements

והחוויה הזו חיברה את כל הרכיבים הנוכחים

in that one moment.

באותו רגע יחיד.

And it felt like a collective memory that came from deep within our DNA.

ההרגשה היתה של זכרון משותף שצף ועלה ממעמקי הדנ“א שלנו.

(Music)

(מוזיקה)

In nature, every environment --

בטבע, כל סביבה --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

In nature, every environment is constantly moving.

בטבע, כל סביבה נמצאת בתנועה מתמדת.

And an animal doesn't know what it will eat tonight or at what time,

החיה לא יודעת מה תאכל הערב, או מתי,

but it will be present in the moment,

אבל היא תהיה נוכחת ברגע, מוכנה להסתגל לכל מה שיקרה.

ready to adapt to whatever is happening.

So why are human-built environments static?

אז מדוע סביבות מעשה ידי אדם הן סטטיות?

Nothing moves.

שום דבר לא נע.

Do we realize that this also stops us from moving?

האם אנו מבינים שזה גם מונע מאיתנו לנוע?

Did we unlearn to deal with change?

האם שכחנו איך להתמודד עם השינוי?

Is this why we stopped noticing our environment?

האם זו הסיבה שהפסקנו לשים לב לסביבתנו?

And is this maybe why we don't respond to climate change,

ואולי בגלל זה איננו מגיבים לשינוי האקלים,

and we feel numb while this is actually happening?

ומרגישים קהים ואטומים שזה קורה בפועל?

Behind me, you'll see a block of concrete.

מאחורי אתם רואים גוש בטון.

I don't know if you noticed it before.

אינני יודעת אם הבחנתם בו קודם.

But how do you feel about a block of concrete?

אבל מה אתם מרגישים ביחס לגוש בטון?

Is it necessary to feel anything at all?

האם מוכרחים להרגיש בכלל משהו?

Because it's just a block of concrete.

הרי זה סתם גוש בטון.

We are so used to be part of a static world

אנו כל-כך רגילים להיות חלק מעולם סטטי

with concrete as its main character.

שהבטון הוא המאפיין העיקרי שלו.

But this shouldn't be our world.

אבל עולמנו לא אמור להיות כזה.

This is how we used to think,

ככה פשוט התרגלנו לחשוב,

but this cannot be our future.

אבל זה לא יכול להיות עתידנו.

What can we learn if the world is not in our control?

מה נוכל ללמוד אם העולם לא יהיה בשליטתנו?

What can we learn if we disrupt our expectations?

מה נוכל ללמוד אם נשבש את ציפיותינו?

Well, at the moment the reality is just changing here in front of you.

בזה הרגע, המציאות משתנה לנגד עיניכם.

Can you accept what you see?

האם תוכלו לקבל את אשר עיניכם רואות?

And how does this feel?

ומה ההרגשה?

Is it frightening?

האם זה מפחיד?

Or can you feel a sense of wonder for a block of concrete?

או שאתם מרגישים מעין פליאה כלפי גוש בטון?

Can you imagine there would be a moment

האם תוכלו לדמיין שיהיה רגע

that you feel open

שבו תרגישו פתיחות

to have a connection with a block of concrete?

לקשר עם גוש בטון?

(Cheers and applause)

(תרועות ומחיאות כפיים)

How can we deal with a changing world?

איך נוכל להתמודד עם עולם משתנה?

Are we in control?

האם אנו בשליטה?

I never felt at home in the static world.

מעולם לא חשתי בנוח בעולם סטטי.

And since my childhood,

ומאז ילדותי,

I felt that animal behavior and plant behavior

הרגשתי שהתנהגות החיות והצמחים

is way more logical than the way people behave.

הגיונית בהרבה מאשר התנהגות של אנשים.

(Laughter)

(צחוק)

As artists, we develop artworks

כאמנים, אנו מפתחים יצירות אמנות

that use movement to open us up

שמשתמשות בתנועה כדי לפתוח אותנו

and make us feel safe to embrace change.

ולאמץ את השינוי בתחושת בטחון.

Because there is one fact.

שהרי יש עובדה אחת.

Change is coming.

השינוי מגיע.

And we are not in control.

ואנו איננו בשליטה.

We are murmuring.

אנו מעופפים בלהקה.

We are drifting.

אנו נסחפים.

Thank you.

תודה לכם.

(Cheers and applause)

(תרועות ומחיאות כפיים)

Helen Walters: So don't worry, it'll be here all session.

הלן ווטרס: אל תדאגו, הוא יהיה כאן לכל אורך הכנס.

But just ...

אז רק...

(Laughter)

(צחוק)

Lonneke, that was amazing.

לונקה, זה היה מדהים.

I'm really sorry, you guys.

אני באמת מצטערת, חבר’ה.

It's on its way out, it's fine.

הוא בדרך החוצה, זה בסדר.

(Laughter)

(צחוק)

Okay, so come over here.

טוב, בואי הנה.

Just as long as we're fine, that's fine.

כל עוד שתינו בסדר, הכל בסדר.

(Laughter)

(צחוק)

LG: We're safe.

ל“ג: אנו בטוחות.

HW: What's happening?

ה“וו: מה קורה?

LG: Well ...

ל“ג: טוב...

This drifter tries to find its way out.

הנווד מנסה למצוא את דרכו החוצה.

ה“ו: הוא מנסה למצוא את דרכו החוצה.

HW: It's trying to find its way out.

Is it sentient?

הוא יצור נבון?

LG: Well, it should know where it goes.

ל“ג: טוב, הוא אמור לדעת לאן ללכת.

So let's see.

עוד נראה. ה“ו: אבל באמת, מה קורה?

HW: No, but really, what's happening?

What is going on?

מה קורה?

(Laughter)

(צחוק)

LG: I mean,

ל“ג: טוב,

this is kind of magic, I would say,

זה סוג של קסם, הייתי אומרת,

and a big piece of engineering for my colleagues

וחתיכת מלאכת הנדסה רצינית מבחינת חברי לעבודה

and amazing engineers that are making this happen.

מהנדסים מדהימים, שהם אלה שגורמים לזה לקרות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Yeah.

כן.

HW: OK, so, with this,

ה“ו: אם כך,

בעיקרון באת לבימת TED

you basically just came to the TED stage

and told a whole bunch of type-A people to cede control,

ואמרת לחבורת אנשי אלפא לוותר על השליטה,

to like, give up control.

להניח לשליטה.

יש לך עצה איך עלינו לעשות זאת?

Like, do you have any advice for how we should do that,

especially when there's something concrete floating over our heads?

במיוחד כשמשהו מוצק (גם: בטון) צף מעל לראשינו?

No, but like, seriously, like, your work is about trial and error.

אבל ברצינות, העבודה שלך עוסקת בניסוי וטעיה.

It's about experimentation.

בהתנסות.

יש לך עצות כלשהן עבורנו?

Do you have any tips for the rest of us?

I mean, not me, but these guys.

אני בסדר, אבל הם...

LG: (Laughs)

ל“ג: (צוחקת).

Well, I think it's an illusion that we have control.

אני חושבת שזה שאנו בשליטה הוא אשליה.

And if you look at nature, you see that it's also not there.

ואם מתבוננים בטבע, רואים שגם שם אין דבר כזה.

And I think we have to accept who we are,

ולדעתי עלינו לקבל את מי שאנחנו,

that we are not in control and that we need to change.

את זה שאיננו בשליטה ושעלינו להשתנות.

You know, our bodies are made to change,

גופנו בנוי לשינוי,

but we kind of forgot about it.

אבל אנו קצת שכחנו את זה.

We built our safety structure around us, and we need to learn to go with it

אנו בונים סביבנו מבני בטיחות, ועלינו ללמוד להתקדם איתם

and change with it as we are changing

ולהשתנות איתם תוך כדי התקדמות.

and this world is changing.

והעולם הזה משתנה.

HW: Lonneke, thank you so much.

ה“ו: לונקה, תודה רבה לך.

LG: Thank you very much.

ל“ג: תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)