A Socialist Perspective on the Pursuit of Happiness | Aaron Bastani | TED

תרגום: Naama Lieberman עריכה: zeeva livshitz

Allow me to introduce myself.

הרשו לי להציג את עצמי.

I’m a writer, journalist

אני סופר, עיתונאי,

and a socialist.

וסוציאליסט.

I also used to be broke.

גם הייתי מרושש פעם.

I did, for a long time.

באמת, במשך הרבה זמן.

Being a student,

כשהייתי סטודנט,

trying to make a name for myself in the media industry

מנסה ליצור לעצמי שם בתעשיית התקשורת

and starting a media organization.

והקמתי ארגון תקשורת.

I had to move 15 times in 15 years

נאלצתי לעבור דירה 15 פעם ב-15 שנים

because the rent in London just kept on going up.

כי שכר הדירה בלונדון פשוט המשיך לעלות.

Now, this taught me an important lesson, firsthand.

זה לימד אותי שיעור חשוב, בגוף ראשון.

Namely, you can want to study public policy or astrophysics,

והוא, שאתה אולי רוצה ללמוד מדיניות ציבורית או אסטרופיזיקה,

you can want to make a name for yourself,

אתה יכול לרצות לבנות לעצמך שם,

you can want to do an honest day’s work.

אתה יכול לרצות לעבוד ביושר.

But all of that is extraordinarily difficult

אבל כל זה קשה בצורה בלתי רגילה

if your mind is thinking about those unpaid bills.

אם הראש שלך חושב על החשבונות שלא שילמת.

Or knowing, with the fullness of your heart,

או יודע , בכל לבבך,

that when you go to the cashpoint,

שכשתלך לכספומט,

it's going to respond "Insufficient funds."

הוא יענה “אין יתרה מספיקה“.

Now, while I was going through all this --

עכשיו, בזמן שעברתי את כל זה --

which, I have to say, happened a little bit too long for my liking --

שאני חייב להגיד, זמן ארוך מדי לטעמי --

I agreed with the ideas that I was reading from the liberal tradition,

הסכמתי עם הרעיונות שקראתי מהמסורת הליברלית,

namely that individuals are uniquely placed

כלומר שיחידים ממוקמים באופן ייחודי

to determine how their lives should unfold -- nobody else is.

שמאפשר להם לקבוע איך חייהם יתפתחו -- ולא אף אחד אחר.

For everybody in this room,

לכולם בחדר הזה,

the best person to decide how your life should unfold is you.

האדם הטוב ביותר להחליט איך חייכם יתנהלו הוא אתם.

There’s no higher authority, certainly not the state.

אין סמכות גבוהה יותר, בטח לא המדינה.

But what was equally clear

אבל מה שהיה ברור באותה מידה

was that, in the absence of access to certain resources --

הוא שבהיעדר גישה למשאבים מסוימים --

education, transport, health care and housing --

חינוך, תחבורה, בריאות ודיור --

that capacity for self-authorship is clearly limited for many people.

היכולת הזו ליצור את עצמך בבירור מוגבלת עבור אנשים רבים.

We clearly live in a society

אין ספק שאנחנו חיים בחברה

where what we view as liberty, the pursuit of happiness,

שבה מה שאנו רואים כחירות, כחתירה לאושר,

is limited for the majority of the global population.

מוגבל למרבית אוכלוסיית העולם.

For many, it's illusory.

בשביל רבים, זו אשליה.

It turns out that liberal ends of self-authorship,

מסתבר שהמטרה הליברלית של יצירה עצמית,

of determining how your life should unfold,

לקבוע בעצמך את מהלך חייך,

require socialist means.

דורשת אמצעים סוציאליסטים.

The state must get involved.

המדינה חייבת להתערב.

Now, we live in a world where capitalism has completely prevailed.

אנחנו חיים בעולם שבו הקפיטליזם שולט לגמרי.

It's won.

הוא ניצח.

I was asked, behind stage, "What are you wearing?"

שאלו אותי, מאחורי הקלעים, “ריח מעולה, מה אתה שם?”

I said, "Chanel Allure." And I'm the communist.

אמרתי “שאנל אלור“. ואני הקומוניסט.

(Laughter)

(צחוק)

OK? So I'm under no illusions --

אוקיי? אז אין לי אשליות --

it has completely prevailed.

קפיטליזם ניצח לגמרי.

And the ideas driving it are those of economic liberalism.

והרעיונות שמניעים אותו הם אלה של ליברליזם כלכלי.

Economic liberalism says what I've just said to you.

ליברליזם כלכלי פירושו מה שאמרתי לכם קודם.

The individual is uniquely placed to determine how their life unfolds,

היחיד ממוקם בצורה ייחודית לקבוע את מהלך חייו,

and that this should happen through the market.

וזה צריך להתרחש באמצעות השווקים.

But there's a problem.

אבל יש בעיה.

While the market can be an extraordinary resource

אמנם השוק יכול להיות משאב בלתי רגיל

to get the things you need to get to be who you want to be,

להשיג את הדברים שאתה צריך להשיג כדי להיות מי שאתה רוצה להיות,

for many, it's the opposite.

בשביל רבים, זה ההפך.

It’s a source of un-freedom.

זה מקור לחוסר חופש.

It's a constraint.

זו מגבלה.

It's more akin to a system of rationing

זה דומה יותר למערכת של קיצוב

than of prosperity.

מאשר שגשוג.

We know this is the case for an increasing number of people,

אנחנו יודעים שזה נכון לגבי מספר הולך וגדל של אנשים,

because the numbers don't lie.

כי המספרים לא משקרים.

In 2018, 40 million Americans used food stamps --

ב-2018, 40 מיליון אמריקאים נעזרו בתלושי מזון --

13 million more than in 2007, before the global financial crisis.

13 מיליון יותר מאשר ב-2007, לפני המשבר הכלכלי העולמי.

Clearly, something is broken.

אין ספק, משהו שבור.

You can disagree with me about everything else,

אתם יכולים לחלוק עלי לגבי כל השאר,

but those are the facts.

אבל אלה העובדות.

In the UK, a much smaller country,

בבריטניה, מדינה קטנה בהרבה,

in 2016, 17 million people of working age

ב-2016, ל-17 מיליון איש בגיל העבודה

had 100 pounds or less savings.

היה 100 פאונד או פחות בחסכונות.

They are one minor accident away from penury.

הם במרחק תאונה קלה אחת מהתרוששות.

17 million people of working age.

17 מיליון איש בגיל העבודה.

And on the thing that capitalism asks to be judged by,

ועל הדבר שלפיו הקפיטליזם מבקש להישפט,

global growth,

צמיחה עולמית,

it says, "All this terrible stuff happens, inequality, poverty, whatever --

הוא אומר, “כל הדברים הנוראיים האלה קורים, אי-שוויון, עוני, כל זה --

but we've still got growth."

אבל עדיין יש לנו צמיחה“.

Well, actually, the story isn't so great there either.

בעצם, הסיפור לא כל כך נהדר גם שם.

Despite the rise of China, global growth is in secular decline.

למרות העליה של סין, הצמיחה העולמית נמצאת בדעיכה מתמשכת.

So, to be clear, the global economy is still growing,

למען הסר ספק, הכלכלה העולמית עדיין צומחת,

but at a smaller, slower rate, decade on decade.

אבל בשיעור קטן יותר, אטי יותר, עשור אחרי עשור.

20 years ago, if you said the term "lost decade,"

לפני עשרים שנה, אם הייתם משתמשים במושג “העשור האבוד”,

you were talking about Japan.

דיברתם על יפן.

My apologies to anybody here of Japanese heritage.

אני מתנצל בפני כל מי שכאן ממוצא יפני.

Today, it's an appropriate term for much of the global economy.

היום, המושג הזה תקף לחלק גדול מהכלכלה העולמית.

From Britain to Italy, South Africa to Brazil,

מבריטניה לאיטליה, דרום אפריקה לברזיל,

as one lost decade becomes two.

כשעשור אבוד אחד הופך לשניים.

And it gets worse.

וזה הולך ומחמיר.

This economic malaise we've seen over the last 15 years

הצרה הכלכלית הזו שאנחנו רואים ב-15 השנים האחרונות

is surely to be joined by the climate crisis,

בוודאי מצטרפת למשבר האקלים,

and then, demographic aging, a crisis of elderly care.

ואז, הזדקנות הדמוגרפיה, משבר בטיפול בקשישים.

It turns out that the opening decades of the 21st century,

מסתבר שהעשורים הראשונים של המאה ה-21,

as bad as they were, for many,

רעים ככל שהיו, בשביל רבים,

are merely the leading edge of a hurricane.

הם בסך הכול קצה ההוריקן.

Now ...

עכשיו...

despite everything I've just said to you,

למרות כל מה שאמרתי לכם הרגע,

I'm an optimist.

אני אופטימיסט.

I believe that humans have the ingenuity to address all of these challenges

אני מאמין שלבני אדם יש כושר ההמצאה להתמודד עם כל האתגרים האלה

and reach unprecedented prosperity and liberty for all.

ולהשיג לראשונה שגשוג וחירות לכול.

That can happen by employing the state

זה יכול לקרות על ידי שימוש במדינה

and leveraging the technology revolution.

ומינוף המהפכה הטכנולוגית.

I wrote a book about it.

כתבתי על זה ספר.

It's called "Fully Automated Luxury Communism."

הוא נקרא “קומוניזם יוקרתי אוטומטי לחלוטין“.

(Laughter)

(צחוק)

The c-word.

מילת ה-ק.

(Laughter)

(צחוק)

Fully automated, because we need an economic system

אוטומטי לחלוטין, כי אנחנו צריכים מערכת כלכלית

which reduces the necessity of human labor in the production process.

שמפחיתה את הצורך בעבודה אנושית בתהליך הייצור.

Luxury, because we need to expand

יוקרתית, כי אנחנו צריכים להרחיב

the sense of liberty and leisure time for all.

את תחושת החירות והפנאי לכולם.

Communism, because what I believe is heading our way this century, maybe,

קומוניזם, כי אני מאמין שמה שיגיע אלינו במאה הזו, אולי,

could see the end of production for exchange

יכול להיות הסוף של ייצור תמורת חליפין

and the necessity of humans to sell their labor for a wage.

ושל הצורך שאנשים ימכרו את העבודה שלהם תמורת שכר.

But in politics,

אבל בפוליטיקה,

big ideas only get you so far.

רעיונות גדולים לא יקחו אותך רחוק.

That's been a problem for the Left historically,

זו בעיה היסטורית של השמאל,

I don't know if you know.

אני לא יודע אם אתם יודעים.

And what matters in the here and now, in 2022,

ומה שמשנה כאן ועכשיו, בשנת 2022,

are concrete proposals.

הן הצעות קונקרטיות.

So how do we leverage the technology revolution?

אז איך ממנפים את מהפכת הטכנולוגיה?

How do we employ the state

איך משתמשים במדינה

to address all the challenges I've just spoken about,

לטפל בכל האתגרים שדיברתי עליהם,

which I'm pretty sure everybody in this room would acknowledge?

שאני די בטוח שכל אחד בחדר הזה יכיר בנכונותם?

Rising inequality, the climate crisis, demographic aging.

אי-שוויון מתגבר, משבר האקלים, הזדקנות האוכלוסיה.

For some, the answer is a universal basic income,

לחלק מהאנשים, התשובה היא הכנסה בסיסית אוניברסלית,

a UBI.

UBI

Now, despite being a millennial,

למרות שאני מילניאל,

and still petrified when I look at my bank balance,

ועדיין מבועת כשאני מסתכל על היתרה שלי בבנק,

I'm not a fan.

אני לא בעד.

And the reason is an affordable UBI is ineffective,

והסיבה היא שהכנסה בסיסית בעלות סבירה אינה יעילה,

and an effective UBI is unaffordable.

והעלות של הכנסה בסיסית יעילה אינה סבירה.

My proposal, instead, is universal basic services,

ההצעה שלי, במקום, זה שירותים בסיסיים אוניברסליים,

UBS.

UBS.

These are services which are universally available,

אלה שירותים שזמינים לכולם,

free at the point of consumption

בחינם בנקודת הצריכה

and paid for through progressive taxation,

ושעלותם משולמת בעזרת מיסוי מדורג,

a bit like the NHS in the UK.

קצת כמו שירותי הבריאות הציבוריים בבריטניה.

I propose four of these universal basic services --

אני מציע ארבעה שירותים בסיסיים אוניברסליים --

health care, housing, transport and education.

בריאות, דיור, תחבורה וחינוך.

Why these four?

למה ארבעת אלה?

Housing, because you can't focus on long-term problem-solving,

דיור, כי אתה לא יכול להתרכז בפתרון בעיות לטווח ארוך,

or making something of yourself,

או לבנות את עצמך,

if you have to move every 12 months. Believe me, I know.

אם אתה צריך לעבור דירה בכל 12 חודשים. תאמינו לי, אני יודע.

Health care, because the basis of everything else

בריאות, כי הבסיס של כל היתר

is physical and mental well-being.

הוא בריאות גופנית ונפשית.

Education, because you can't be of service to your community

חינוך, כי אתה לא יכול להועיל לקהילה שלך

if you don't have skills,

אם אין לך כישורים,

and we need to start acknowledging that an educated society is a public good.

ואנחנו צריכים להתחיל להכיר בכך שחברה משכילה היא טובת הציבור.

People training as dentists, as midwives, as engineers --

אנשים שיוכשרו כרופאי שיניים, מיילדות, מהנדסים --

hey, as accountants.

היי, רואי חשבון.

We need those people.

אנחנו צריכים אותם.

Society needs those people, with those skills,

החברה צריכה את האנשים האלה, עם הכישורים האלה,

to not just thrive, but to survive,

לא רק כדי לשגשג, אלא גם כדי לשרוד,

and we all benefit from them having those skills.

וכולנו מרוויחים מהכישורים שלהם.

Transport, because you can have the skills,

תחבורה, כי אולי יש לך כישורים,

you can have the housing,

אולי יש לך דיור,

but location can remain a constraint on access to opportunity.

אבל המיקום יכול עדיין להגביל את הגישה להזדמנויות.

So, you might agree with me so far,

אז, אתם אולי מסכימים אותי עד כה,

you might say, "Aaron, I get it.

אולי תגידו, “אהרון, אני מבין.

Market failure exists, it's a thing.

קיים כשל שוק, יש דבר כזה.

And yeah, OK, the state should intervene in some areas, fine.

וכן, בסדר, המדינה צריכה להתערב בתחומים מסוימים, בסדר.

But why universal?

אבל למה אוניברסלית?

Surely, we should focus scarce resources on those that need help the most."

בוודאי, צריך למקד את המשאבים באלה שצריכים הכי הרבה עזרה“.

It turns out that two academics gave a pretty good answer to that,

מסתבר ששני חוקרים נתנו תשובה די טובה לזה,

20 years ago.

לפני 20 שנה.

Surprise, they were Swedish.

למרבה ההפתעה, הם היו שוודים.

And they found that countries with universal welfare systems

והם מצאו שמדינות עם מערכת רווחה אוניברסלית

saw the lowest rates of hardship, the lowest rates of inequality,

ראו את השיעורים הנמוכים ביותר של סבל, השיעורים הנמוכים ביותר של אי-שוויון,

and universal welfare systems commanded the broadest possible consent.

ושמערכות רווחה אוניברסליות זכו להסכמה הרחבה ביותר.

If you want to see the citation, it's Walter Korpi and Joachim Palme.

אם אתם רוצים לראות את ההפניה, זה וולטר קורפי ויואכים פלמה.

Go on Google Scholar, find it.

לכו לגוגל סקולר, תמצאו את זה.

Now, how does that work? Why is that the case?

איך זה עובד? למה זה קורה?

Well, it turns out that universal welfare systems,

מסתבר, שמערכות רווחה אוניברסליות,

because of the nature of how they work,

בגלל האופן שבו הן עובדות,

have less bureaucracy.

יש בהן פחות ביורוקרטיה.

Because they don't employ means testing, there's less stigma attached,

משום שאין בהן מבחן אמצעים, פחות סטיגמה נקשרת אליהן,

so the people accessing resources actually use them,

אז האנשים שמקבלים גישה למשאבים באמת משתמשים בהם,

as opposed to what we get with means testing,

בניגוד למה שמקבלים במבחן אמצעים,

where you feel like you shouldn't be doing that.

שאנשים מרגישים שהם לא אמורים לעשות את זה.

And importantly,

ויותר חשוב,

they have the buy-in of that political class

הן זוכות לתמיכה של המעמד הפוליטי

that is all-important in democracy,

החשוב ביותר בדמוקרטיה,

the middle class.

מעמד הביניים.

There's a reason why the NHS in Britain

יש סיבה ששירותי הבריאות הציבוריים בבריטניה

is still around after 80 years, and it's so loved.

עדיין קיימים אחרי 80 שנה, ואהובים כל כך.

It's because everybody gets to use it.

היא כי כולם זוכים להשתמש בשירותיהם.

It's part of the national fabric.

זה חלק מהמרקם הלאומי.

It’s part of our shared social conversation and space.

זה חלק מהשיח ומהמרחב החברתי המשותף.

It’s something that belongs to all of us in the UK,

זה משהו ששייך לכולנו בבריטניה,

and we're very proud of it.

ואנחנו גאים בו מאד.

So if you want welfare services which address hardship,

אז אם אתם רוצים שירותי רווחה שיטפלו במצוקות,

reduce inequality,

יפחיתו אי-שוויון,

are effective, efficient and broadly liked,

יהיו יעילים, מועילים ואהובים באופן נרחב,

make them universal.

עשו אותם אוניברסליים.

"OK, I like universal services, but how do we pay for this?"

“אוקיי, אני אוהב שירותים אוניברסליים, אבל איך משלמים על זה?”

In a word, tax.

במילה אחת, מסים.

Hardly reinventing the wheel, I know.

לא בדיוק ממציא את הגלגל, אני יודע.

In the United States, in the 1950s, the top rate of tax was 90 percent.

בארה“ב, בשנות ה-50, שיעור המס הגבוה ביותר היה 90%.

Today, it's 37 percent.

היום, הוא 37%.

In the UK, for much of Margaret Thatcher's premiership,

בבריטניה, במרבית הכהונה של מרגרט תאצ’ר,

the top rate of tax was 60 percent.

שיעור המס הגבוה ביותר היה 60%.

Today, it's 45 percent.

היום, זה 45%.

Dwight Eisenhower and the Iron Lady -- hardly two radical Marxists.

דווייט אייזנהאואר ואשת הברזל -- לא בדיוק שני מרקסיסטים קיצוניים.

And then, there's things like financial transactions tax.

ואז, יש דברים כמו מס על פעולות כספיות.

All the outrage, in fact,

מה שמכעיס כל כך, בעצם,

that we tax work more than we tax wealth,

שאנחנו ממסים עבודה יותר מאשר הון,

which is astonishing.

וזה מדהים.

In the UK and the US,

בבריטניה ובארה“ב,

capital gains are taxed lower than incomes.

רווחי הון ממוסים פחות מהכנסה.

How the hell does that work? Talk about a rigged system,

איך לעזאזל זה עובד? אם כבר מדברים על מערכת מוטה.

Then, there's the issue around the technology revolution.

ואז ישנו העניין סביב המהפכה הטכנולוגית.

And this is a big reason why I like universal basic services.

וזו סיבה גדולה שאני אוהב שירותים בסיסיים אוניברסליים.

If I'm right,

אם אני צודק,

then the trends in the 21st century are deflationary.

אז המגמות של המאה ה-21 הן של דפלציה.

Energy, information, labor are getting cheap,

אנרגיה, מידע, עבודה, נעשים זולים יותר,

they're deflationary,

הם בדפלציה,

and they'll remain deflationary for a very long time.

והם יישארו בדפלציה במשך זמן רב מאד.

Hard to believe, I know, in 2022, when you're filling up at the tank,

קשה להאמין, אני יודע, בשנת 2022, כשאנחנו ממלאים את המיכל,

but renewables trends are clear,

אבל מגמות אנרגיה מתחדשת הן ברורות,

and that will be the case for a very long time.

וזה יהיה המצב במשך זמן רב מאד.

Now, do we want those trends to underpin universal basic services,

האם אנחנו רוצים שהמגמות האלה יחזקו את השירותים הבסיסיים האוניברסליים,

or prop up shareholders,

או יתמכו בבעלי מניות,

or create the basis for new monopolistic models?

או יצרו את הבסיס למודלים מונפוליסטים חדשים?

Finally, on the climate crisis,

לבסוף, על משבר האקלים,

another reason for universal basic services.

סיבה נוספת לשירותים בסיסיים אוניברסליים.

A UBI would be an extraordinary amount of money to spend.

הכנסה בסיסית אוניברסלית תדרוש כמות אדירה של כסף.

And yet, I don't see quite what it would do

ועדיין, אני לא רואה מה בדיוק זה יעשה

in terms of transitioning our economies away from fossil fuels,

כדי להניע את הכלכלות שלנו הרחק מדלקי מאובנים,

which again,

ואת זה שוב,

I'm sure everybody in this room acknowledges,

אני בטוח שכולם בחדר הזה מודים,

we have to do pretty damn quickly.

אנחנו צריכים לעשות די מהר לעזאזל.

Meanwhile, with universal basic services,

בינתיים, עם שירותים בסיסיים אוניברסליים,

we can put a post-carbon agenda

נוכל להעמיד אג’נדת פוסט-פחמן

at the heart of education, health care, transport and housing,

בלב החינוך, הבריאות, התחבורה והדיור,

rapidly decarbonizing our economies.

ולגמול את הכלכלות שלנו מפחמן במהירות.

And look, to move away from fossil fuels,

ותראו, כדי להתנתק מדלקי מאובנים,

we need to do the one thing that market fundamentalists hate,

עלינו לעשות את הדבר האחד שהפונדמנטליסטים של כוחות השוק שונאים,

and that's called planning.

וזה נקרא תכנון.

So, cast your minds to 2100,

אז, תחשבו קדימה לשנת 2100,

and a world after capitalism as we know it.

ולעולם שאחרי הקפיטליזם כפי שאנחנו מכירים אותו.

You go to your job four hours a day in an elderly care center,

אתם הולכים לעבודה שלכם ארבע שעות ביום במרכז טיפול לקשישים,

one of the few labor-intensive industries that's still around.

אחת מהתעשיות העתירות עבודה שעוד נשארו.

Afterwards, you go for lunch, you see your friends

אחר כך, אתם הולכים לארוחת צהריים, פוגשים חברים

and you talk about taking that holiday in some rewilded forest somewhere,

ואתם מדברים על החופשה ביער שהוצמח מחדש איפשהו,

go see some bison and some bears.

תלכו לראות כמה ביזונים ודובים.

And you talk about wanting to study for that third college degree,

ואתם מדברים על הרצון שלכם ללמוד לתואר האקדמי השלישי,

this time in medicine,

הפעם ברפואה,

because you're working with older people

כי אתם עובדים עם אנשים מבוגרים

and you're fascinated by the sphere, the area,

ואתם מרותקים מהתחום,

the growth industry of radical life extension.

התעשייה הצומחת של הארכת חיים רדיקלית.

And hey, your first two degrees didn't cost a thing,

היי, שני התארים הראשונים שלכם לא עלו כלום,

and that second one, East Asian Literature,

והשני, ספרות מזרח אסיה,

gave you a whole new perspective on life.

נתן לכם נקודת מבט אחרת על החיים.

You really loved Japanese poetry after that.

אתם ממש אוהבים שירה יפנית מאז.

Pretty good, right?

נשמע טוב, נכון?

You get a notification as you leave that lunch.

אתם מקבלים התראה כשאתם יוצאים מארוחת הצהריים.

Your local health care clinic's saying you need to go for a quick checkup.

המרפאה המקומית שלכם אומרת שעליכם להיכנס לבדיקה זריזה.

You go down there, you take a bus --

אתם הולכים לשם, באוטובוס --

free, electric, self-driving.

חינם, חשמלי, אוטונומי.

The local bus co-op uses a powerful predictive algorithm

קו-אופ האוטובוסים המקומי נעזר באלגוריתם חיזוי חזק

to determine how much supply is needed at what time

לקבוע כמה היצע דרוש בכל שעה

for optimal efficiency and effectiveness.

ליעילות אופטימלית.

Compare that to rush hour in LA or London.

תשוו את זה לשעת העומס בלוס אנג’לס או בלונדון.

Big difference -- I know which I prefer.

הבדל גדול -- אני יודע איזה מהם אני מעדיף.

You end up at the local health clinic.

אתם מגיעים למרפאה המקומית.

They say, "Look, it's time for liquid biopsy.

הם אומרים, “הגיע הזמן לביופסיה נוזלית.

You missed your checkup last week."

החמצתם את בדיקת המעקב בשבוע שעבר“.

You go in -- stage zero cancer.

אתם נכנסים -- סרטן שלב אפס.

No problem, some pills will fix that.

אין בעיה, כמה כדורים יפתרו את זה.

At every stage of this narrative,

בכל שלב בנרטיב הזה,

the health care, the transport, the college degrees, the elderly care,

הבריאות, התחבורה, התארים במכללה, הטיפול בקשישים,

we've seen universal basic services in action.

ראינו שירותים בסיסיים אוניברסליים בפעולה.

Universally available, free at the point of consumption

זמינים בצורה אוניברסלית, חינם בנקודת הצריכה

and paid for through progressive taxation.

וממומנים על ידי מיסוי מדורג.

Now, this might sound utopian.

זה אולי נשמע אוטופי.

Personally, I think it's technically easier to do

באופן אישי, אני חושב שקל יותר לעשות את זה טכנית

than colonizing Mars,

מאשר להתיישב במאדים,

but our society somehow thinks differently.

אבל החברה שלנו חושבת אחרת משום מה.

But it's not utopian.

אבל זו לא אוטופיה.

In fact, in many ways, this world resembles our own.

למעשה, במובנים רבים, העולם הזה דומה לשלנו.

There are still markets for many, many things.

עדיין יש שווקים, לדברים רבים מאד.

The state isn't involved in making chocolate bars

המדינה לא מעורבת בייצור חטיפי שוקולד

or socks or silk ties.

או גרביים או עניבות משי.

But it is the central player

אבל היא השחקנית המרכזית

in these four things we all need for liberty:

בארבעת הדברים שכולנו צריכים כדי להיות חופשיים:

housing, education, health care and transport.

דיור, חינוך, בריאות ותחבורה.

And to say it's no utopia means bad things still happen, yes.

ולהגיד שזו לא אוטופיה זאת אומרת שדברים רעים עדיין יקרו, כן.

There are fallings out, there's personal enmity,

יש מריבות, יש יריבויות אישיות,

there are love affairs, you fall in and out of love.

יש פרשיות אהבה, מתאהבים ומפסיקים לאהוב.

Often, falling in love is worse, it's more dangerous.

לעתים קרובות, להתאהב זה יותר גרוע, זה יותר מסוכן.

These things still happen,

הדברים האלה עדיין יקרו,

but they're better than homelessness,

אבל הם טובים יותר מלהיות חסרי בית,

than being unable to pay for your insulin,

מלא להיות מסוגל לשלם על אינסולין,

or failing to address the climate crisis as a species.

או להיכשל בהתמודדות עם משבר האקלים כמין האנושי.

It’s time we lived up to those glorious words:

הגיע הזמן שנחיה לפי המילים הנפלאות:

life, liberty and the pursuit of happiness.

חיים, חירות וחתירה לאושר.

And recognize that, for the majority of the global population,

ונכיר בכך שלמרבית אוכלוסיית העולם,

the pursuit of happiness is impossible.

החתירה לאושר היא בלתי אפשרית.

It's downright illusory,

היא פשוט אשליה,

unless they have access to universal basic services.

אלא אם יש להם גישה לשירותים בסיסיים אוניברסליים.

This is the way by which we guarantee liberty for all

זו הדרך להבטיח חירות לכולם

and address the great challenges of the 21st century --

ולהתמודד עם האתגרים הגדולים של המאה ה-21 --

the climate crisis, inequality, demographic aging --

משבר האקלים, אי-שוויון, הזדקנות דמוגרפית --

whilst leveraging these remarkable technologies

ובאותו זמן למנף את הטכנולוגיות הנהדרות

that the ingenuity of our species has created.

שכושר ההמצאה של המין שלנו יצר.

I don't think there's another way of addressing those challenges.

אני לא חושב שיש דרך אחרת להתמודד עם האתגרים האלה.

I think anybody who thinks otherwise is delusional, frankly.

אני חושב שכל מי שחושב אחרת פשוט הוזה, בכנות.

But all that means we're going to have to do something

המשמעות של כל זה היא שנצטרך לעשות משהו

which, for the political establishment and status-quo thinking,

וזה, בשביל הממסד הפוליטי והוגי הססטוס-קוו,

has been anathema for decades.

היה סדין אדום במשך שנים.

And that means returning the state --

וזה אומר להחזיר את המדינה --

yes, the state --

כן, את המדינה --

to the center stage of our economic and social lives.

למרכז הבמה בחיים הכלכליים והחברתיים שלנו.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Chris Anderson: Thank you, Aaron.

כריס אנדרסון: תודה, אהרון.

I think we have a secret questioner somewhere,

אני חושב שיש לנו שואלת מסתורית ,

in the form of Maja Bosnic, who is a public finance expert.

וזו מאיה בוסניק, מומחית במימון ציבורי.

She spoke recently at TEDWomen.

היא דיברה לא מזמן בכנס TEDWomen.

Maja, what's your question?

מאיה, מה השאלה שלך?

Maja Bosnic: Yes, thank you very much.

מאיה בוסניק: כן, תודה רבה.

So my question is basically related to resistances.

אז השאלה שלי קשורה בבסיסה להתנגדויות.

I work with public services,

אני עובדת עם שירותים ציבוריים,

and I work towards making them more gender-responsive,

ואני עובדת כדי לגרום להם להיות מודעים יותר למגדר,

so I know a thing or two about resistances.

אז אני יודעת דבר או שניים על התנגדות.

So I wanted to ask you, what do you see as the biggest resistances?

אז רציתי לשאול אותך, מהי בעיניך ההתנגדות החזקה ביותר?

And in which one, or maybe some of these four

ובאיזה תחום, או אולי כמה מהארבעה

that you are mentioning?

שאתה מזכיר?

Thank you.

תודה.

Aaron Bastani: Great question, thank you. For me, it’s got to be housing.

אהרון בסטאני: שאלה מצוינת, תודה. בשבילי, זה חייב להיות דיור.

Because, particularly in the Anglo-American economies,

כי, במיוחד בכלכלות אנגלו-אמריקאיות,

יש לנו מודל צמיחה שבנוי על השקעה ספקולטיבית בנכסי דיור.

we have a growth model built upon speculative investment

in housing assets.

המציאות היא, למדינות כמו בריטניה וארה“ב --

The reality is, for the likes of the UK and the US --

the Canadian property market is probably quite similar --

שוק הנדל“ן הקנדי כנראה די דומה --

we need to have something akin to what Japan has seen

אנחנו צריכים משהו כמו מה שקרה ביפן

over the last 25 years,

ב-25 השנים האחרונות,

which is, effectively, flat house price increases.

וזה, אפקטיבית, עליה שטוחה במחירי הדיור.

Sorry, I should phrase that better -- zero percent growth in house prices.

סליחה, אני צריך לנסח את זה טוב יותר -- אפס אחוז צמיחה במחירי הדיור.

So wages can catch up.

כך שהמשכורות מדביקות את הפער.

I saw an amazing statistic, actually, the other day in the UK,

ראיתי סטטיסטיקה מדהימה, האמת, לפני כמה ימים בבריטניה,

which showed that a majority of homeowners in the UK

שהראתה שמרבית בעלי הבתים במדינה

are happy to have zero growth on house prices.

היו שמחים אילו הייתה אפס אחוז צמיחה במחירי הדיור.

And that makes sense.

וזה הגיוני.

Why would you want your house to gain in value?

למה שתרצה שערך הבית שלך יעלה?

All it means is you buy another house,

המשמעות היא בסך הכול שתקנה בית אחר,

which has relatively gone up as well.

שגם הוא עלה באותה מידה.

And I think people acknowledge that this isn’t working

ואני חושב שאנשים מבינים שזה לא עובד

for people who rent, who don't own the assets.

לאנשים בשכירות, שלא בעלי הבתים.

And I would rather keep that price flat,

והייתי מעדיף שהמחיר יישאר ללא שינוי,

and, you know, have more people included in our economy.

ואת יודעת, שיותר אנשים יהיו חלק מהכלכלה שלנו.

But that's, I think, the big structural challenge --

אבל זה, אני חושב, האתגר המבני הגדול --

we would have to take on speculative investment in housing.

נצטרך להתמודד עם השקעות ספוקלטיביות בדיור.

CA: Thank you, Maja.

כ“א: תודה, מאיה.

Aaron, I'm really taken by this argument for UBS,

אהרון, אני באמת מרותק מהטיעון בעד שירותים בסיסים אוניברסליים

partly because, just structurally,

חלקית, כי פשוט מבחינה מבנית,

some of those things naturally get organized better

חלק מהדברים האלה מאורגנים טוב יותר באופן טבעי

if there's only one of them, not a bunch in competition.

אם יש רק אחד מהם, לא כמה בתחרות.

You compare US health care capitalism with something like the NHS

אתה משווה את שירותי הבריאות הקפיטליסטים בארה“ב למשהו כמו NHS

or the state things, which, for all their faults,

או שירותים של המדינה, שלמרות כל חסרונותיהם,

seem to deliver equally good or better health care

נראה שהם מספקים טיפול טוב באותה מידה או יותר

for, like, half the money.

בערך, בחצי המחיר.

Transport, you can make the same argument.

תחבורה, אפשר לטעון אותו טיעון.

But have you cost it out?

אבל האם חישבת את העלות?

To roll out all these four, that's a massive investment.

לפרוש את כל הארבעה, זו השקעה אדירה.

Have you costed it?

האם חישבת את העלות?

AB: I haven't costed it.

א“ב: אני לא חישבתי את העלות.

University College London has costed universal basic services,

יוניברסיטי קולג′ לונדון חישבו את העלות של שירותים בסיסיים אוניברסליים

and they had six -- they included food, which is pretty ambitious.

ולהם יש שישה -- הם כללו מזון, שזה די שאפתני.

In the US private health care system, 16 percent of GDP's spent on health care.

במערכת הבריאות הפרטית בארה“ב, 16% מהתמ“ג יוצא על בריאות.

In the UK, it's 10 percent.

בבריטניה, זה 10%.

And we have longer life expectancy,

ויש לנו תוחלת חיים ארוכה יותר,

fewer women dying in childbirth,

פחות נשים מתות בלידה,

lower infant mortality.

פחות תמותת תינוקות.

So clearly, something is going right.

אז ברור שמשהו נעשה נכון.

And you might say, "The NHS is underfunded."

אז תגיד, “ה-NHS בתת תקצוב“.

תגדילו את זה באחוז אחד או שניים. וכמובן, יש כיסוי אוניברסלי.

Bump up by one or two percent. And of course, we have universal coverage.

אז לדעתי יש כאן טיעון חזק בעד שירותי בריאות ציבוריים,

So there's a strong argument there for public health care,

מבחינת יעילות -- ואני עונה על זה...

from an efficiency perspective --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

AB: Thank you.

א“ב: תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And I would respond with this, in regards to elderly care.

ואני רוצה לומר בהקשר של טיפול בקשישים.

אם תסתכלו על המשבר של הזדקנות דמוגרפית,

If you look at the crisis of demographic aging,

and elderly care that’s coming down the line

וטיפול בקשישים בהמשך הדרך

because of lower birth replacement rates of an aging population.

בגלל שיעורי ילודה נמוכים יותר באוכלוסיה מזדקנת.

And I want one of these geniuses to come up with us living to 200.

ואני רוצה שאחד מהגאונים האלה ימצא דרך לחיות עד גיל 200, זה יהיה נפלא.

But if that happens, we then create a crisis of elderly care,

אבל אם זה יקרה, ניצור משבר של טיפול בקשישים,

and the reality is, it's not that we can't afford to do UBS,

והמציאות היא, שזה לא שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לתת שירותים בסיסיים,

a UBS of elderly care, if that happens --

טיפול בסיסי בקשישים, אם זה יקרה --

לא נוכל להרשות לעצמנו לא לעשות את זה.

we can't afford not to do it.

Because I then return to the NHS point about efficiency,

כי אז אני חוזר לעניין היעילות של שירותי בריאות ציבוריים,

particularly in elderly care.

במיוחד בטיפול בקשישים.

If you don't have that as a UBS, you're in big trouble, in my view.

אם אין לך את זה כשירות בסיסי, אתה בצרה צרורה, לדעתי.

CA: Aaron, thanks for an incredibly compelling contribution to the debate.

כ“א: אהרון, תודה על תרומה מרתקת לדיון.

AB: Thank you, cheers.

א“ב: תודה לך.

(Applause)

(מחיאות כפיים)