3 Lessons on Hope in Challenging Times | Wajahat Ali | TED

תרגום: Naama Lieberman עריכה: zeeva livshitz

The last time I addressed this august TED crowd was in 2019

הפעם האחרונה שבה דיברתי בפני הקהל המכובד של TED הייתה ב-2019

from the main stage in Vancouver,

מהבמה המרכזית בוונקובר,

where I was giving my first TED Talk on the case for having children.

שם נתתי את הרצאת TED הראשונה שלי על השיקולים בעד ילודה.

And that's where I shared the news I had just received earlier in the week

שם שיתפתי בחדשות שקיבלתי בתחילת השבוע

that my then two-year-old daughter, Nusayba,

שהבת שלי, אז בת שנתיים, נוסייבה

was diagnosed with stage IV cancer and needed a full liver transplant.

אובחנה עם סרטן שלב 4 וצריכה השתלת כבד.

So how have your past three years been?

אז איך היו שלוש השנים האחרונות בשבילכם?

As you can imagine,

כמו שאתם יכולים לדמיין,

our last three years have been eventful.

שלוש השנים האחרונות שלנו היו מלאות אירועים.

However, they have given me some tough,

אבל, הן נתנו לי כמה חוויות ושיעורים קשים,

learned, lived experiences and lessons

שלמדתי מהחיים עצמם

about this ephemeral thing we call hope.

על הדבר החמקמק הזה שנקרא ‘תקווה’.

And apparently, there is a huge demand for hope right now.

ונראה שיש ביקוש ענק לתקווה כרגע.

In 2022,

ב-2022,

we're all dealing with multiple crises.

כולנו מתמודדים עם כמה משברים.

A pandemic has killed 900,000 Americans,

המגפה הרגה 900,000 אמריקאים,

there's a partial lockdown, there's disinformation,

יש סגר חלקי, יש דיסאינפורמציה,

there's income inequality,

יש חוסר שוויון בשכר,

the rise of white supremacy, people telling people like me,

העלייה של עליונות לבנה, אנשים שאומרים לאנשים כמוני

“Go back to where you came from.”

“תחזרו למקום שממנו באתם“.

We have to learn new Greek letters every few months,

צריך ללמוד אותיות יווניות חדשות בכל כמה חודשים,

and oh, yeah, there's climate change.

וגם, אה כן, יש שינויי אקלים.

But other than that, things are pretty peachy.

אבל חוץ מזה, הכול די סבבה.

And with all of that, you might be asking,

ועם כל זה, אתם אולי שואלים,

“Well, then, why should we be hopeful in such hopeless times, Wajahat?”

“טוב, למה שתהיה לנו תקווה בתקופה מייאשת כזאת, וואג’אהאט?”

And that is a very valid question.

וזו שאלה ממש לגיטימית.

And it's a perfectly fair question.

ושאלה הוגנת לגמרי.

But hope is what allowed me to believe that my daughter would somehow survive.

אבל תקווה היא מה שאיפשרה לי להאמין שהבת שלי תחיה איכשהו.

And she did.

והיא חיה.

And so if I may, allow me to share briefly

אז אם יורשה לי, אשתף אתכם בקצרה

three pieces of advice or lessons

בשלוש עצות או שיעורים

or things that we can do

או דברים שאפשר לעשות

that gave me hope in hopeless times

ושנתנו לי תקווה בתקופות חסרות תקווה

and that I hope can help you.

ושאני מקווה שיעזרו לכם.

Number one.

מספר אחת.

Tie your camel first.

קודם תקשרו את הגמל.

There's a great saying in Islam,

יש פתגם אדיר באיסלאם,

many Muslims know this,

הרבה מוסלמים מכירים אותו,

that, have faith in God, but tie your camel first.

תאמין באלוהים, אבל קודם תקשור את הגמל.

As a dad,

בתור אבא,

I felt utterly hopeless with Nusayba's cancer.

הרגשתי לגמרי חסר תקווה מול הסרטן של נוסייבה.

I'm the dad, I'm supposed to fix things.

אני אבא, אני אמור לתקן דברים.

But I couldn't fix cancer.

אבל לא יכולתי לתקן את הסרטן.

Cancer plays for all the marbles.

הסרטן משחק על כל הקופה.

It's a relentless, brutal, remorseless killing machine.

זו מכונת הרג עקשנית, אכזרית, נטולת מצפון.

It does not care about your vacation plans.

לא אכפת לה מהתכניות שלכם לצאת לחופשה.

It does not care about your bucket list.

לא אכפת לה מרשימת המשאלות שלכם.

It does not care about your Netflix queue.

לא אכפת לא מרשימת הצפייה שלכם בנטפליקס.

It comes for everything.

היא באה לקחת הכול.

Then, coronavirus.

ואז, הקורונה.

Awesome.

יופי.

How do I defeat coronavirus?

איך אני מנצח את הקורונה?

A 41-year-old, middle-aged, slightly overweight male with flat foot.

גבר בן 41, בגיל העמידה, עם קצת משקל עודף ופלטפוס.

It's easy to feel helpless,

קל להרגיש חסר תקווה,

out of control, adrift.

לא בשליטה, תלוש.

But at the end of the day,

אבל בסופו של דבר,

try letting go of what you can't control

נסו להרפות ממה שאתם לא יכולים לשלוט בו

and just focus on what you can control.

ופשוט תתמקדו במה שאתם כן יכולים לשלוט.

The simple stuff.

הדברים הפשוטים.

Wear a mask.

שימו מסכה.

Get vaccinated.

לכו להתחסן.

Take care of your daily chores.

טפלו במשימות היום-יומיות שלכם.

Something that makes you feel that you have some control,

משהו שגורם לכם להרגיש שיש לכם קצת שליטה,

some agency in this world.

קצת השפעה על העולם הזה.

When it came to Nusayba,

בקשר לנוסייבה,

that meant as a dad, just to be present, you know,

זאת אומרת כאבא, פשוט להיות נוכח, אתם יודעים,

building her her Lego Friends set when she asked me to build it.

לבנות לה את הסט של לגו חברות כשהיא ביקשה ממני להרכיב אותו.

Watching "Frozen" 39 times,

לראות “פרוזן” 39 פעמים,

then followed by "Zootopia" 46 times,

ואז “זוטופיה” 46 פעמים,

then followed by "Moana" 56 times.

ואחר כך “מואנה” 56 פעמים.

Getting her the tasty frozen yogurt from the hospital vending machine

לקנות לה פרוזן יוגורט טעים מהמכונה בבית החולים

that she loved.

כמו שהיא אוהבת.

Do what you can the best you can.

תעשו מה שאתם יכולים, הכי טוב שאתם יכולים.

Have hope, but tie your camel first.

תקוו לטוב, אבל תקשרו קודם את הגמל.

And then be like Elsa from "Frozen"

ואז תהיו כמו אלזה מ“פרוזן”

and let the rest go.

ופשוט תעזבו.

Number two:

מספר שתיים:

invest in joy.

תשקיעו בשמחה.

Make the intention to actively invest in this thing called joy every day.

תשקיעו בכוונה תחילה ובאופן פעיל בדבר הזה שנקרא ‘שמחה’ בכל יום.

Almost like a workout.

כמעט כמו אימון.

You have to commit to it.

צריך להתחייב לזה.

It has to be a discipline.

זו צריכה להיות שיטה.

Build and flex that muscle.

לבנות ולהגמיש את השריר הזה.

The world does not need more masochists or martyrs.

העולם לא צריך עוד מזוכיסטים או קדושים מעונים.

It does not need more overworked, overstressed burnouts.

לא צריך עוד אנשים מותשים, לחוצים שעובדים יותר מדי.

New rule for 2022.

כלל חדש לשנת 2022.

You deserve to have moments of joy, even if they are fleeting,

מגיע לכם רגעים של שמחה, גם אם הם קצרים וחולפים,

every day that you are alive.

בכל יום שאתם חיים.

And you have to take those moments,

ואתם צריכים לקחת את הרגעים האלה,

you have to grab them, you have to seize them.

אתם צריכים לתפוס אותם, להחזיק אותם.

I love food,

אני אוהב אוכל,

so I learned how to cook Pakistani food,

אז למדתי לבשל אוכל פקיסטני,

took my mom's recipes during lockdown.

לקחתי את המתכונים של אימא שלי בזמן הסגר.

My kids love Lego, so that means now I love Lego.

הילדים שלי אוהבים לגו, אז עכשיו גם אני אוהב לגו.

I love drinking chai.

אני אוהב לשתות צ’אי.

I make a cup of chai every day, it makes me happy.

אני מכין כוס צ’אי בכל יום, זה משמח אותי.

No matter how much stress or pain or misery I was going through,

לא משנה כמה לחץ או כאב או צער הרגשתי,

I made sure to invest time every day,

בכל יום השקעתי זמן,

to invest in things and people

השקעתי בדברים ובאנשים

and experiences that gave me joy.

ובחוויות ששימחו אותי.

And finally, number three.

ולבסוף, מספר שלוש.

I would recommend, humbly, invest in the narrative of hope

אני ממליץ, בצניעות, תשקיעו בנרטיב של תקווה

because the alternative is apathy and cynicism.

כי האלטרנטיבה היא אדישות וציניות.

Investing in hope is painful.

השקעה בתקווה מכאיבה.

It means opening yourself up to the possibility of pain,

פירושה לפתוח את עצמך לאפשרות של כאב,

betrayal and disappointment.

בגידה ואכזבה.

It's easier to court cynicism, right?

קל יותר להיות ציניים, נכון?

You expect nothing, so you lose nothing.

לא מצפים לשום דבר, אז לא מפסידים שום דבר.

But it also means you have resigned yourself to the cheap seats.

אבל זה גם אומר שהסתפקתם במקומות הזולים.

You are a spectator who yells out "Boo,"

אתם הצופה שצועק “בוז“,

instead of being a participant in the ring where your nose could get bloody,

במקום להיכנס לזירה שם האף שלכם עלול לדמם,

but at least you're pushing the ball forward.

אבל לפחות אתם מגלגלים קדימה את הכדור.

It means choosing apathy and nihilism, which is comforting and easy,

זו בחירה באדישות ובניהיליזם, וזה מנחם וקל,

but also lazy and destructive.

אבל זה גם עצלני והרסני.

During Nusayba's cancer,

בזמן הסרטן של נוסייבה,

I used to sit up every night after my family went to sleep

הייתי יושב בכל לילה אחרי שהמשפחה שלי הלכה לישון

and I stayed up till, like, three or four am, I couldn't sleep.

ונשארתי ער עד, כאילו, שלוש או ארבע לפנות בוקר, לא יכולתי לישון.

And instead I imagined,

ובמקום זאת דמיינתי,

like Doctor Strange in "Avengers: Endgame,"

כמו דוקטור סטריינג′ בסרט “הנוקמים: סוף המשחק”

with the time stone,

עם אבן הזמן,

every possible scenario and outcome, just to prepare myself as a father.

כל תסריט אפשרי ותוצאה אפשרית, פשוט להכין את עצמי כאבא.

I had to emotionally prepare for every outcome.

הייתי צריך להתכונן מבחינה רגשית לכל תוצאה.

So I used to imagine Nusayba dying.

אז הייתי מדמיין את נוסייבה מתה.

I imagined burying her with my own hands.

דמיינתי איך אני קובר אותה במו ידי.

I imagined making the phone call to her grandparents,

דמיינתי את עצמי מתקשר לסבים שלה,

explaining that she had died, listening to them cry.

מסביר שהיא נפטרה, מקשיב להם בוכים.

I imagined living the rest of my life like a shell of a man,

דמיינתי את שארית חיי כמו קליפה ריקה,

but pretending to put a smile on my face

אבל מעמיד פנים ושם חיוך על הפנים

because I had a son to raise and now a daughter.

כי יש לי בן לגדל ועכשיו עוד בת.

My wife, badass that she is,

אשתי, הגיבורה שהיא,

was also pregnant during Nusayba's cancer.

הייתה גם בהריון בזמן הסרטן של נוסייבה.

I had to be prepared.

הייתי צריך להיות מוכן.

But I also chose to invest in a narrative in which Nusayba lived.

אבל גם בחרתי להשקיע בנרטיב שבו נוסייבה חיה.

And I imagined seeing her alive

ודמיינתי אותה חיה

with a liver transplant, smiling,

עם כבד מושתל, מחייכת,

regaining her hair, full of joy and life.

מצמיחה מחדש שיער, מלאת שמחה וחיים.

I preferred that story.

העדפתי את הסיפור הזה.

That's the story I invested in,

זה הסיפור שהשקעתי בו,

even as we were sitting on the edge of what seemed like a falling cliff,

אפילו כשישבנו על הקצה של מה שנראה כמו צוק מתפורר,

I decided I would put out the lawn chair and at least enjoy the scenery.

החלטתי שאוציא את כיסא הגינה ולפחות אהנה מהנוף.

Over 500 people, mostly strangers,

יותר מ-500 אנשים, רובם זרים,

chose to sign up to be donors for Nusayba,

בחרו להתנדב לתרום לנוסייבה,

even people who told me they hated me for my politics.

אפילו אנשים שאמרו לי שהם שונאים אותי בגלל הפוליטיקה שלי.

They were moved by her story.

הם התרגשו מהסיפור שלה.

Sometimes some people can change.

לפעמים אנשים מסוימים יכולים להשתנות.

Sometimes some people can choose to do and be good.

לפעמים אנשים מסוימים יכולים לבחור לעשות טוב ולהיות טובים.

An anonymous donor, Shawn Zahir,

תורם אנונימי, שון זהיר,

decided to give a piece of his liver to a girl he never met

החליט לתת חתיכה מהכבד שלו לילדה שהוא אף פעם לא פגש

just so she could live.

כדי שהיא תוכל להמשיך לחיות.

I'm not Pollyanna.

אני לא פוליאנה.

I'm not a foolish, wide-eyed, naive optimist.

אני לא אופטימיסט נאיבי, מטופש, פעור-עיניים.

I'm a pragmatist,

אני פרגמטי,

fully aware of the many challenges and horrors we are facing.

מודע לגמרי לאתגרים ולזוועות הרבים שעומדים בפנינו.

But through my own personal experience, if it is at all helpful,

אבל דרך החוויות האישיות שלי, אם זה עוזר בכלל,

I can assure you that walking through this forest of horrors,

אני יכול להבטיח לכם שהליכה ביער הזוועות הזה,

going on this journey, wherever it may lead,

המסע הזה, המקום שאליו הוא מוביל,

if you choose to invest in hope,

אם תבחרו להשקיע בתקווה,

it at least makes the ride a bit sweeter and easier.

הנסיעה לפחות תהיה קצת יותר מתוקה וקלה.

And as the wise ram tells Po in “Kung Fu Panda 2,”

וכמו שאמר הכבש החכם לפו בסרט “קונג פו פנדה 2”,

"Your story may not have such a happy beginning,

“לסיפור שלך אולי אין התחלה שמחה במיוחד,

but that does not make you who you are.

אבל זה לא הופך אותך למי שאתה.

It is the rest of it,

זה כל השאר,

who you choose to be."

מי שאתה בוחר להיות“.

Right now,

ברגע זה,

survival is victory in this story that we are living.

הישרדות היא הניצחון בסיפור שאנחנו חיים.

We are alive during a pandemic.

אנחנו חיים בזמן מגפה עולמית.

We are winning.

אנחנו מנצחים.

And just for that, we should be grateful.

ורק מהסיבה הזו, עלינו להיות אסירי תודה.

And I hope the choices we make in these challenging times will,

ואני מקווה שהבחירות שנעשה בתקופה המאתגרת הזו,

Inshallah, God willing,

אינשאללה, בעזרת השם,

lead to a better story for all of us.

יובילו לסיפור טוב יותר לכולנו.

And I believe that begins with choosing to invest in hope

ואני מאמין שזה מתחיל בבחירה להשקיע בתקווה

during hopeless times.

בזמנים חסרי תקווה.

Whitney Pennigton Rogers: Thanks so much for that.

וויטני פנינגטון רוג’רס: תודה רבה על זה.

It was really wonderful to hear,

זה היה באמת נפלא לשמוע,

and I think we may even hear Nusayba in the background,

ואני חושבת שאולי אפילו שמענו את נוסייבה ברקע,

which is, I think, exciting.

וזה, אני חושבת, מרגש.

WA: I'm sorry, that's her, it's virtual school,

ווג’אהאט: אני מצטער, זו היא, זו למידה מרחוק,

I'm doing the best I can.

אני עושה הכי טוב שאני יכול.

The wildlings are right there.

חיות הפרא הקטנות ממש שם.

What's keeping us from the wildlings is a very thin wall, so let's pray.

מה שמפריד אותנו מהפראים זה רק קיר דק מאד, אז בואו נתפלל.

WPR: I think we talked about this before we started,

וויטני: אני חושבת שדיברנו על זה לפני שהתחלנו,

that we're all at home right now.

שכולנו בבית כרגע.

That's the thing I think we all know.

לדעתי זה הדבר שכולנו יודעים.

So that's what it is.

זה מה שיש.

I think before we dive into just talking more about what you've suggested

אני חושבת שלפני שנצלול לשיחה על מה שהצעת

around growing hope,

סביב השקעה בתקווה,

I'd love to start by talking a little bit about your book

הייתי רוצה להתחיל ולדבר קצת על הספר שלך

"Go Back to Where You Came From,"

“תחזור למקום שממנו באת“,

because I think that it will provide a nice foundation

כי אני חושבת שזה יניח בסיס טוב

for, sort of, understanding your thinking around this

להבנה של המחשבה שלך על הנושא

and sort of how you've come to really embrace this.

ואיך הגעת ממש לאמץ את זה.

So I guess maybe you could start first by talking about the title of the book.

אז אולי תתחיל קודם לדבר על השם של הספר.

You know, it's part memoir, part historical analysis,

אתה יודע, זה חלק זיכרונות, חלק ניתוח היסטורי,

part how-to guide on being inclusive and creating a place of belonging.

חלק מדריך מעשי להכללה וליצירת מקום של שייכות.

How did you come up with the title?

איך חשבת על שם הספר?

Why did you choose this for the title of your book?

למה בחרת את השם הזה לספר?

WA: So the title is “Go Back to Where You Came From:

ווג’אהאט: אז שם הספר הוא “תחזור למקום שממנו באת:

And Other Helpful Recommendations on How to Become American.”

והמלצות מועילות אחרות איך להיות אמריקאי“.

Very deliberate tongue in cheek, both ugly and funny, right?

מאוד אירוני בכוונה תחילה, מכוער וגם מצחיק, נכון?

Because I believe that's the lived experience of life.

כי אני מאמין שזו חוויית החיים המעשית.

But that's the lived experience of many Americans

זו החוויה של הרבה אמריקאים

who are still trying to love a country that doesn't love us back.

שעדיין מנסים לאהוב מדינה שלא אוהבת אותנו בחזרה.

And so how do you respond to that pain?

אז איך אתה מגיב לכאב הזה?

And some people cry, as you can tell, I laugh.

יש אנשים שבוכים, כמו שאת רואה, אני צוחק.

And so this book is also an elegy

אז הספר הזה הוא גם קינה

for the rest of us

לכל אלה מאיתנו

who are still striving to be co-protagonists

שעדיין שואפים להיות שחקני חיזוק

of this American narrative.

של הנרטיב האמריקאי.

And the book tries to expand and stretch this country

והספר מנסה להרחיב ולמתוח את הארץ הזאת

to accommodate all of us

כדי להכיל את כולנו

to become the multiracial democracy it has to become.

להיות הדמוקרטיה הרב-גזעית שהיא צריכה להיות.

Or else I believe it'll all fail.

או שהכול ייכשל לדעתי.

And it's done with a lot of humor and hope,

וזה נעשה בהרבה הומור ותקווה,

and throughout the journey, you read the book,

ולאורך כל המסע, את קוראת את הספר,

you know, I talk about Nusayba's cancer,

את יודעת, אני מדבר על הסרטן של נוסייבה,

but there's lots of interesting things that happen to me.

אבל יש הרבה דברים מעניינים שקורים לי.

WPR: To put it mildly.

וויטני: בלשון המעטה.

WA: Yeah, my life is like a telenovela,

ווג’אהאט: כן, החיים שלי הם כמו טלנובלה,

like a Mexican soap opera for better and for worse.

כמו אופרת סבון מקסיקנית לטוב ולרע.

And so I hope that when you get to the end part,

אז אני מקווה שכשתגיעו לסוף,

where I talk about "invest in hope, but tie your camel first,"

שם אני מדבר על “להשקיע בתקווה, אבל קודם לקשור את הגמל“,

the hope that I give the audience for the future,

התקווה שאני נותן לקהל לגבי העתיד,

I don't want it to make it a hallmarky,

אני לא רוצה שזה יישמע כמו קלישאה,

fake, saccharine, Hollywood ending.

מזויף, סכריני, סוף הוליוודי.

I want you to really, like, I want it to be earned.

אני רוצה שאתם באמת, אני רוצה שתרוויחו את זה ביושר.

And you know, the way to earn it is to confront the horrors,

ואת יודעת, והדרך להרוויח את זה היא להתעמת עם הזוועות,

confront the challenges, name it, own it.

עם האתגרים, לתת להם שם, לתפוס בעלות עליהם.

Talk about the pain, wear the mileage and the scars.

דברו על הכאב, תראו את הקילומטראז′ ואת הצלקות.

But despite all of that, you still persist, right?

אבל למרות כל זה, אתם עדיין ממשיכים, נכון?

And because I agree, I mean,

ובגלל שאני מסכים, כלומר,

what I said in the speech, the five-minute talk that I just gave you,

מה שאמרתי בהרצאה, בשיחה של חמש דקות שנתתי עכשיו,

I believe in it.

אני מאמין בזה.

I've been on all the sides in moments of deep despair.

הייתי בכל הצדדים ברגעים של ייאוש עמוק.

I've been there, of darkness of pain,

הייתי שם, בחושך בכאב,

and I realize if you tap out, it's over.

והבנתי שאם אתה מתנתק, זה נגמר.

If you tap out, it's done.

אם אתה מתנתק, זה גמור.

And what I've seen,

ומה שראיתי,

and we'll probably talk about it because you read the book,

ובטח נדבר על זה כי קראת את הספר,

in those moments in my life where you feel like it's over, it's done,

ברגעים האלה בחיים שלי שהרגשתי כאילו שזה נגמר, זה הסוף,

I'm at the edge of the cliff and I'm about to fall,

אני בקצה הצוק ואני עומד ליפול,

there's been a plot twist.

הייתה תפנית בעלילה.

Like, the the page turns,

כמו, להפוך דף,

and with it comes, like, a better story.

ואתו מגיע סיפור טוב יותר.

And so in the book I mention there was a time

ואז בספר אני מזכיר שהייתה תקופה

where I was completely broke, homeless,

שבה הייתי מרושש לגמרי, חסר בית,

my parents were in jail, I was taking care of my grandparents.

ההורים שלי היו בכלא, אני טיפלתי בסבים שלי.

And I’m like, there’s no way, I couldn’t even imagine my future.

ואני כאילו, אין מצב, לא יכולתי אפילו לדמיין את העתיד שלי.

I couldn't imagine living to the age of 40.

לא יכולתי לדמיין שאחיה עד גיל ארבעים.

I thought I would be dead by 35.

חשבתי שאמות לפני גיל 35.

I’m being honest with anyone who’s listening.

אני כנה עם כל מי שמקשיב.

My timeline, you know, I imagine a lot, like I said, like Doctor Strange,

ציר הזמן שלי, את יודעת אני מדמיין הרבה, כמו שאמרתי, כמו דוקטור סטריינג’,

it ended at 35, I just couldn't imagine it.

הוא נגמר בגיל 35, לא הצלחתי לדמיין את זה.

And I just knew that I would die.

פשוט ידעתי שאמות.

It’d be over, and I almost did die.

זה ייגמר, ובאמת אני כמעט מתתי.

But here I am, sitting in my home,

אבל הנה אני, יושב בבית שלי,

married to a woman who's way better than me,

נשוי לאישה הרבה יותר טובה ממני,

I married way up.

התחתנתי ממש למעלה ממני.

Like, hotter than me, smarter than me,

כאילו, יפה יותר ממני, חכמה יותר ממני,

like, it’s ridiculous, not even cool.

כאילו, זה מגוחך, לא מגניב בכלל.

And then I got three kids and then Nusayba, who was supposed to die,

ואז יש לי שלושה ילדים ואז נוסייבה, שהייתה אמורה למות,

that’s what they told me, she wouldn’t make it.

זה מה שאמרו לי, שהיא לא תחזיק מעמד.

They said every complication against this girl is happening,

הם אמרו שכל סיבוך נגד הילדה הזו קרה,

you could just hear her chirping right now,

יכולתם לשמוע אותה מצייצת ממש עכשיו,

I'm sure you guys can hear her chirping, that's Nusayba.

אני בטוח ששמעתם אותה מצייצת, זו נוסייבה.

So you never know, you never know.

אז אף פעם אי אפשר לדעת.

WPR: We have a question that came in from Darcy,

וויטני: יש לנו שאלה מדארסי,

where Darcy asked, "The idea of investing in hope is a great one.

דארסי שואלת “הרעיון להשקיע בתקווה אדיר.

But how can we make it tangible?

אבל איך אפשר לעשות את זה בפועל?

You mentioned visualization or avoiding complaining,

הזכרת דמיון, או להימנע מקיטורים,

but how else can we actually bring this to life?"

אבל איך עוד אפשר לממש את זה?”

WA: It's a very good question,

ווג’אהאט: זו שאלה טובה מאד,

and that's where I say, tie your camel first.

ופה אני אומר קודם תקשרו את הגמל.

You have to exhaust yourself of every possibility within your control.

אתה צריך לבדוק ולנסות כל אפשרות בשליטתך.

You know, and after that, you have to let go.

את יודעת, ואחר כך פשוט לעזוב.

I'll give you an example, I mention it in the book.

אתן לכם דוגמה, אני מזכיר את זה בספר.

There was a moment, my parents were in jail.

היה רגע, ההורים שלי היו בכלא.

I'm 21 years old, I have to leave school.

אני בן 21, הייתי צריך לפרוש מהלימודים.

I'm taking care of my grandparents,

אני מטפל בסבים שלי,

my grandmothers, who used to live with me.

הסבתות שלי, שגרו איתי אז.

I'm an only child.

אני ילד יחיד.

I have to care of the family business,

אני צריך לדאוג לעסק המשפחתי,

I have to pay the lawyer.

אני צריך לשלם לעורך דין.

It's post-9/11, my community turns vicious and cruel.

זה אחרי ה-11 בספטמבר, הקהילה שלי הפכה להיות מרושעת ואכזרית.

Bad news travels fast, ladies and gentlemen,

חדשות רעות נפוצות מהר, גבירותיי ורבותיי,

bad news travels fast.

חדשות רעות נפוצות מהר.

I'm surgical with my budget.

אני מדייק ברמה כירורגית עם התקציב שלי.

I have an Excel sheet.

יש לי גיליון אקסל.

I've got to pay all the bills.

אני צריך לשלם את כל החשבונות.

According to my Excel sheet,

לפי גיליון האקסל שלי,

after I withdrew the 20 dollars from Wells Fargo

אחרי שאמשוך את עשרים הדולר מ-Wells Fargo

on the corner of Warm Springs and Mission,

בפינת הרחובות Warm Springs ו-Mission,

I was supposed to have 71 dollars left.

היו אמורים להיות לי עוד 71 דולר.

I go to the ATM of Wells Fargo.

אני הולך לכספומט של Wells Fargo.

I take out the 20 bucks, I get the receipt.

אני מוציא את העשרים דולר, אני מקבל את הפתקית.

I look at the bottom, instead of 71 dollars,

אני מסתכל על השורה התחתונה, במקום 71 דולר,

it was 00.03.

היה 00.03.

I had 20 dollars, 00.03,

היו לי 20 דולר, 00.03.

I had to pay the bills, pay the lawyer,

הייתי צריך לשלם את החשבונות, לשלם לעורך הדין,

take care of my family.

לטפל במשפחה שלי.

And I swear to you, at that time ...

ואני נשבע לכם, באותו רגע...

I mean, honestly, I said: “I have done everything in my power.

כלומר, בכנות, אמרתי: “עשיתי כל מה שיכולתי.

I am exhausted.

אני מותש.

What can I do with three cents?”

מה אני יכול לעשות עם שלושה סנט?”

I didn't even get angry, I didn't get upset.

אפילו לא כעסתי, לא התעצבנתי.

I remember this vividly, it was a beautiful Bay Area day,

אני זוכר את זה בבירור, זה היה יום יפה באזור המפרץ,

anyone who lives there knows, 4pm, little bit of a windy breeze.

כל מי שחי שם יודע, ארבע אחר הצהריים, רוח קלה.

The sun was still there, it was just idyllic.

השמש עדיין שם, זה היה אידילי.

And I remember I started laughing, look at the receipt,

ואני זוכר שהתחלתי לצחוק, מסתכל על הקבלה,

and a couple of people behind me

וכמה אנשים מאחורי

were trying to figure out what’s wrong with this guy.

ניסו להבין מה לא בסדר עם הבחור הזה.

Because I didn’t know what to do, I just chuckled, I had three cents left.

כי לא ידעתי מה לעשות, פשוט צחקקתי, נשארו לי שלושה סנטים.

So this is what I did.

אז זה מה שעשיתי.

I took the 20 dollars, went across the street and decided to splurge.

לקחתי את העשרים דולר, חציתי את הכביש והחלטתי להתפנק.

I went to Subway

הלכתי ל-Subway

and had a Subway supersized meal,

וקניתי ארוחה מוגדלת,

foot-long tuna sandwich with all the workings and avocado.

חצי מטר סנדוויץ טונה עם כל התוספות ואבוקדו.

And then I decided to have two chocolate chip cookies.

ואז החלטתי לאכול שתי עוגיות שוקולד צ’יפס.

Then I went next door and had -- what is a Venti?

ואז הלכתי לדלת ליד וקניתי - מה זה ונטי?

What's the largest one at Starbucks?

מה הכי גדול בסטארבאקס?

WPR: I think Venti, I don't drink coffee.

וויטני: נדמה לי ונטי, אני לא שותה קפה.

WA: Venti caramel frappe with extra caramel drizzle, right?

ווג‘אהאט: ונטי קרמל פרפוצ’ינו עם אקסטרה סירופ קרמל, נכון?

And I had now 20 dollars became 10 dollars.

ועכשיו עשרים דולר הפכו לעשרה דולר.

I went home, and I told my grandmother,

הלכתי הביתה ואמרתי לסבתא שלי,

I said, "I've done everything I possibly could.

אמרתי “עשיתי כל מה שיכולתי.

There's nothing else I can do.

אין עוד שום דבר שאני יכול לעשות.

We have 10 bucks left, I'm sorry."

נשארו לנו עשרה דולר, אני מצטער“.

I had some Dal Chawal that night watched a Netflix movie.

אכלתי קצת אורז ועדשים באותו לילה וראיתי סרט בנטפליקס.

And I remember, I said this in the book, I let go.

ואני זוכר, אמרתי את זה בספר, אני שחררתי.

There's nothing else I could do.

לא נשאר לי מה לעשות.

I completely let go.

שחררתי לגמרי.

I said, Allah, whatever happens, Inshallah, I leave it up to you.

אמרתי, אללה, מה שיקרה, אינשאללה, אני משאיר את זה בידיים שלך.

I've done everything within my powers,

עשיתי כל מה שבכוחי לעשות,

like, everything I could possibly think of, I've done.

כאילו, כל מה שיכולתי לחשוב עליו, עשיתי.

This is it, like, you want to save me, save me,

זהו זה, אתה רוצה להציל אותי, תציל אותי,

you don't want to save me, whatever, I enjoyed my Subway meal.

אתה לא רוצה להציל אותי, לא משנה, נהניתי מארוחה ב-Subway.

And I remember, this is really interesting,

ואני זוכר, זה באמת מעניין,

I had the best night's sleep that night that I have ever had in my life.

בכל החיים שלי לא ישנתי טוב כמו שישנתי באותו לילה.

I remember that sleep to this day.

אני זוכר את השינה הזו עד היום.

I have prayed for that sleep.

התפללתי לשינה הזו.

I felt like I was a baby in my mother's womb.

הרגשתי כמו תינוק ברחם של אימא שלי.

I tried to wonder why.

ניסיתי להבין למה.

It's because I knew that I did everything within my powers,

זה כי ידעתי שעשיתי כל מה שיכולתי,

I exhausted myself, and I let it go.

היתשתי את עצמי, ועזבתי את זה.

And then what happened,

ואז מה שקרה,

somehow, I got a loan and 2,500 bucks came.

איכשהו, קיבלתי הלוואה והגיעו 2,500 דולר.

And the story continued.

והסיפור המשיך.

And so when you're saying about doing something tangible,

אז כשאת מדברת על לעשות משהו מוחשי,

it's not just me saying that like,

זה לא רק שאני אומר כאילו,

you have to have some feeling of control and autonomy

צריכה להיות לך הרגשה מסוימת של שליטה ואוטונומיה

in what is a world where you feel adrift

בעולם שבו אתה מרגיש תלוש

and the ground is shifting beneath your feet.

והאדמה זזה מתחת לרגליים שלך.

Those small chores that you take for granted,

המטלות הקטנות האלה שאתה רואה כמובנות מאליהן,

they'll give you order, some discipline.

הן יתנו לך סדר, קצת משמעת.

I’m making that chai. I’m painting this.

אני מכין את הצ’אי. אני צובע את זה.

I’m feeding my children. I took out the trash.

אני מאכיל את הילדים שלי. הוצאתי את האשפה.

I did some work today.

עבדתי קצת היום.

I can control this. I did this with my hands.

אני יכול לשלוט בזה. עשיתי את זה במו ידי.

I'm still alive, right?

אני עדיין חי, נכון?

And then you plot and you do the best you can,

ואז אתה מתכנן ואתה עושה את הכי טוב שאתה יכול,

and then you let go.

ואז אתה עוזב.

And I think those daily chores, that daily routine, that you establish

ואני חושב שהמטלות היום יומיות האלה, השגרה היום יומית, שאתה בונה

gives you a sense of rhythm,

נותנת לך תחושה של קצב,

at the very least, says,

לכל הפחות, אומרת,

"The world can take everything, but it won't take this.

“העולם יכול לקחת הכול, אבל לא את זה.

It won't take my delicious cup of chai that I made with my own hands.

הוא לא ייקח את כוס הצ’אי הטעימה שהכנתי במו ידי.

It won't take this little plant I plotted outside.

הוא לא ייקח את הצמח הקטן ששתלתי בחוץ.

It won't take my love for my kids.

הוא לא ייקח את האהבה לילדים שלי.

It won't take that from me.

הוא לא ייקח את זה ממני.

Not today, death, not today."

לא היום, מוות, לא היום“.

So I hope for whoever asked that question, I hope that was hopeful.

אז אני מקווה בשביל מי ששאל את השאלה, אני מקווה שהייתה פה תקווה.

[Get access to thought-provoking events you won't want to miss]

[קבלו גישה לאירועים מעוררי מחשבה שלא תרצו להחמיץ]

[Become a TED Member at ted.com/membership]

[בואו להיות TED Member בכתובת ted.com/membership]