Daniel J. Watts: To accomplish great things, you need to "let the paint dry" | TED

Transcriber:

תרגום: Naama Lieberman עריכה: Ido Dekkers

Hi there, my name is Daniel J. Watts,

היי, שמי דניאל ג’יי ווטס,

I am a 2020 Tony nominee.

הייתי מועמד לפרס טוני לשנת 2020.

And I'm a storyteller.

ואני מספר סיפורים.

This is my new jam.

זה הקטע החדש שלי.

Uh. Uh. Uh.

אה. אה. אה.

Uh. Uh.

אה. אה.

(Tapping sounds)

(רעש טפיחות רגליים)

"Maaaaaan ...

“בן אדם...

You don't really let paint dry,"

אתה לא באמת נותן לצבע להתייבש”

one of my mentors said to me one day.

אחד המנטורים שלי אמר לי יום אחד.

He meant it as a compliment.

הוא התכוון לזה כמחמאה.

"Yeah, I guess you're right,"

“כן, אתה כנראה צודק“,

I grinned back pseudo-shyly,

חייכתי בחזרה בפסאודו-ביישנות,

as I took said compliment and placed it on my head

כשלקחתי את המחמאה והנחתי אותה על הראש

like a half-cocked crown.

כמו כתר חצי-עקום.

I've always taken pride in being the kind of artist

תמיד התגאתי בכך שאני אמן

that's always making moves.

שתמיד נמצא בתנועה.

(Tapping sounds)

(רעשי טפיחות רגליים)

We were having one of our catch-up sessions, my mentor and I,

עשינו אחד ממפגשי העדכון שלנו המנטור שלי ואני,

July 2019,

יולי 2019,

I, between shooting episodes of "The Marvelous Mrs. Maisel,"

אני, בין צילום פרקים של “גברת מייזל המופלאה“,

and moving into my new apartment uptown in Harlem.

ובין מעבר לדירה חדשה בהארלם.

I'd just returned from Paris.

בדיוק חזרתי מפריז.

I was just going out there to hang.

פשוט נסעתי לשם לבלות.

You know --

אתם יודעים --

shop a little, take in a couple museums,

קצת קניות, כמה מוזיאונים,

sit down at cafés and watch the people go by.

לשבת בבתי קפה ולהסתכל על האנשים חולפים.

You know -- très parisien.

אתם יודעים -- טרה פריזיאן.

Laissez–faire and whatnot.

לזאס-פייר וכל זה.

Little did I know that my vacation would turn into a work-cation,

לא ממש ידעתי שהחופשה שלי תהפוך לנסיעת עבודה,

and I would be asked to perform with my friend Ray

ושיבקשו ממני להופיע עם החבר שלי ריי

as he headlined at the international music festival AFROPUNK.

שהוביל את המופע המרכזי בפסטיבל המוזיקה הבין-לאומי AFROPUNK.

OK, I might have known a little bit.

אוקיי, יכול להיות שקצת ידעתי.

But I wasn't going to let that paint dry.

אבל לא הייתי מוכן לתת לצבע הזה להתייבש.

Mm hmm.

ממ המם

(Tapping sounds)

(רעשי טפיחות רגליים)

Upon my return, Dave Chappelle was making his Broadway debut,

כשחזרתי, דייב שאפל עשה את הופעת הבכורה שלו בברודווי,

followed by an invite-only impromptu jam session.

ואחריה ג’ם סאשן מאולתר למוזמנים בלבד.

I had an invite.

הייתה לי הזמנה.

I jammed at the session.

ניגנתי בג’ם סאשן.

Ehhhh!

אהההה!

That's all right.

זה בסדר.

A week from then, Tituss Burgess's album will be released,

שבוע אחר כך, יצא האלבום של טייטוס בורג’ס,

on which I had two features,

שבו היו לי שני שירים,

and two days prior, "Deadline" would announce

ויומיים לפני כן, Deadline הכריזו

"Broadway's 'Tina' Musical Finds its Ike Turner

“המחזמר בברודווי ‘טינה’ מוצא את האייק טרנר שלו

in 'The Last O.G.' Co-star Daniel J. Watts."

כוכב המשנה של The Last O.G. דניאל ג’יי ווטס“.

Ohhhh, wet paint!

אוווו, צבע טרי!

And I had not yet started painting like this.

ואפילו לא התחלתי לצייר ככה.

The week before rehearsals,

שבוע לפני החזרות,

my mother and I would travel to Clarksdale, Mississippi.

אמא שלי ואני נסענו לקלרקסדייל, מיסיסיפי,

Memphis, Tennessee, and Nutbush, Tennessee,

ממפיס, טנסי ונטבוש, טנסי,

to see how a younger Ike Turner might have maneuvered through life,

לראות איך אייק טרנר הצעיר היה יכול לנווט את דרכו בחיים,

then back to NYC to finish shooting "Maisel,"

וחזרה לניו-יורק לסיים את הצילומים של “מייזל“,

then a quick trip to L.A. for an album release concert,

ואז נסיעה זריזה ללוס אנג’לס למופע בכורה לאלבום,

then back to New York City to start "Tina" rehearsal.

ואז בחזרה לניו יורק להתחיל חזרות ל“טינה“.

Four weeks of rehearsal,

ארבעה שבועות של חזרות,

three weeks of tech,

שלושה שבועות של טכניקות,

four more weeks of previews.

וארבעה שבועות של תצוגה מקדימה.

And now it's November, and it's opening night.

ועכשיו זה נובמבר, וזה ערב הפתיחה.

My family, which consists of my mother, my two aunts,

המשפחה שלי, כלומר אמא שלי, שתי דודות,

my two cousins and my 91-year-old granny

שני בני דודים וסבתא שלי בת ה-91

fly up to support.

טסים כדי לתמוך בי.

They are drenched -- drenched -- in Southern pride

הם ספוגים -- ספוגים -- בגאווה דרומית

and basking in familial glory

קורנים מאושר משפחתי

as Tina Turner pretends to give me a light smacking around at the curtain call,

כשטינה טרנר מעמידה פנים שהיא מחטיפה לי בהדרן

in front of 1,500 people.

לפני 1,500 אנשים.

(Tapping sounds)

(רעשי טפיחות רגליים)

It was awesome.

זה היה אדיר.

Skip over to Thanksgiving, which means it's basically Christmas,

נדלג לחג ההודיה, כלומר זה תכף חג המולד,

so you might as well say it's a new year.

ואפשר כבר להגיד שזו שנה חדשה.

Happy New Year 2020!

שנה טובה 2020!

Spoiler alert: things are going to get wild --

אזהרת ספוילר: דברים יהפכו להיות משוגעים

fast.

מהר.

But I wasn't about to let that 2020 paint get dry.

אבל לא התכוונתי לתת לצבע של 2020 להתייבש.

Yeahhhh.

יייייה.

First off,

קודם כל,

performances of my one-man show overlap with my eight shows a week at 'Tina,'

הופעות של הצגת היחיד שלי חפפו לשמונה הופעות בשבוע של “טינה“,

fully equipped with no days off

כולל אפס ימים חופשיים

and a midnight performance on a Friday night,

והצגת חצות ביום שישי בלילה,

the night before a two-show Saturday.

לילה לפני שתי הצגות בשבת.

Wet paint, wet paint, wet paint!

צבע טרי, צבע טרי, צבע טרי!

Bleeding into February, I'm starting to feel the effects.

מדמם לתוך פברואר, אני מתחיל להרגיש את ההשפעות.

Everything's starting to blend.

הכול מתחיל להתערבב.

I'm only three months into my one-year contract,

רק שלושה חודשים עברו בחוזה השנתי שלי,

and I'm already feeling like I need a break, I need a vacation.

ואני מרגיש כבר שאני צריך הפסקה, אני צריך חופשה.

Moving into March,

מתקדמים למארס,

and now taking on the role of Ike Turner has started to take its toll,

ועכשיו התפקיד של אייק טרנר מתחיל לגבות מחיר,

and I can't tell whose trauma is whose.

ואני לא מסוגל להבחין של מי הטראומה.

I can't tell whose trauma is hues ...

לא מסוגל להבחין בגוונים...

And there's news of this mysterious illness making its Broadway debut.

ויש חדשות על מחלה מסתורית שעושה הופעת בכורה בברודווי.

Uh, but this paint, though.

אה, אבל הצבע הזה.

All cylinders are firing, I'm firing all cylinders

כל הצילינדרים יורים, אני יורה בכל התותחים,

because there's Tony buzz -- got to pack those interviews in! --

כי יש דיבורים על פרס טוני -- חייב להכניס עוד ראיונות!

which means suits, purple suits, blue suits, green.

זאת אומרת, חליפות, חליפות סגולות, חליפות כחולות, ירוקות.

Suits you, it suits me.

תחליף אותי ואחליף אותך.

And is that a hazmat suit?

והאם זו חליפת אב“כ?

Aquamarine.

אקוומארין.

And as it seems the paint is beginning to dry,

וכשנראה שהצבע מתחיל להתייבש,

I ask myself:

אני שואל את עצמי:

Do I really want all this?

האם אני באמת רוצה את כל זה?

I mean, all of this, the fortune and the fame and the celebrity?

כלומר, כל זה, העושר והתהילה והסלבריטי?

Because Dave Chappelle said to David Letterman

כי דייב שאפל אמר לדיוויד לטרמן

that the more you invest into yourself as a celebrity,

שככל שאתה משקיע בעצמך כסלבריטי,

the less of yourself you get to own.

ככה יש לך פחות בעלות על עצמך.

Hmm.

המממ.

And I asked myself:

ושאלתי את עצמי:

Am I really going anywhere?

האם אני באמת הולך לאינשהו?

Like, what's my sense of direction?

כאילו, מה תחושת הכיוון שלי?

Because I feel like I'm not going anywhere

כי אני מרגיש שאני לא הולך לשום מקום

or like I'm running in place on a hamster wheel

או כאילו אני רץ במקום כמו אוגר על גלגל

that I don't know how to get off of.

שאני לא יודע איך לרדת ממנו.

And it's like I have to ask permission

וזה כאילו שאני צריך לבקש רשות

to do the thing that I know that I need to do for myself,

לעשות את הדבר שאני יודע שאני צריך לעשות בשביל עצמי,

and then, and then, and then, and then ...

ואז, ואז, ואז, ואז...

The world finally stops.

העולם סוף סוף עוצר.

And because everything is in flux,

ומשום שהכול משתנה,

I am forced to take a much-needed reprieve

אני מוכרח לצאת להשעיה שאני צריך כל כך

as that mysterious illness has been granted an extension.

בזמן שהמחלה המסתורית קיבלה הארכה.

And though I know the answer is not for a while,

ולמרות שאני יודע שהתשובה היא לא בזמן הקרוב,

I kept asking myself:

המשכתי לשאול את עצמי:

When’s Broadway coming back?

מתי ברודווי חוזר?

Because even though I really, really, really need to take this break,

כי למרות שאני באמת, באמת, באמת צריך את ההפסקה הזו,

I really, really, really, really, really need a check,

אני באמת, באמת, באמת, באמת, באמת, צריך לבדוק,

and I keep checking the status on this mysterious illness

ואני ממשיך לבדוק את הסטטוס של המחלה המסתורית הזו

because I need that paint to dry now.

כי אני צריך שהצבע הזה יתייבש עכשיו.

And now everyone's dazed and confused, our greys turned to blues.

ועכשיו הכול מטושטש ומבולבל, האפורים הופכים לכחולים.

I'm off all of the socials,

ואני מתנתק מכל הרשתות החברתיות,

but I stay glued to the news

אבל נשאר דבוק לחדשות

because I'm watching the paint dry

כי אני מסתכל על הצבע מתייבש

that will not dry fast enough for me to keep going.

שלא מתייבש מהר מספיק כדי שאוכל להמשיך בדרכי.

Hmm.

הממממ.

Skip to the summer.

מדלגים לקיץ.

Skip to the summer,

מדלגים לקיץ,

now the country's on fire.

עכשיו המדינה עולה באש.

I'm back on all the socials,

אני חוזר לרשתות החברתיות,

because my one-man show has been revived and revamped for the virtual space

כי הצגת היחיד שלי עברה החייאה והתאמה למרחב הוירטואלי

so I can comment on the death of Ahmaud, Breonna and George.

כדי שאוכל להגיב למוות של אחמד, בריאנה וג‘ורג’.

Broadway still doesn't know when it's going to come back,

ברודווי עדיין לא יודע מתי הוא יחזור,

but now it's in the hot seat for all of its past transgressions.

אבל עכשיו הוא בכיסא הנאשמים על כל העברות הקודמות שלו.

And I think it might be time for me to take a break from the city.

ואני חושב שאולי זה הזמן לעשות הפסקה מהעיר.

Three weeks in North Carolina, two weeks in L.A., one week in Portland.

שלושה שבועות בצפון קרוליינה, שבועיים בלוס אנג’לס, שבוע בפורטלנד.

I come back to New York.

אני חוזר לניו יורק.

Broadway still doesn't know when it's going to come back.

ברודווי עדיין לא יודע מתי הוא יחזור.

I need something to take my mind off all these pandemics,

אני צריך משהו שיסיח את דעתי מכל המגפות האלה,

and the next thing I know ...

והדבר הבא שאני יודע...

I'm painting with my feet.

אני מצייר ברגליים.

I needed something live and in color

הייתי צריך משהו חי ובצבע

that wasn't "Live and in color!"

שלא היה “חי ובצבע!”

And now I realize I'm obsessed with diving in colors.

ועכשיו אני מבין שאני אובססיבי לצלילה בצבעים.

Watching them splatter, swirl and blend

לראות אותם מתיזים, מתערבלים ומתערבבים

and do all the things people shouldn't be doing right now.

ועושים את כל הדברים שאנשים לא אמורים לעשות כרגע.

And as I'm in the midst of my deep dive,

וכשאני בתוך הצלילה העמוקה שלי,

I realize

אני מבין

I had to learn how to let paint dry.

הייתי צריך ללמוד איך לתת לצבע להתייבש.

I have to stop

אני צריך לעצור

and take a break,

לעשות הפסקה,

because if I don't,

כי אם לא אעשה את זה,

my yellows and my blues will make green,

הצהובים והכחולים שלי יהיו ירוקים,

even if that's not what I really, really want.

גם אם זה לא מה שאני באמת, באמת רוצה.

And then I started to think about all the other times

ואז התחלתי לחשוב על כל הפעמים האחרות

when I wasn't letting paint dry,

שבהן לא נתתי לצבע להתייבש,

when I wasn't taking time away to let things heal,

כשלא נתתי לדברים זמן להחלים,

like when I was still dancing on two sprained ankles,

כמו כשרקדתי על שני קרסוליים נקועים,

even though the doctor told me I needed to take a break for a while.

למרות שהרופא אמר שאני צריך לעשות הפסקה לזמן מה.

Or when I was trying to force closure in a newly broken-up relationship

או כשניסיתי לכפות השלמה מיד אחרי פרידה

because I didn't want to deal with the healing process.

כי לא רציתי להתמודד עם תהליך ההחלמה.

Or when I fussed out my reps

או כששיגעתי את הנציגים שלי

because ... because Netflix haven’t called to offer me a deal

כי... כי נטפליקס לא התקשרו להציע לי עסקה

a week after my one-man show.

שבוע אחרי הצגת היחיד שלי.

All the times when I didn't want time

כל הזמנים שלא רציתי זמן

to take the time it takes

לקחת את הזמן שייקח

to reveal itself to me.

להתגלות בפני.

All the times when I didn't believe

כל הזמנים שבהם לא האמנתי

that what I had already done was enough

שמה שכבר עשיתי זה מספיק

and that I didn't have to keep going back in with more color.

ושלא הייתי צריך לחזור פנימה עם עוד צבע.

Broadway can't come back.

ברודווי לא יכול לחזור.

It has to come forward.

הוא צריך להתקדם.

And when it does, it has to be more expressive with the colors that it uses.

וכשזה יקרה, צריך להשתמש בצבעים עזים יותר מבעבר.

And unfortunately, I can't finish this piece for you right now.

לרוע המזל, אני לא יכול להשלים את היצירה הזו עבורכם כרגע.

Because in order for me to do what I really want to be able to do,

כי כדי שאוכל לעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות,

I have to let this paint dry.

אני צריך לתת לצבע להתייבש.

Ohhh, and that's something that I'm ...

אווו, וזה משהו שאני...

I'm still really, really, really

אני עדיין באמת, באמת, באמת

learning to be OK with.

לומד איך להיות בסדר איתו.

But I know it'll be worth the wait.

אבל אני יודע שזה שווה את ההמתנה.

Thank you.

תודה.