The Unsung Heroes Fighting Malnutrition | Shruthi Baskaran-Makanju | TED

תרגום: Ariel H עריכה: zeeva livshitz

As a lifelong vegetarian,

כצמחונית לכל החיים,

the last few years of my career came as a surprise to many,

השנים האחרונות בקריירה שלי הפתיעו רבים,

but perhaps most of all to my devout Hindu family

אבל אולי יותר מכל משפחתי ההינדית האדוקה

that reveres cows,

שמעריצה פרות,

when I started telling anyone who would listen:

כשהתחלתי לומר לכל מי שיקשיב:

Africa needs more meat, not less.

אפריקה זקוקה ליותר בשר, לא פחות.

And for one reason: stunting.

ומסיבה אחת: עיכוב.

When you hear the word “malnutrition,”

כשאתם שומעים את המילה “תת תזונה“,

you probably think of emaciated children.

אתם בטח חושבים על ילדים כחושים.

But stunting is a quieter crisis

אבל עיכוב הוא משבר שקט יותר

characterized by lower height for age.

המאופיין בגובה נמוך יותר לגיל.

In sub-Saharan Africa,

באפריקה שמדרום לסהרה, מספר הילדים

the number of stunted children has increased by almost seven million

המעוכבים גדל בכמעט שבעה מיליון

over the last two decades.

במהלך שני העשורים האחרונים.

And stunting isn't just about height, though,

ועיכוב אינו קשור רק לגובה,

it's about underdeveloped young brains.

אלא במוחות צעירים לא מפותחים.

It makes it harder for children to learn.

זה מקשה על הילדים ללמוד.

It makes their health care more expensive due to increased risk of infections,

זה הופך את הטיפול הרפואי שלהם ליקר יותר בגלל סיכון מוגבר לזיהומים,

often for the people who can least afford it.

לעתים קרובות עבור האנשים שפחות יכולים להרשות זאת לעצמם.

In fact, stunting costs Africa nearly 25 billion dollars

למעשה, עיכוב עולה לאפריקה כמעט 25 מיליארד דולר

every single year.

בכל שנה.

It's holding an entire continent back.

זה מחזיק יבשת שלמה מאחור.

I have been studying agriculture and nutrition issues

למדתי אגריקולטורה ובעיות תזונה

for over a decade now,

במהלך יותר מעשור,

and I can say this: there’s no answer to stunting in Africa

ואני יכולה לומר: אין תשובה לעיכוב באפריקה

that doesn't start and end with milk and meat.

שאינה מתחילה ומסתיימת בחלב ובשר.

Animal-sourced foods offer vital nutrients,

מזון ממוצא מן החי מציע חומרים מזינים חיוניים,

like complete essential amino acids,

כמו חומצות אמינו חיוניות שלמות,

that are hard to obtain from plant-based foods.

שקשה להשיג ממזונות צמחיים.

African children desperately need these nutrients but struggle to get them.

ילדים אפריקנים צריכים את המזינים הללו נואשות,

אך מתקשים להשיג אותם.

And I can almost hear you thinking:

ואני כמעט שומעת אתכם חושבים:

"Isn't meat horrible for the environment, Shruthi?"

“האם בשר לא נורא לסביבה, שרוטי?”

And the answer is yes,

והתשובה היא כן,

if we're talking about the nearly 100 kilograms,

אם אנחנו מדברים על כמעט 100 קילוגרמים,

astronomical 100 kilograms of meat,

100 קילוגרמים אסטרונומיים של בשר,

that the average person consumes in the West,

שהאדם הממוצע צורך במערב,

meat that mostly comes from commercial feedlots.

בשר שמגיע בעיקר ממתחמי הזנה מסחריים.

When I say that Africa needs more meat,

כשאני אומרת שאפריקה זקוקה ליותר בשר,

I'm talking about a modest increase

אני מדברת על עלייה צנועה

from the current average of 12 kilograms a year,

מהממוצע הנוכחי של 12 ק“ג בשנה,

meat that mostly comes from Africa's pastoralists.

בשר שמגיע בעיקר מפסטורליסטים (רועים) באפריקה.

If I just heard you say in your brain, "Africa's who?"

אם רק הייתי שומעת אתכם אומרים במוח שלכם, “אפריקה היא מי?”

you're not alone.

אתם לא לבד.

My husband, Bankole, grew up in Lagos,

בעלי, בנקול, גדל בלגוס,

the epicenter of Africa's largest economy.

מוקד הכלכלה הגדול ביותר באפריקה.

And as you can see,

וכפי שאתם יכולים לראות,

this man considers a meal without meat an affront to his existence.

האיש הזה רואה בארוחה ללא בשר עלבון לקיומו.

(Laughter)

(צחוק)

And yet, when I started working on this topic,

ובכל זאת, כשהתחלתי לעבוד על הנושא הזה,

he was surprised to learn it was these pastoralists

הוא הופתע לגלות שהפסטורליסטים האלה הם

who supplied his favorite ch'arki or tripe.

שסיפקו את הצ ’ארקי או הטריפ (מעיים) האהובים עליו.

In fact, Nigeria's nearly 20 million pastoralists

למעשה, כמעט 20 מיליון פסטורליסטים בניגריה

own 90 percent of the cattle in the country.

מחזיקים ב-90% מהבקר במדינה.

But they are also some of the most impoverished communities.

אבל הם גם חלק מהקהילות העניות ביותר.

And I’ve been studying pastoral communities,

ואני חקרתי קהילות פסטורליות,

not just in Nigeria but across Africa:

לא רק בניגריה אלא ברחבי אפריקה:

who they are, what they struggle with,

מי הן, במה הן נאבקות,

how they participate in modern livestock markets.

איך הן משתתפות בשווקי בעלי חיים מודרניים.

And it's led me to one conclusion.

וזה הוביל אותי למסקנה אחת.

If milk and meat are the answer to Africa's nutrition challenges,

אם חלב ובשר הם התשובה לאתגרים התזונתיים של אפריקה,

pastoralists are the answer

פסטורליסטים הם התשובה לאופן שבו אנו מגדילים

to how we scale milk and meat production sustainably for the continent.

את ייצור החלב והבשר באופן בר קיימא עבור היבשת.

Pastoralists have effectively navigated harsh environments for centuries

פסטורליסטים נווטו ביעילות בסביבות קשות במשך מאות שנים

without GPS or geospatial data.

ללא GPS או נתונים גיאו-מרחביים.

In fact, long before countries even existed.

למעשה, הרבה לפני שמדינות היו קיימות.

And yet today, the odds are stacked against them

ובכל זאת, כיום, הסיכויים נערמים נגדם

as lakes dry up

כאשר אגמים מתייבשים

and the pastures they historically used are fenced off for crop farming,

ושטחי המרעה בהם השתמשו היסטורית מגודרים לחקלאות יבולים,

disputes over natural resources are keeping pastoralists locked

מחלוקות על משאבי טבע משאירות את הפסטורליסטים נעולים

in a cycle of hardship and poverty.

במעגל של קשיים ועוני.

And this is a common story across Africa.

וזה סיפור נפוץ ברחבי אפריקה.

Earlier this year,

מוקדם יותר השנה

I traveled three hours south of Nairobi

נסעתי שלוש שעות דרומית לניירובי

to Kajiado County in Kenya,

למחוז קג'יאדו בקניה,

where I met Lady Kilena, a 65-year-old Maasai pastoralist.

שם פגשתי את ליידי קילנה, פסטורליסטית מסאי בת 65.

Lady Kilena told me about her first manyatta,

ליידי קילנה סיפרה לי על המניאטה הראשונה שלה,

a usually circular hut made of grass and cow dung and twigs.

צריף עגול בדרך כלל עשוי דשא וגללי פרות וזרדים.

And then she pointed to another steel structure on the compound

ואז היא הצביעה על מבנה פלדה אחר במתחם

and said that's what she built with profits from sales of milk.

ואמרה שזה מה שהיא בנתה עם רווחים ממכירת חלב.

Yet when I visited her,

אולם כשביקרתי אותה,

all of her animals had died during the most recent drought,

כל החיות שלה מתו במהלך הבצורת האחרונה,

and she was devastated

והיא הייתה הרוסה

because her grandchildren had dropped out of school.

כי נכדיה נשרו מבית הספר.

Efforts to help pastoralists like Lady Kilena

המאמצים לעזור לפסטורליסטים כמו ליידי קילנה

have historically been reactive,

היו מבחינה היסטורית תגובתיים,

focused on providing aid during really tough times.

והתמקדו במתן סיוע בתקופות קשות באמת.

But pastoralists don't want handouts.

אבל פסטורליסטים לא רוצים נדבות.

They are rational business people with an intuitive knowledge of economics.

הם אנשי עסקים רציונליים עם ידע אינטואיטיבי בכלכלה.

So instead of trying to force them to settle down

אז במקום לנסות להכריח אותם להתיישב

and set up commercial feedlots,

ולהקים מקומות מזון מסחריים,

we need to help them bridge the old and the new

עלינו לעזור להם לגשר על הישן והחדש

by helping companies work more directly with pastoralists,

ולסיע לחברות שיוכלו לעבוד ישירות יותר עם הפסטורליסטים

על ידי עידוד ממשלות להעביר מדיניות ידידותית לפסטורליסטים

by encouraging governments to pass pastoralist-friendly policies

and invest in better data

ולהשקיע בנתונים טובים יותר

so that they can thrive in a modern economy

כדי שיוכלו לשגשג בכלכלה מודרנית

and produce more milk and meat without sacrificing sustainability

ולייצר יותר חלב ובשר מבלי להקריב את הקיימות

or their culture.

או את תרבותם.

One thing is for sure though,

דבר אחד בטוח,

we must demand more from businesses.

עלינו לדרוש יותר מהעסקים.

Pastoralists today get taken advantage of by middlemen

פסטורליסטים כיום מנוצלים על ידי מתווכים

who purchase their animals at half-price or lower in remote rural markets

שרוכשים את בעלי החיים שלהם בחצי מחיר או נמוך יותר בשווקים כפריים מרוחקים

and sell those exact same animals to meat processors in the city

ומוכרים את אותם בעלי חיים בדיוק למעבדי בשר בעיר

for double the price.

במחיר כפול.

And this leaves both the pastoralists and the meat processors

וזה משאיר גם את הפסטורליסטים וגם את מעבדי הבשר

looking for a way to bridge the gap, not just in distance,

מחפשים דרך לגשר על הפער, לא רק במרחק,

but also prices.

אלא גם במחירים.

I met Tes Gabru,

פגשתי את טס גברו,

the CEO of Luna Export Abattoirs

מנכ“ל Luna Export Abattoirs באדיס אבבא

in Addis Ababa, the capital city of Ethiopia,

עיר הבירה של אתיופיה,

last year at his slaughterhouse.

בשנה שעברה בבית המטבחיים שלו.

And if you've ever heard the joke about what happens

ואם אי פעם שמעתם את הבדיחה על מה שקורה

when a card-carrying vegetarian walks into a slaughterhouse,

כשצמחוני נושא כרטיס צמחוני נכנס לבית מטבחיים,

well, you don't need to imagine much further,

ובכן, אתם לא צריכים לדמיין הרבה יותר רחוק,

that was me.

זו הייתי אני.

Needless to say, I was extremely out of my comfort zone.

מיותר לציין שהייתי מאוד מחוץ לאזור הנוחות שלי.

But I left inspired

אבל עזבתי

by Tes's commitment to use his business as a force for good.

בהשראת המחויבות של טס להשתמש בעסק שלו ככוח לטובה.

Over the last eight years,

במהלך שמונה השנים האחרונות,

Tes has been building a program

טס בונה תוכנית המתייחסת לפסטורליסטים כאל שותפים שווים.

that treats pastoralists as equal partners.

He gives them essential support,

הוא נותן להם תמיכה חיונית,

like seeds for fodder or vaccines and access to vets at affordable cost.

כמו זרעים למספוא או חיסונים וגישה לווטרינרים בעלות משתלמת.

And then he buys their animals at fair prices

ואז הוא קונה את בעלי החיים שלהם במחירים הוגנים

and at the right age.

ובגיל הנכון.

And usually that's around one year,

ובדרך כלל זה בערך שנה,

compared to the African market average of four to five years.

בהשוואה לממוצע בשוק האפריקאי של ארבע עד חמש שנים.

So you're saving on four years of grazing on natural resources

אז אתם חוסכים ארבע שנים של מרעה במשאבי טבע

and associated methane emissions.

ופליטות מתאן נלוות.

Once he buys those animals, he slaughters them humanely.

ברגע שהוא קונה את החיות האלה, הוא שוחט אותן באופן אנושי.

And you can trust me when I say he slaughters them humanely.

ואתם יכולים לסמוך עליי כשאני אומרת שהוא שוחט אותם באופן אנושי.

And he sells that meat, not just in export markets,

והוא מוכר את הבשר הזה, לא רק בשווקי היצוא,

but also in his own stores in Addis, boosting local meat consumption.

אלא גם בחנויות שלו באדיס, מה שמגביר את צריכת הבשר המקומית.

That's a win-win scenario.

זה תרחיש win-win.

Tes hopes that this innovative model

טס מקווה שהמודל החדשני

is going to double his revenue in two years,

הזה יכפיל את הכנסותיו תוך שנתיים,

sure, but it will also increase pastoralist household income

בטח, אך הוא גם יגדיל את הכנסות משק הבית הפסטורליסטי

by 5x in just three years.

פי 5 בשלוש שנים בלבד.

That could rewrite the story of these pastoral economies.

זה יכול לשכתב את הסיפור של הכלכלות הפסטורליות הללו.

In fact, it is already inspiring companies not just in Ethiopia,

למעשה, זה כבר מעורר השראה לחברות לא רק באתיופיה,

but also Nigeria, Kenya and beyond.

אלא גם בניגריה, קניה ומעבר להן.

But Tes and other companies agree

אבל טס וחברות אחרות מסכימות

the success of programs like that can only go so far

שההצלחה של תוכניות כאלה יכולה להגיע רק רחוק

as government policies allow them to.

ככל שמדיניות הממשלה מאפשרת להן.

And unfortunately,

ולמרבה הצער, המדיניות

modern policies in sub-Saharan Africa tend to favor farming over herding

המודרנית באפריקה שמדרום לסהרה נוטה להעדיף חקלאות על פני רועים

without recognizing how important pastoralists are,

מבלי להכיר עד כמה חשובים הפסטורליסטים,

not just to the economy but also to society.

לא רק לכלכלה אלא גם לחברה.

There are a few forward-thinking African countries

ישנן כמה מדינות אפריקאיות בעלות חשיבה קדימה

that have passed pastoralist-friendly policies.

שהעבירו מדיניות ידידותית לפסטורליסטים.

Namibia, for instance, over the last two decades,

נמיביה, למשל, בשני העשורים האחרונים,

has rolled out a series of changes.

ביצעה שורה של שינויים.

They wanted to prevent medication overuse in animals,

הם רצו למנוע שימוש יתר בתרופות בבעלי חיים,

so they banned antibiotics and hormones entirely.

ולכן הם אסרו לחלוטין אנטיביוטיקה והורמונים.

They wanted to proactively prevent the spread of diseases,

הם רצו למנוע באופן יזום את התפשטות המחלות,

so they instituted a live animal tracking system.

ולכן הם הקימו מערכת מעקב אחר בעלי חיים חיים.

And they wanted to improve animal quality,

והם רצו לשפר את איכות בעלי החיים,

so they put in place animal husbandry practices.

אז הם הנהיגו שיטות גידול בעלי חיים.

The results have been astonishing.

התוצאות היו מדהימות.

After two decades of negotiations,

לאחר שני עשורים של משא ומתן,

Namibia became the first African country to export beef to the United States.

נמיביה הפכה למדינה האפריקאית הראשונה שייצאה בקר לארצות הברית.

And it's not just the US.

וזה לא רק ארה"ב.

Namibian beef is reaching South Africa, the EU,

בשר נמיבי מגיע גם לדרום אפריקה, לאיחוד האירופי,

Russia, China, too.

לרוסיה, לסין.

But let me tell you, the real magic was not in exports or GDP.

אבל הרשו לי לומר לכם, הקסם האמיתי לא היה ביצוא או בתמ“ג.

It's about how those reforms change the lives of pastoralists.

זה קשור לאופן שבו הרפורמות האלה משנות את חייהם של פסטורליסטים.

Pastoralists now raise higher-quality animals

פסטורליסטים מגדלים כעת בעלי חיים איכותיים יותר

that they can sell in these premium markets,

שהם יכולים למכור בשווקי הפרימיום הללו,

and many of them are making up to 2,500 US dollars a year

ורבים מהם מרוויחים עד 2,500 דולר בשנה

just from meat sales.

רק ממכירת בשר.

That's the average annual income in Namibia.

זו ההכנסה השנתית הממוצעת בנמיביה.

Not just that, they're also consuming affordable cuts of meat,

לא רק זה, הם גם צורכים נתחי בשר במחירים סבירים,

as well as more milk from their dual-purpose cattle.

כמו גם יותר חלב מהבקר הדו-שימושי שלהם.

There's absolutely no doubt that there's more work to be done,

אין ספק שיש עוד עבודה לעשות,

especially in northern Namibia,

במיוחד בצפון נמיביה,

but this is a much-needed step in the right direction

אבל זהו צעד נחוץ בכיוון הנכון

towards reducing stunting and improving nutrition in the country.

לקראת הפחתת עיכוב ושיפור התזונה במדינה.

So why are more countries not following Namibia?

אז למה יותר מדינות לא עוקבות אחר נמיביה?

If I hear you thinking "data" --

אם אני שומעת אתכם חושבים “נתונים“,

bingo, that's the answer.

בינגו, זו התשובה.

Pastoralists and their livestock,

פסטורליסטים ובעלי החיים שלהם,

any data on that is so hard to find.

כל מידע על זה כל כך קשה למצוא.

So hard to find.

כל כך קשה למצוא.

And what exists is often outdated, inaccurate

ומה שקיים הוא לעתים קרובות מיושן, לא מדויק

or simply buried in a stack of papers somewhere in a local government office.

או פשוט קבור בערימת ניירות איפשהו במשרד ממשלתי מקומי.

And listen, I'm a consultant.

ותקשיבו, אני יועצת.

I can talk about data gaps for years,

אני יכולה לדבר על פערי נתונים במשך שנים,

but we really need governments to invest in better-quality data.

אבל אנחנו באמת צריכים שממשלות ישקיעו בנתונים באיכות טובה יותר.

Otherwise, how are these countries going to navigate to a new destination

אחרת, איך המדינות הללו מתכוונות לנווט ליעד חדש

without a map?

ללא מפה?

And sometimes what you need is a literal map,

ולפעמים מה שאתם צריכים זה מפה של ממש,

a map of pastoral migration routes

מפה של נתיבי ההגירה של הפסטורליים

so that countries like Namibia can set up disease surveillance programs.

כדי שמדינות כמו נמיביה יוכלו להקים תוכניות מעקב אחר מחלות.

Or a map of livestock concentration

או מפה של ריכוז בעלי חיים

so that business owners like Tes can move their meat processing factories

כך שבעלי עסקים כמו טס יוכלו להזיז את מפעלי עיבוד הבשר שלהם

closer to where pastoralists live.

קרוב יותר למקום שבו גרים פסטורליסטים.

And I'm not here to say there's a silver bullet

ואני לא כאן כדי לומר שיש פתרונות קלים

because there aren't any.

כי אין כאלו.

And the history of pastoralists are riddled with neglect and stigma.

וההיסטוריה של פסטורליסטים רצופה הזנחה וסטיגמה.

But I will say

אבל אני אגיד

that over the last few years of working with pastoral communities

שבמהלך השנים האחרונות של עבודה עם קהילות פסטורליות

I have been inspired by not just their resilience

קיבלתי השראה לא רק מהחוסן שלהן

but also their creativity.

אלא גם מהיצירתיות שלהן.

Just the other day, I got a WhatsApp message from Tumal,

רק לפני כמה ימים קיבלתי הודעת וואטסאפ מטומאל,

a Kenyan pastoralist that traveled 1,000 kilometers by road

פסטורליסט קנייתי שנסע 1,000 ק“מ בכביש

to attend a conference I hosted in Nairobi earlier this year.

כדי להשתתף בכנס שאירחתי בניירובי מוקדם יותר השנה.

He was recounting how his wife had ingeniously used cotton,

הוא סיפר כיצד אשתו השתמשה בצורה גאונית בכותנה,

plaster of Paris and acacia tree bark

טיח של פריז וקליפת עץ שיטה

to splint a young camel bull's fractured leg.

כדי לשים בסד את רגלו השבורה של גמל צעיר.

The camel is doing great, by the way, he assured me of that.

הגמל מצליח נהדר, דרך אגב, הוא הבטיח לי את זה.

But that resourceful act really shows us that pastoralists are willing to adapt,

אבל המעשה בעל התושייה הזה מראה לנו שפסטורליסטים מוכנים להסתגל,

to incorporate modern veterinary practices right alongside ancient wisdom.

לשלב שיטות וטרינריות מודרניות

לצד חוכמה עתיקה .

And if we are to support them,

ואם אנחנו רוצים לתמוך בהם,

to bridge that gap between the traditional and the modern

לגשר על הפער הזה בין המסורתי למודרני

and help them scale up milk and meat production sustainably,

ולעזור להם להגדיל את ייצור החלב והבשר באופן בר קיימא,

I have no doubt that we will see them thrive.

ללא ספק נראה אותם משגשגים.

And that, in turn,

וזה, בבוא הזמן,

can pave the way for reduced stunting

יכול לסלול את הדרך להפחתת עיכוב

and a healthier, more promising future for all of Africa's children.

ועתיד בריא ומבטיח יותר לכל ילדי אפריקה.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים ותשואות)